מחול אחרון ופרידה

לב חדש מעטר את פרק היד שלי כדי שלא אשכח לאהוב. עכשיו, אחרי שלמדתי בדרך הקשה, אני לא רוצה לשכוח לעולם.

זה לקח ממני המון זמן, סבלנות ורצון טוב. זה עלה לי בכאב, בדמעות ובלקיחת סיכונים. אבל עכשיו, כשהלב שלי פתוח, כשהאהבה שלי זורמת, כשהגוף שלי גמיש וחי – אני לא הייתי חוזרת אחורה בעד שום הון שבעולם. אני מרגישה כל חלק שלי מלא בחינניות של האהבה שלך, למרות שזו האחרונה כבר נמוגה מזמן. כאילו ההוויה שבנינו לנו בארבע ידייים, בטרם נהרסה, הספיקה להטמע בכל תא בגוף, בכל פיסת דנא טובה, ועכשיו היא רק משכפלת את עצמה שוב ושוב – כי זה הוא טבעם של דברים.

אני מסתכלת על גברים חדשים בעיניים חדשות. לא עוד גווים חשופים, לא רק עורות בוהקים מזעה ריחנית – אלא לבבות פועמים, רגשות, פחד, כאב. אז עכשיו אני מחפשת לי מישהו שיהיה ראוי ללב שלי, ואתו אל הגוף. אני רוצה גבר לצדי שיופרה על ידי הצד הנשי שבי. על ידי המהות הנשית. שיוכל להריח אותי כמו פרח אפל וקסום.

אני לא הולכת לבנות את החומות האלה חזרה, פשוט כי אין בי את היכולת לבנות אותם שוב. יש לי את הלב על פרק היד כדי להזכיר לי יום יום.

תחושה מוזרה.
כאילו הייתה אמורה זו
להיות אני
וכאילו גם לא.
ובתמונות האלה יש חור
והפנים לא ברורות
ואני שייכת לשם
ולא היא.