מחול אחרון ופרידה

בשבועות האחרונים אנחנו הולכים מכות וזה לא נגמר. אני מטיחה בך ואתה נפגע. הלב שלך דופק כמו תופי-קרב של צבא שלם ואז אתה תוקף אותי ומשאיר בי סימנים של אש. אני דוקרת אותך בנעצים ובקוצים בדיוק כשאתה לא מסתכל. הדם מתחיל לטפטף לנו מהפצעים והוא אדום.

אתה שואל אותי למה ואין לי תשובה טובה בשבילך. אין לי אף תשובה שתספק את הרציונאל. בהתחלה אלה דברים בהם יש מידה של אחריות שלך – איחורים, נימות ודברים. אבל מהר מאוד אני לא מוצאת בך את העוגנים ואני מתחילה להטיל אותם בעצמי – זו הקנאה שלי, זו הבדידות שלי, זה הרעב.

אבל זה לא.

בעיניים מפוקחות אני רואה את עצמי דוחקת אותנו אל סיפה של תהום כדי לבדוק אם ניפול. מותחת שוב ושוב את הגבולות שלנו. מנסה לראות עד לאן תתן לי ללכת ועד לאן תבוא אתי. אני מכאיבה לנו כדי שנצא מזה, אני מכאיבה לעצמי כדי לחייך.

אני יודעת שזה נשמע הרסני אבל כזו אני. חיה על גבולות ההרס העצמי ומרקדת על ספי הכאב בצעדים קלים. אתה מאמין שהכל צריך להיות טוב ואילו אני מאמינה שהכל צריך להיות סביר בממוצע, אבל עם הרבה פסגות ועמקים. אתה רוצה שאני אהיה שמחה תמיד, בעוד שאני רוצה שתאהב את הכאב שלי, את הדמעות ואת היאוש, תחבק אותם ותבער יחד אתי.

איך אני יכולה לגרום לך להבין שחומה של יד ניתזת לעברי, כמו גם הלהט של סכין הננעצת עמוק בלב, מרגשים אותי במידה שאינה ניתנת לביטול? שהכאב עושה לי טוב ועושה לי לאהוב אותך ורק בונה ביננו עוד ועוד גשרים? שאם לא יכאב לי בדרך אחת, יכאב לי בדרך אחרת?

גבר שלי, אהוב שלי, אדם יקר שלי, חתול שלי, אתה מלמד אותי דברים נפלאים על עצמי, אתה משמח אותי, אתה עושה אותי קלה יותר ומאושרת יותר, אתה משכיח ממני את הצלקות ומסלק ממני את השדים. אני רוצה להביא אותך קרוב יותר למקומות אליהם אתה רוצה להגיע.

אני מקווה רק שנצליח לטייל במחוזות של שנינו בלי להכוות יותר מדי.