היום אתה חוזר ויש לי בשבילך מפתחות.
את המפתחות לחדרי הלב שלי כבר קיבלת.
עכשיו הגיע התור לקבל מפתחות* לחדרים האחרים.
רק תמשיך ללמד אותי, להזכיר לי ולהוכיח לי – שאהבה לא חייבת לכאוב
* זה עותק חדש רק בשבילך, אל תדאג
המפתחות לבית חזרו אלי.
לך, הישן, אין יותר שום חלק בחיים שלי.
בצורה כמעט מפתיעה, אני מרגישה עם זה מצויין.
זו הייתה אורגזמה כועסת. זועמת אפשר לומר. היא התפוצצה לי בין היד לשאר הגוף והשאירה אותי עיוורת.
היא כעסה כי גם אני כעסתי, כי לשם שינוי לא חשבתי על הכלום הריק והקליל שלי או על הגוף האדיר שלך ועל האצבעות שמפלסות בי שבילים. היא קצפה כי התנערתי מהתפקיד הפאסיבי שלי והרשתי לתמונה שלך, ילדה יפה שלי, לעלות מן האוב.
האש שאהבתי אותך הרימה את ראשה ושלחה בי זרועות וסימנים, מעבירה רטט בעמוד השדרה ובקצות הנחיריים והאצבעות. המילים שלך, האמונה, הבטחון, הגוף, העיניים, החיבוק, את, על מכלול חלקייך היפים והשבירים מדי, עלית בי כדי שסוף סוף אוכל לומר לך שאהבתי אותך וששברת לי את הלב.
רעדתי כשבגדת בי, כשעזבת אותי, כשנטשת אותי עם שברי הבטחות ואמיתות כוזבות. לקחת את כל מה שהיה לנו והפכת אותו לצלקת שאין דרך למחות. השארת בי חותם מר וכואב, פגעת בי בדרכים שבטח אפילו לא טרחת לדמיין. אני כועסת, ילדונת, כי כמה שניסיתי לטאטא את השברים, גם אחרי שש שנים ארוכות אני עדיין נתקלת ברסיסים שלך ונדקרת, מדממת ובוכה.
לקחתי את התמונה שלך, יפתי, בידיים רעבות, וסתמתי לה את הפה בכדור אדום. קשרתי לה את הידיים בחבלים האדומים ובציפורניים מושחזות ומרוחות ארגמן חרטתי בשולי הגו המקועקע שלה זוויות חדשות בדם. הרוק שלה נזל על הקיר האיום, שהזכיר במקצת את קירות הלב שלי, ובכית דמעות של תנין, כמו שרק את יודעת לבכות.
נעצתי בך ברך ומבט וצחקתי לך, מבין רעידות האורגזמה המשתחררת לה.
עכשיו את נהנית, נהדרת שלי? עכשיו את נהנית, נכון?
בסוף אני אצליח לשכוח אותך.
