כולם הולכים ואני מוצאת את עצמי מוצפת על ידי התשוקה להשלח ולגעת בך.
הולכת על הקצה ונוטה ליפול בין כל צעד וצעד. כאילו חיוכים כאלה, מבטים כאלה, מגע כזה, חום כזה, תשוקה כזו לאורך זמן, כולם לא נועדו בשבילי. רק לאנשים אחרים, שיודעים להרגיש על קו ישר.
כולם הולכים, וגם אני הולכת. הלילה עוד צעיר. אני אחלום עליך.
ואחרי כל הג’אז הזה, אתה ואני התנשקנו באיזו פינה יפואית קטנה.
על ספות קשות ואוויר מעושן, עם גינס קטנה וצ’אי גדול,
כשהמוזיקה ואתה מחבקים את השמלה השחורה שלי,
שקענו אל תוך הבוקר, אל השיחה ואחד אל תוך השני
והיה לי טוב והיה לי חיוך והיה לי חם, רך ונעים.
בינתיים טוב לי להתעורר אתך בבוקר וללכת לים.
בוא נתחפר בחול, נסתתר בקונכיה ולא נדאג משום כלום.
קראתי היום שלא רק שאנשים מאושרים מחייכים יותר, אלא גם ההפך נכון: אנשים מחייכים, מרגישים מאושרים יותר. אם אתה מחייך אז אתה מאושר, אם אתה מאושר אז אתה מחייך.
זה תמיד כיף להוכיח יחסי אם ורק אם, לא רק כי לוגיקה טהורה עושה לי נעים, אלא כי היא גם מעגנת פשטות בחיים. נורא קל לי להבין קשרי גומלין, על הסימטריה הנעימה והמנחמת שלהם. דברים שמתנהגים כצפוי עושים חסד עם העולם הזה, המושתת על חוסר בהירות שיטתית.
אז גם אני עושה סדר סביבי, כדי שזה יחלחל ויפעפע פנימה, אל תוך הראש. מנקה משימות מהטו-דו ליסט, נחה כדי לחשוב, חושבת פחות, מסדרת את הבית, לא מכיילת את עצמי סביב המחשבות עליך, סדרים מהסוג הזה.
ראיתי את לב אמיץ אתמול, סגירה של עוד אחד מפערי הקולנוע שצברתי במשך השנים. המרחבים הסקוטיים פיתו אותי, מל גיבסון נראה טוב פעם, במיוחד כשמענים אותו למוות. ישבתי עם חבר וניהלנו אחת משיחות החיים האלה. לא עמוקה במיוחד, אבל בהחלט מעניינת. חשבתי על כמה שהחברים שלי לא משקפים את האנשים הממוצעים שבחוץ. חשבתי על הצעדים הבאים שלי, על הלימודים המתקרבים, על העבודה שמתבשלת לה על אש קטנה. חשבתי על האצבעות שלך משרטטות קווים במרחבים שלי ועליך מתקרב אלי בצעדים קטנים, נספג בי חרישית.
לקחתי הפסקה היום. אחרי שסיימתי לעשות כמה השלמות עבודה שחיכו בקוצר רוח לסוף השבוע, ארזתי את עצמי ובלווית ספר טוב, קרוא למחצה, נדדתי אל בית הקפה. תפסתי לי ספה באמצע כיכר מוארת ואחרי שתי כוסות מיץ גזר, קפה אחד וקרואסון חמאה מהסוג שאני לא מרשה לעצמי בימי שלום, סיימתי את הספר. בדרך חזרה גיליתי גינה שעוד לא טיילתי בה, נגעתי במים, נגעתי בצמח שזה עתה נגזם, בקיר שטוייח בצורה מפתיעה. האצבעות שלי חיפשו ללמוד עוד ועוד, כאילו לא מספיק להן ללמוד אותך.
שלשום שמענו ביחד ג’אז והחלפנו מבטים מזדמנים. נזכרתי איך באיזו פעם ראשונה, לקחתי את המסטיק שלך לפה שלי בלי לחשוב פעמיים, וחייכתי אל הסקסופון. אכלנו ביחד ומפה לשם שוב מצאתי את עצמי על הרצפה של הדירה שלי ואתה מעלי, העור שלך עושה לי נעים בבטן והעיניים שלי נעצמות מעצמן. אני לא אספר לך כמה מפתיע אותי לגלות כל פעם מחדש במגע שלך תחושה הגובלת בבתוליות, כאילו שלא זחלתי על שטיחים רכים ומרצפות קשות. אני לא אספר לך. מספיק שאומר שכל צעד שלי בעקבותיך מרגיש כמו צעד ראשון.
את סוף השבוע לא בניתי סביבך, אבל היית בו. זה מפחיד אותי, הצעדים הרציונליים הזהירים שאני לוקחת, החשיבה המבוקרת, הכנות שלך שרואה דרכי. זה מפחיד אותי, וזה עושה לי לחייך. זה היה סוף שבוע טוב.
שונאת את עצמי על הטמטום הזה, על הנאיביות, על זה שהעזתי להאמין שהפעם אצליח לעשות את זה אחרת.
אני לא יודעת לעשות את זה אחרת, ולכן אני עושה בדיוק את זה אותו דבר.
אבל הפעם עשיתי את הטעות במקום יקר לי.
הפעם ירקתי לבאר ששתיתי ממנה.
שונאת את עצמי על הטמטום הזה.
מעולם לא ירדתי על ארבע מתוך חולשה. המבטים הצמאים של הקהל תמיד הרימו אותי מעלה. תחת כל פיסת בד שהושלכה הצידה, נחשף עור שהלהיט את הרוחות. תמיד כרעתי על ברכיי, חזקה ונערצת, מביטה מעלה או עוצמת את עיניי בהתעמרות שאומרת כולה שליטה עצמית ושלווה.
אבל כשהורדת אותי על ארבע על הרצפה הקרה שבדירה שלי, לא היו עיניים מלבד שלך להנעץ בגבי, והבדידות הזו הייתה גדולה ומאיימת. עם כל בגד שנטף ממני, רק הרגשתי ערומה יותר וצמרמורות פשטו בחלקות החשופות.
שמעתי אותך לוגם מהתה שלך, ואז נוגע בי. בלי מחיאות הכפיים, הערות הקהל או מי שיפלוש למרחב האישי, רק הידיים שלך והידיים שלי והעיניים שלך והעיניים שלי וכאב מעודן שביום טוב אפילו לא הייתי מרגישה, אבל על הרצפה הקרה שבדירה שלי, גרם לי לרעוד כמו ציפור חורפית אפורה וקטנה.
בסופו של דבר אחד ולפני תחילתו אחר, שכבתי, כשרק אתה והסוודר שלך מפרידים ביני לבין המרצפות הגדולות. נרעדתי, ואתה שאלת אותי איך, או שמא מה, אני מרגישה. נשפתי אליך את המילה “פגיעה”, ואילו אתה הנהנת, ליטפת ונדמה שאמרת לי שאין סיבה לפחד.
אני מקווה ששמעתי נכון.
הלוואי ויכולתי לייצב את הרגישות שלי. להוציא אותה מהמחזוריות הבינארית הזו – אפס רגש. יותר מדי. אפס רגש. אפס רגש. הרבה יותר מדי. הלוואי ויכולתי לתקוע בה כמה יתדות ומסמרי רציונאל בריא. לאסוף את עצמי לכדי מולקולה יציבה אחת, שלא מפחדת להתפרק מכל משוב רוח סורר. הלוואי.
אבל אני שיכורה מדי, ובא לי ליפול אל בין ידיים, רגליים, שפתיים, ולשכוח שיש לי גבולות. לוותר על המושכות מבלי לפחד מהתהום שנמתחת תחת כל צעד. להיות אני, ולא לחשוב יותר על מה האטיקט מכתיב, על מה הדבר הנכון לעשות. פשוט להתמסמס לשלולית רטובה של חיוכים ושמאלץ מגוחך, מהסוג שאני פוסלת כל יום במו ידי.
