מחול אחרון ופרידה

היה לי לפיתוי, לכבוד ולעונג להתערבב בך, חבר יקר. לפשוט בפניך את המסכות ואת המגננות יחד עם הבגדים, ולראות את שלך מנגד, מתמוססות ונמוגות לאיטן.

כמה נעים היה לי לראות אותך מתרכך כנגדי, את העיניים הטובות שלך בוחנות את שלי, את המילים בוקעות מתוך פינות שטשטשת מזמן ולתת לך את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – חום בלתי מותנה בדבר, תשוקה ללא מגבלות ושפע של אהבה לאנשים היפים מהפנים ומהחוץ.

לא תאמין עד כמה התפעמתי לראות, להריח, לטעום, לגעת ולשמוע אותך רוצה, ומה אתה רוצה בדיוק. אני שמחה שמצאתי בי שוב את הרוגע לעשות את זה כמו שצריך, ועוד יותר שאתה מצאת בך את האומץ לומר את המילים שרצית לומר.

היתה בי מידה של פחד, אך היא נגנזה לבינתיים. ברור שהמשחק הוא באש, אבל אני סומכת עלינו שנצליח לעשות את זה בתבונה. יש פה מידה ברורה של סכנה, אבל מוטלת עלינו האחריות לשמור ולהעשיר את מה שיש לנו, לך ולי.

ילד יפה, היה לי לילה טוב אתך.
עכשיו רק צריך לישון.

אני אוהבת את התחושה של קולר על הצוואר.
אפילו לא חייבת לאחוז בו דמות.
רק תחושת הלחץ הקל אך הנחוש,
להזכיר לי שרוחב צעדיי וכל נשימה אינם מובנים מאליהם.

הלב ערוך והרגליים מוכנות לברוח
עוד לא אמרת לי דבר וכבר הלכתי
הלב נסוג, ברכיים נכנעות
תחת כובדן של לחישות שלא שמעתי

כי הפחדים שלי ממך הם פחד מעצמי
אין בי הכוח להרגיש רק לחייך ולווותר
אין בי הכוח לאהוב לשכוח בלי לגעת

והמילים נופלות על אוזן ערלה
והמילים דופקות על שער אבן
האצבעות חופרות שוחות בבוץ
האצבעות חותרות נגד הזרם

כי הפחדים שלי ממך הם פחד מעצמי
אין בי הכוח להרגיש רק לחייך ולווותר
אין בי הכוח לאהוב לשכוח בלי לגעת

כשנגעת בי, נגעת בי.
כשנגעת בלי, נשברתי.
ואין בי כוח.

זיון הוא רק זיון, ותסלחו לי אם אני מתבטאת בגסות. מה שקורץ לי באמת, הוא השקט הזה שאחרי. הרגעים בהם הנשימות שוככות ונמתחות לכדי קו אחיד והעיניים שוקעות אל בין העפעפיים ומנווטות הרחק.

רק אז, כשהוא כבר לא מרגיש דבר, אז אז אני אוספת אותו אל בין קצות אצבעותי, פיסה אחר פיסה, על הטיפות האחרונות שלא הספיקו להמלט מעל גבו אל הסדין, על האדמומיות המשתהה על שפתיו, על אישוניו הזזים חרש חרש מאחורי התריסים ועל מלמולי השינה חסרי הפשר.

באותם רגעים קטנים של חסד, שיכולים להמתח על פני שעות ארוכות ולגזול ממני שינה יקרה, אני שוקעת כולי בין פעימות הלב שמקילות את השתיקה. “בום בום”, הן מחייכות אלי מבין צרצור הצרצרים שבחוץ. “בום בום”, אני עונה להן בלחש, “רק אל תעירו”.

אבל מבלי שנתבקש, מגיע הבוקר. התה חם, הסוכר מדוייק והשמש מציירת צללים מרצדים על השולחן. אפילו הירח נראה עולץ למדי בשביל מי שעומד למות עוד רגע או שניים. רק אני עוטה על עצמי את השכבות המיותרות, מלעיטה את עצמי בצעיפים ובמילות חיבה ובלגימה, חיוך, חיבוק ונשיקה, אורזת את עצמי כלפי חוץ ונשפכת אל הרחוב.

הגב שלך מלווה אותי לאורך כל היום. העיניים שלך זזות תחת העור שלי בשנתן והמרקם המדוייק של קצות האצעות שלך והריח שלי שדבק בהן ומסרב להשתחרר, קורצים אלי מכל מקש נלחץ. השפתיים שלך, הנפתחות עד לכדי חרך בשנתך, נסגרות אלי מכל שפת כוס. הנשימות שלך נושפות אלי עם הרוח. הלב שלך פועם אלי עם השעון.

אתה צובע את היום שלי להיות משהו אחר, חי יותר. כשהוא עטוף במחצלות שלך, קשור ברצועות שלך, ספוג ומתפלש ומתגלגל בך, פתאום הכל הופך מעט יותר נסבל, טיפה פחות סתמי ולחיוך פתאום יש משמעות סמויה.

אני אחזור אליך גם הלילה, לטעון את עצמי ליום המחרת. אזדיין אתך, סוכמת את הרגעים ומניחה אותם בצד, מייחלת לאותן דקות ארוכות בהן אתה תנשום ותפעם אלי בשנתך ואני, פיסה אחר פיסה, אעטוף את הימים שלי בך.

הקטע מבוסס על תוצרי העיון שלי בארכיונים הישנים.
מעניין, גם ב 2001 לא הייתה לי תקנה.

חפרתי ונברתי ובקושי זיהיתי, אבל הנה הם היו בידי, היומנים שלי. אחד עטוף ורדים תכלכלים והשני כבר סולידי יותר, בעטיפתו הלבנה, ארבע שנים כרוכות ומתומללות, מתקופת מעבר אחת למשנתה משורה לשורה.

בת אחת עשרה או ארבע עשרה, הייתי די פוסטמה (בעצם, מי לא?). רומנטית להגעיל, קיטשית להחריד, חושבת שאני יודעת הכל ולא יודעת כלום. חשבתי שאני יודעת מה היא אהבה, תענוג או אושר. טבעתי באומללות ששתלתי במו ידי. מהנקודה בה אני נמצאת היום, קצת קשה לי להאמין שאני והיא, זו ביומן, הן אותה האחת.

רק שני דברים טובים היו ביומן הזה, התמונה שלה (אליה עוד נגיע), תחובה באחורי הכריכה, ואחד המשפטים האחרונים שלי, לפני שוויתרתי על ההרגל המגונה של כתיבת יומן למגרה, והרבה לפני שגיליתי את נפלאות הבלוג: “היה טוב וטוב שהיה“, כתבתי על אחת ההרפתאות הראשונות שלי, “חבל שמעולם לא יכולתי לומר יותר מזה“.

התחלתי בכלוב, המשכתי לישראבלוג, נשארתי בבלוגלי כמעט שנה, אבל כמו כל הילדים הגדלים, וכמאמר השיר, הגיע גם זמני לפרוש כפניים ולעוף.

הארגזים האחרונים נסגרים והניילונים מתקלפים מכל רהיט חדש. הבית החדש שלי הוא כאן, ב www.frozenlips.org.

ומי שבא – ברוך הבא

נ.ב.
המעבר היה קל במיוחד.
לכל מי שחשש או חושש מהמעבר לוורדפרס עצמאי – אין סיבה לדאוג.