זו אפיזודה חולפת: חמישה ימי עבודה, יומיים טיול, שיחות שמפליגות אל העומק, אינטימיות שנבנית מעצמה. המילים מתערבלות בפה, אבל מסרבות להתחבר למשפטים שיתארו את הפרק הקצר הזה, שקראתי בו בשקיקה שבוע שלם. רק ביטויים פזורים נרקמים לאריג דקיק, שקוף כמעט, שנדמה כאילו יפרם במשב הרוח הראשון.
השער שלו אסוף במיליון גומיות, הכביש מתפתל בין ההרים החשוכים ואנחנו אתו. הצלילים של פינק פלויד מלטפים את הלילה, אבל בשאר הזמן הוא מדבר על עצים כרותים, ראפטינג סוער, פעילות חברתית, הגנה על הסביבה, משטרה דורסנית, אי צדק ושינוי – כאילו היה בן עשרים, כאילו היה משלנו, כאילו יש לו מטרה אמיתית. המילים שלו מציתות אש באמונות הקבורות שלי ומעירות שתיל בגרון שמתחיל לשלוח בי שורשים. למה אני צריכה לחיות את חיי הנוחות שלי ולהסחף עם הזרם? זה מוזר לדעת שלא אראה אותו שוב.
הגב שלו לבן וזרוע בנקודות חן קטנות שמבצבצות גם בחושך. העיניים שלו כחולות כמו שלי והזקנקן שלו מדגדג לי את הבטן. הוא עדין והעדינות שלו מכניעה אותי. אני שוכחת לנשוך ומתמסרת לגוף שלו, שדובק בעיקשות בשלי בערב, בערב שאחרי וגם בבוקר שאחריו. זה סוג אחר של תשוקה, הסוג הזה שסופו ידוע מראש. זו תשוקה שחייבים להאיץ בה לבעור, אפילו אם רוצים שתתחמם לה לאט.
הוא הולך ונעלם, הופך למילים ומתאדה, מהר משצפיתי. רק הבוקר הוא שקע בי, וכבר הידיים שלו נשרכות בין השורות, הקרסוליים שלו נשפכים על האדמה ונספגים, המילים שלו נעלמות בי ומתחפרות בעמדות. הוא הולך והופך למה שנשאר לי לומר – לזכרון, לגעגוע, לתמונה.
אני לא יודעת מה אני מנסה לומר, הרי אין כאן כלום. סתם שני זרים משני צידי העולם, שהחיים הביאו לאותה נקודת מקום וזמן קטנה וסופית, שמצאו את עצמם מסתחררים במחול לרגעים בודדים, ללגימות בודדות, ששמעו יחד את השקט המשכר של המדבר. אני לא יודעת מה אני מנסה לומר, כי הרי זה טבעם של דברים יפים לדעוך. יש בי מידה של שמחה ומידה של עצב ומידה של געגוע נעים. היש הגדרה טובה מזו לזמניות?
