מחול אחרון ופרידה

אני רוצה לשכוח אותך
שתעלם במרחקים
או בתוכי.

די לי להתבוסס בכמיהה
אל מה שנמצא בהישג יד
אבל מחוץ להישג יד.

נואשתי כבר לרצות
את שכמעט שלי
אבל לא היה מעולם.

אני רוצה לשכוח אותך
ושתעלם בתוככי תוכי.

חבר אמר לי שאני רומנטיקנית חסרת תקנה.

ניסיתי להסתתר מאחורי הציניות שלי, מאחורי מאחזי הליברליות, חומות הנסיון ומגדלי הטעמים המתוקים שעברו בשפתי. באמת שניסיתי להוכיח שאני מאמינה במערכות יחסים במודל אחר לחלוטין, אז שילחתי בו את חיילי שכבר מזמן איבדו אמון במוסד הזוגיות ואת הפרשים שתקעו בחצוצרות והודיעו בראש חוצות שאני לא צריכה את השטויות המיושנות האלה. יריתי בו את כל החצים הרעילים שלי, שחתכו את האוויר בשריקה דקה, מוכיחים כי אני שונה מהנשים שהוא מכיר והבליסטראות שלי ביקעו את טיעוניו כי אין בי פחד מלהשאר לבד.

יצאתי למלחמה בתרועות רמות, אבל בפנים ידעתי שהוא צודק.

אני רוצה לקדם את הבלוג בגוגל.

כרגע אני ראשונה בחיפוש על “טכנולוגיה תשוקה” ושניה בחיפוש על “מחול אחרון ופרידה” (בכל זאת, מילאן קונדרה יותר פופולארי ממני ). אבל הבעיה מתחילה כשמחפשים את “FrozenLips”. פעם הייתי השניה-שלישית בחיפוש, אבל נדחקתי על ידי איזו בחורה שהשתלטה על השם שלי ב Deviat Art ועל ידי עוד כמה ילדים עלומי שם שהשתלטו על הניק היחודי שלי ברחבי הרשת לדף השני (והעגום) בחיפוש.

טכנולוגית, טכנולוגית, אבל בטכנולוגיות אינטרנט מתקדמות אני לא מבינה הרבה (אני עדיין מנסה לשנות את רשומות ה CNAME לאיזה אתר שבניתי). אז איך אני מוציאה את עצמי מתהום הנשייה?

נ.ב.
רכשתי את הדומיין frozenlips.org (ה com תפוס על ידי איזו חברה נאלחת שלא עושה בו שימוש ) והייתי רוצה לעבור לוורדפרס עצמאי. טיפים? עזרה? תמיכה נפשית?

כל מילה נוספת תהיה מיותרת, לא?

סקס לא הביא אותי רחוק. אמנם היה כיף ונעים, ואפילו סימפטי, להתגלגל בין מיטות למיטות, אחוזה בתשוקות ליליות מזמנות, אבל מעולם לא הצלחתי להשאר שוות נפש מספיק, לקום בבוקר וללכת, נטולת מטענים ועכבות, כדי להמשיך עם זה לאורך שנים.

לאהוב לא למדתי עד עכשיו. מתאבדת כולי על אנשים, עוזבת באותה מהירות בהתנגשות עם הקיר הראשון. מנהלת פנקסים וחשבונות וחשבוניות ודוחות סוף שנה, ותמיד מגלה שהפסדתי, נתתי הרבה ולא קיבלתי דבר.

נמאס לי לצוד ולהיות נצודה. עייפתי לחפש דבר מה שכנראה כבר איננו קיים. כמה אצבעות סקרניות כבר שלחתי לגווים תמירים? בכמה עיניים יפות התבוננתי וקיוויתי לשקוע? בין כמה ידיים חיפשתי מפלט? יותר מדי. יותר מדי.

יותר מדי פעמים כבר הייתי שם, אפילו (ואולי במיוחד?) בגילי הזעום. אני בחורה אמפירית, וכל האמוציונל שבעולם, מתקשה לסתור את הרציונל הברור – אם זה לא עובד, כדאי להשקיע במשהו אחר. חברים, עבודה , דירה, לימודים – כל הדברים החומריים האלה שאנשים נוטים לזלזל בהם ברגע שהאהבה מציצה מעבר לפינה.

אני יודעת שיהיה נאיבי מצדי לומר שאני מוותרת. בפעם הבאה שתגיח לה איזו פרסונה ראוייה לשמה, שוב אפול בפח. אבל אני יכולה לומר בכנות, וזה מה שמטריד אותי בכל הסיפור, שכבר מפסיק להיות אכפת לי מתי, אם בכלל, זה יקרה.

אמא שלי סיפרה לי שכשהיא הייתה בערך בגילי, לואי ארמסטרונג הגיע לנגן במינסק. למי שלא מצליח להעריך את גודל המאורע, במונחים של היום זה כאילו שהופעת האיחוד של לד זפלין הייתה מתרחשת בבלומפילד, או באיזה שדה חומוס בדרך ללטרון.

ההופעה הייתה אמורה להמשך עד אחת עשרה בערב, אבל לואי המשיך לנגן עד שלוש לפנות בוקר. אוהבי הג’אז היו ודאי באקסטזה, אני יכולה רק לדמיין את הצעירים יושבים על המדרגות אחרי סוף ההופעה, מחכים לחשמליות של הבוקר, לא יודעים שהלילה הזה ילווה אותם עוד שנים רבות.

אבא שלי סיפר שחבר טוב שלו גרר אותו להופעה של אוסקר פיטרסון. כסף לכרטיסים לא היה להם, אז הם הביאו אתם שוקולדים, פרחים ויין כדי לנסות לשחד במעט רומנטיקה בגרוש את הקופאיות הצעירות. הייתי רוצה לראות את ההפתעה על פניהם כשהם גילו שהקופאיות באולם הוחלפו באותו ערב בשומרים ובגווארדיה של שוטרים רכובים על סוסים.

כיוון שלהפעיל את קסמיהם על הסוסים לא נראה כמו רעיון מוצלח במיוחד, הם טיפסו דרך סולם כיבוי האש לגג התאטרון. כיבוד קל ושתיה כבר היו להם, וכך בעומדם על גג התאטרון המשופע, מעל פתח אוורור שתחתיו תלויה נברשת ענק, בולסים שוקולדים ולוגמים יין, האזינו לצלילים הבהירים שבקעו אל תוך הלילה וספגו אותם לקרבם. עמוק כל כך עד שהם מעלים חיוך עד היום.

ההורים שלי הכירו כשהם היו בערך בגילי, יצאו זמן מה, ונפרדו. השנים עברו, והם התחתנו, לא אחד עם השני. השנים המשיכו לעבור, כטבעו של הזמן, וכיוון שכנראה לחיים היו תוכניות אחרות, הם נפגשו שוב – ויצאו ביחד להרפתקא.

סופר לי שערב אחד אבא שלי ובעלה לשעבר של אמא שלי, חיכו לה במקרה באותה תחנת אוטובוס, בלי לדעת עם מי הם עומדים. רק שמץ של אינטואיציה ממוזלת גרם לאבא שלי להתרחק מעט מהתחנה. מי יודע, אם זה היה מתפוצץ באותו ערב, אולי הם לא היו מתחתנים אחר כך, בחתונה קטנה וצנועה בלי שום פוזות מיותרות, וחוגגים בשבוע שעבר את יום הנישואים השלושים ושלושה שלהם.

אמא ואבא, אני מאחלת לכם עוד הרבה שנים של הדבר הזה, שיש לכם ביחד.
אני באמת ובתמים חושדת שזה מה שנקרא אהבה.
מזל טוב

גידלו אותי להיות הטובה ביותר.
ואף אחד לא טרח לשאול שאלות.

גידלו אותי להיות הטובה ביותר.
ולא השאירו לי מקום לספק.

אין ספק שאין מקום לספק,
אבל במקום הספק
פשטו רעות חולות אחרות.

הפחד מהכישלון.
חוסר יכולת להחליט
בין כל האפשרויות בעולם.
הקונפליקט בין פשטות היופי
לבין פרקטיקת הסבך המועיל.

ותמיד יכולתי יותר.
ואף פעם לא עשיתי מספיק.
ואף פעם לא הגעתי לשם,
גם כשבקושי אפשר היה
להבחין בדמותי בין הפסגות.

גידלו אותי להיות הטובה ביותר.
עייפתי להיות.

בדירה מרווחת במיקום הכי רע בתל אביב, בקור הלילי, על קלידים, תופים, גיטרה ועוד כמה כלי נשיפה, ספגתי טונים נמוכים ונעימים של ג’אז. הצלילים ליטפו את הלחי ביד עדינה והתכרבלתי בחיקו של ידיד, מתפללת לשמיכת פוך, חיבוק חם וקפה (דווקא לא שוקו ) חם עוד יותר.

השיר הבא היה קצבי יותר. הרגליים כאילו התעוררו מעצמן. התווים החיים רצו שארקוד אותם. רציתי לחגוג את היופי של המוזיקה, של הלילה, של החוויה המחתרתית בעליל, אבל כולם האזינו בארשת פנים רצינית כל כך וכבדה כל כך, עד שאפילו אני, שלא מתביישת להיות זו שפותחת את הרחבה, הטלתי ספק האם צעד שכזה יתקבל בברכה.

כולם היו עסוקים כל כך בלנתח את יופיו של הרגע, עד שהם פספסו את מיקומו האמיתי – בפשטות. הקור והגשם, הספות הישנות ומיץ תפוזים מקופסא, המוזיקה המתפתלת והנמשכת כחוט כסף דקיק מכלי הנגינה השיכורים מתשוקה אל אוזניים מאזינות, רצו לסחוף אותנו אתם. אבל הקהל עמד עם סקאלפלים שלופים, מוכן לביצוע הנתיחה שלאחר מחיאות הכפיים ולשמר לשמר לשמר בפורמלין.

היופי הלך בעקבותיו של האושר, והפך מאוסף של רגעים נהדרים על הדרך, למטרת הנסיעה. אף אחד לא עוצר להביט בפרחים שבצד הדרך לצפייה בפריחת הכלניות בגלבוע. אבל מה הוא יופי סטרילי, אם לא יופי מסורס? תמונה יפה נעולה מאחורי סורג ובריח, טבע דומם באגרטל ממוסגר, מחוות רומנטיות לשם הסיפורים בלבד.

אנשים שכחו כיצד לחגוג את היופי. להתענג עליו, לטבול בו, להתבוסס בו עד כדי שכרון החושים. מי יקפוץ אל תוך בריכת היופי, ופשוט יצא כשהיא תיבש? מי ימשיך לחפש את נווה המדבר הבא? היום מותחים גדר סביב כל שלולית ומכריזים עליה שמורת טבע. מי זוכר כי יופיו של היופי הוא בזמניותו? מותו הוא טבעו, התחלפותו היא מהותו, השינוי הוא מילת המפתח.

אנחנו רוצים לשקוע בחזרה הנוחה והנעימה. דבקים במה שמוכר, מנסים לשחזר שוב ושוב את אותו הרגע שבו חשנו את הקסם, במקום לחפש קסם חדש. פרחים מפלסטיק, מזרק מלטש נשלח אל כל קמט סורר, תמונות נחקקות מבעד לעדשת המצלמה במקום בעיני הזכרון.

אני לא רוצה יופי מקופסת שימורים. אני רוצה את היופי שלי חף מקוסמטיקה ותאורה מחמיאה. לשתות את הטוב עם הרע, להתעלם מהמר ולהתענג על המתוק. ועל המלוח. ועל השילוב המוצלח ביניהם. למרות הנסיבות. ובגללן.

אני לא רוצה יופי שנערך בפוטושופ, אלא סתם להשתכר ממנו עד כדי טמטום החושים. וכשהיופי הזה ימות, ולילה ירד ויצבע את הצבעים היפים בגוונים של אפור, אמנם אביט בגעגוע ברסיסי הזכרונות שאספתי כדרך אגב, אבל הם שיעוררו בי את הרצון לצאת למסע מחדש.

בזמן האחרון הבלוג הזה קיבל תפנית טכנולוגית חזקה מאוד. אני מניחה שהסיבות למפנה הדרמטי והמרגש הזה הן שילוב בין השלווה היחסית (ויש שיאמרו שעמום זמני) בחיי האישיים, יחד עם כמה מנויים מוצלחים על בלוגים טכנולוגיים ושאיפות מיקוד לצורך קידום הבלוג שלי (מסקנות מוורדפרס .

אני חייבת להודות שברקע ניטוות להן כמה התפתחויות מעניינות שעלולות לשעשע אותי בזמן הקרוב, אבל בינתיים, בהתאם למגמה הנוכחית, קבלו את Here Comes Another Bubble

המשך לקרוא קטע זה »

הקול הוא אותו קול. אותו קול שאתה מדבר בו עכשיו, מעל מרכזייה מקוטעת, על אפליקציות, ספריות וממשקים, הוא אותו קול נהדר בו דיברת אז, שנינו ערומים, אני מלופפת וקשורה ואתה עומד מעלי – מלצמה בידך האחת ושיחה עסקית בידך השניה.

אני מנסה לנער מתוך הראש את האידיאליזציה הזאת, שאני עושה לך, אבל זה לא עוזר. הדמיון אמיתי, והקישורים האסוציאטיביים כבר התחילו לדהור פרא. אחרי שהשיחה מתנתקת ואני יוצאת מטווח הראיה של המעורבים בדיון, משתלטת עלי תחושה עמומה, אך ודאית. בלי דרמות עודפות ובלי סחף רגשי מיותר, אני פשוט מתגעגעת אליך.