מחול אחרון ופרידה » 2007 » November

תשוקות און-הולד ועדכונים מהשטח

29 11 2007

הפנאי הרגשי הביא בעקבותיו שקט בחזיתות מסויימות. המשיקים אלי מאוזנים למדי כרגע, ומעבר ל numbness קליל אך שגרתי בקצות האצבעות, אין כל חדש תחת השמיכות.

אני שומעת את החשק להרפתקאות מדגדג ומגרגר חרישית בתוככי הבטן, אבל זה הזמן להוכיח איפוק ולהמתין בסבלנות עד סף הבלתי נסבל, עד שאת הקרקורים יוכלו לשמוע השכנים. אני צריכה להנות מהשקט הזה, כל עוד הוא כאן.


אתר חדש ומרגש התווסף לרשימת המועדפים שלי – SeeqPod. סיקפוד הוא מנוע חיפוש מוזיקה, המאפשר גישה למאות אלפי שירים בלייב סטימינג איכותי וזמין בכל מקום. בלי לחכות, בלי להעתיק, בלי להעביר דיסקים, בלי הגבלות גישה מחוץ לארצות הברית – מוזיקה כאן ועכשיו (כמו שאני אוהבת).

לאתר ממשק משתמש המוכיח שיש עדיין גופים בעולם שמבינים איך נראה GUI שלם, טבעי ונכון. חווית השימוש באתר מעוררת אנחות התפעלות קלות, כשבזה אחר זה, מתגלים כל הפיצ’רים שרק יכולתי לרצות מאתר כזה. אחרי יממה של שימוש באתר, המסקנה היא אחת: אני לא מבינה איך חייתי את חיי בלי סיקפוד קודם.

וכדי לענות לספקנים שבקהל על השאלה האם זה חוקי? כמובן שלא, אבל עם התחכמות:

Like any other search engine such as Google, SeeqPod crawls, indexes, searches and displays search results. Similarly, like any other search engine SeeqPod allows anyone to submit a URL to be crawled and indexed

כך שאתם יכולים להוסיף אותו למועדפים שלכם, בלי לדאוג שהוא יעלם מהאופק בזמן הקרוב.


אני לא אחת שמוחה על אי-צדקים חברתיים. הקפיטליזם, והאדישות הנלווית, נטעו בי שורש יציב, ורוב המאבקים חולפים לידי מבלי שכלל אשים לב. אבל דווקא אתמול תוך רפרוף על The Marker (כחלק ממגמת ההשכלה הכלכלית שלי), נתקלתי בקטע שהוציא אותי משלוותי (הקטע המקושר אינו הקטע המלא שהופיע בעיתון, אבל הוא מעביר את המסר) תחת הכותרת הבאה:

מחירי המים מתייקרים, פרט לבתיה”ח, למקוואות ובתי המרחץ

או בהרחבה מתוך “מתווה תלת שנתי ודרישות משרד הבריאות לשנת התקציב 2007″:

“יישום תכניות משרד הבריאות לשנת 2007 ולשנים הקרובות נדרשים שינויים תקציביים ושינויים מבניים פנימיים. מלבד שינויים אלו נדרשים מספר שינויי חקיקה המפורטים להלן:
• יישום תכנית האשפוז הכוללת
• ניהול בתי החולים על ידי חברות מנהלות
……
• התאמת מחירי המים לבתי החולים למחירי המים למקוואות”

כמות משאבי המים העומדת לרשות המדינה קטנה, ובהתאם לכך אחוז המים המותפלים בברזים של כולנו עולה בהתמדה, בשאיפה לכחמישים אחוזים בעוד מספר שנים. התפלת מים היא עסק יקר, המערב לא רק הקמת תשתיות אלא גם אנרגיה רבה, כך שברור לי מדוע אין מנוס מהעלאת מחירי המים. נותר לי רק לתהות – מדוע מקוואות, השייכים לציבור מאוד מסויים בחברה הישראלית, שגם נוטה לתרום לשוק ולחברה פחות מרבים וטובים אחרים, צריכים לקבל את אותה ההנחה כפי שמקבלים בתי החולים, השייכים ומסייעים לכולם?

אין לי בעיה לשלם על הרבה דברים: על סלילת כבישים למרות שאין לי רכב, על ביטוח בריאות לחלשים ולנזקקים למרות שאני בריאה (טפו טפו טפו), על חינוך למרות שאין לי ילדים, על הבטחון למרות שיכולתי לעזוב לארץ אחרת – אבל אני חושבת שאין זה מן הראוי שאני אשלם על זה שאישה רנדומאלית תוכל להשתכשך במים קרירים אחרי המחזור, רק כדי שתהיה ‘טהורה’ מספיק כדי שבעלה יוכל להביא בה. סביר, לא?


בשעה טובה ומוצלחת נוספתי לגרייפס של הגמל. מלבד השם המדליק, האתר גם חביב מאוד ומכיל אסופה מוצלחת של תכנים בתוך מעטפת חיננית. בהחלט תוספת בריאה לריסוסים השגרתיים שלי (ושלכם).


אני מדמיינת עורות על גבי עורות, אצבעות מול אצבעות, טריפה ושביעה ורעב ותאווה נהדרת לבשר. אני בלתי נלאית ואני רצה בין העצים והענפים הממהרים לחתוך בעורי הלבן בחשיפותו. יש בי תשוקה להיות זאב וצייד. זהירות, אני משחרת לטרף.



שלולית

25 11 2007

פתאום, באמצע היום וללא שום אתרעה מוקדמת, הגוף הופך רעב. אולי אלה הריקודים מאתמול ואולי הלטיפות משלשום, אבל כרגע אני מאבדת שליטה. הראש מתרוקן מכל חומר קוהרנטי ומתחדד רק על תכנים מזן מסויים מאוד – שרירים וגווים, התמזגויות ונזילות, כתמי עור תחת רצועות תאורה.

ברגעים מהסוג הזה, אני מסוגלת לקפל את עצמי מהמשרד בין רגע, רק כדי להתמוסס בין ידיו של איזה זכר תורן מסוקס* לשלולית לחה.

* כרגע מסתמן מחסור גורף למדי בזכרים תורנים מסוקסים בגזרה שלי :-\



ספרים אלקטרוניים ומרחב הקריאה הפרטי

22 11 2007

בשלושת הימים מאז ה release הרשמי של הקינדל של amazon, נושא הספרים הדיגיטאליים הוא הנושא החם ברחבי הרשת.

ביקורות אינספור נכתבו על הממשק של המכשיר, על העיצוב המיושן שלו, על איטיות החיבור לרשת, על המחיר שלו ועל האלטרנטיבות שיכולות להציע חברות אחרות כמו סוני או iRex. אבל לפי דעתי, השאלה האמיתית שצריכה להטריד אותנו היא האם אנחנו מוכנים שיקחו מאתנו את אחת החוויות הלא טכנולוגיות בעליל הבודדות שנותרו לנו.

זיו מצטט בפוסט שלו את מייק הייאט, מוציא לאור בארה”ב, ודן בהמשך אליו בנושא הבלתי נמנע של חוסר היעילות המשווע בתעשיית הספרים (תפיסת מרחב אחסון, עלויות הובלה ושילוח גבוהות, נזק סביבתי). אין ספק שתעשיית הספרים אינה מהיעילות בעולם, אבל אי היעילות הזו היא שיוצרת מתוך כורך את ההפרדה החיונית שבין העולם הספרותי לבין עולם העיתונות והבלוגים.

פעם דברים לא באו בקלות. פעם מוזיקאי היה צריך לבסס לעצמו קהל מעריצים בטרם הוא יכול היה לפנות לחברת תקליטים כדי שזו תשקול להשקיע כסף ולהפיק לו אלבום, ואילו היום מספיק לפתוח דף ב myspace. פעם כתב צעיר היה צריך לפלס את דרכו במערכות העיתונים הקטנים והגדולים כדי שקולו ישמע, היום די לו לקבל טור שבועי בפורטל אינטרנטי. ואם זה לא עולה יפה, תמיד אפשר לפתוח בלוג.

אנשים יאמרו שזו הדמוקרטיה האמיתית, קולו של כל אחד נשמע, בלי תלות בדת, גזע ומין, בלי תקרות זכוכית ובלי פרוטקציות או שטרות העוברים מתחת לשולחן. אבל לדעתי, חנויות הספרים ובתי הדפוס הם מתווך ומסנן חיוני הדואג להיצע ספרים ראויים לקריאה. ביטול שלב התיווך, יטיל אחריות כבדה על צרכן המדיה ויכריח אותנו לברור בעצמנו את המוץ מהתבן ולהתפלש בתוצרים בינוניים ומטה, בנסיון למצוא פיסת איכות בודדה.

קשה יהיה לי לוותר על חווית הדפדוף בספר אמיתי עם ריח של בית דפוס, אבל אני מוכנה להאמין שאפשר יהיה לחקות את התחושה בצורה לא רעה. אבל ההמרה של חנויות הספרים בקטלוג אינטרנטי לא תשאיר ברירה אמיתית: או שהיא תאלץ אותנו תמיד לקרוא את רבי המכר שממליצים כולם (צריך להזכיר מה קורה לאתר שלא נמצא בדף הראשון בחיפוש של גוגל?) או להשקיע שעות בחיפוש עצמאי בתוך מאגרים אינסופיים של טקסטים בלי אב ובלי אם.



עדכונים

20 11 2007

הזכר התורן איבד אמש את התואר שלו בעקבות התרחשויות החודש האחרון, שכללו בעיקר הרבה געגועים ומעט מאוד שיתוף פעולה מצדו. אמנם בכיתי קצת, אבל בסופו של דבר לכל טנגו דרושים שני צדדים. לרקוד לבד אני יכולה גם בכל אחד ממועדוני תל אביב המרובים.

עכשיו כשנפטרתי מהמעמסה הרגשית הזו, סוף סוף יהיה לי זמן להקדיש לכמה פרוייקטי כתיבה שקצת הזנחתי בזמן האחרון. אז כדי להתחייב לכתיבה, הרי לכם רשימה חלקית של הדברים הנמצאים בשלבים כאלה ואחרים של בישול (ומפיצים ריחות מעולים במטבח!), וצפויים לעלות לבלוג ממש אוטוטו:

  • אפל - אלטרנטיבות מוצלחות לא פחות (ואולי יותר) למוצרים של החברה הכי אופנתית בשוק;
  • מחזור ואיכות הסביבה – טיפים פרקטיים לאנשים ריאליים (או להפך);
  • עריכת תמונות אונליין – איך לעשות את זה בלי דיסק של פוטושופ בתיק;
  • סיכום הנסיעה ליוון – נסיעות הזויות ברכבת והרבה (ממש הרבה) אלכוהול.

ועוד הרבה דברים טובים, שלא כוללים כתיבה נוגה על רומאנים כושלים של תחילת החורף (למרות שאם יהיו גם כאלה, אני לא נוטה לצנזר :) .



עוד לפני הנסיעה

18 11 2007

לארוז מזוודה,
להזמין חדרים במלון,
לא לחשוב עליך יותר מדי,
לישון מספיק,
לא לעבוד מאוחר.

אני לא שייכת לזן ההיסטרי
שמחכה לשיחת טלפון.
אני שייכת לזן הרך שמסתתר
בתוך הקליפה כדי לא להפגע.

לנעול את עצמי בתבנית
שלא תשאיר מקום לדאגות:
אתה שותק כי אתה
מפחד לדבר מהר מדי,
או פשוט כי אין לך מה להגיד?

אני לא שייכת לזן הפסיכוטי
שחושב מי אמר למי קודם.
אני שייכת לזן הזה, שכמה
למי שיקבל אותו בידיים פתוחות.

לשתות קפה,
לדאוג לכרטיסים לרכבת,
לשתות אותך בקשית,
לדבוק במסגרת, כדאי
לא להתגעגע יותר מדי.



עוד הצטלבויות

17 11 2007

אמנם בנסיבות שאינן מיטביות, אבל בסופו של דבר מצאתי עצמי בין ידיך המוכרות, הפעם בלי פיסות בד לחוצץ ביננו, מתלטפת בריח שלך ולומדת את חלקות עורך בכריות האצבעות. אני לא יכולה לומר שהייתי מופתעת, למראה הגוף היפה שלך שנפרש לפני, לגלות שעורך לבן כשלי או שעצמות הבריח שלך נעימות בבליטתן. הרגשתי שזה רק עניין של זמן עד שאגלה, ואכן כך היה.

ואולי בעצם טוב יותר שלא נישקת אותי, יהיו הסיבות אשר יהיו. אמנם היה נעים עוד יותר למצוא את עצמי נסחפת ממך ואתך, ממצה את התענוג עד סופו ומעבר אליו, אבל ידוע לי היטב שיותר מדי חוטים מצטופפים בבת אחת, יוצרים, בסופו של דבר, פקעת שקשה להתיר.

עריכת בוקר:

שאלת אותי מה השריטה שלי, ואני מלמלתי משהו אודות הבדסמ הישן והטוב. מבעד לחיבוק שלך פעפעה בי הבנה – נשרטתי כשהפנמתי שאנשים רוצים אותי, אבל לא לאהבה.



הדאנג’ן נסגר – סופה של תקופה

15 11 2007

בשלוש וחצי השנים האחרונות, הדאנג’ן היה הבית שלי. במלוא מובן המילה.

אותו מקום בו זוכרים איך קוראים לך ומה אתה אוהב (אפילו אם זה ממש מוזר).
אותו מקום בו אתה תמיד פוגש פרצופים מוכרים, אהובים פחות או יותר.
אותו מקום אתו מתנהלים תמיד יחסי אהבה-שנאה מתוחים, אבל תמיד אפשר לחזור אליו.
אותו מקום בו לכל אחד יש מילה ודעה בכל נושא, אבל כולם תמיד מרגישים בנוח.
אותו מקום בו לקחתי שאיפה ראשונה מעולם הבדסמ, בו קשרתי קשרים ראשונים.
אותו מקום בו טעמתי אהבות שלא טעמתי עד אז.
אותו מקום בו הייתי עצמי: מלכה בהופעות, נשלטת בחדרים הפרטיים, אקסהביציונית מוצהרת, ציידת תשוקות.

אני מקווה שאני ממהרת להספיד, אבל נכון לרגע זה עיריית תל אביב וחברי השכונות הצמודות הצליחו במאבק המתנהל כבר כמה שנים: היום יצאה ההודעה סופית על סגירתו של מועדון הדאנג’ן, ועוד ביום ההולדת החמישי של המועדון. הלילה (יום חמישי) תערך מסיבת פרידה אחרונה. ואז? השד יודע.

אני בטוחה שבסופו של דבר הדאנג’ן יפתח במיקום אחר, אבל אין מנוס מלהתאכזב. בתמימות לא אופינית לי חשבתי שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה ושנוכל להנות לנו בשקט מחגיגת סטיותנו הקטנות. למה לא מפתיע אותי לגלות שוב שלרוב האנשים יש נטייה למרמור למראה הנאתם של אחרים?

לעזאזל, הקירות של המקום הזה, ספוגים בבליל של תשוקות, וחלקן שלי.
כל כך עצוב לי לדעת שהן ישארו שם, ואנחנו נלך למקום אחר.



השראה

15 11 2007

…And in her eyes”

,In her eyes I didn’t see her eyes

“but the wind that blew the fire that was she

Face

פיסת אומנות שגרמה לי התרגשות, עד כדי האצת פעימות הלב.

כמה נעים לגלות מדי פעם יצירה שמצליחה לעשות את זה.

התמונה צולמה במוזיאון לאומנות בת זמננו בסלוניקי, יוון.



יציבות

15 11 2007

יציבות. אחרת אין לי דרך להסביר את הסיכונים שאני לוקחת על עצמי אתך, את המשחקים באש שאני משחקת, מודעת לכוויות הנצרבות בעור. רק אנשים שמרגישים קצת יותר נוח בעורם שלהם יכולים להרשות לעצמם גיחות ליליות שכאלה, אפופות לחישות כוזבות ורכות מטמטמת.

אני מתירה לידיים שלך לכשף אותי ולאצבעות שלך, בשליחות שרק מוח מעוות יכול לייצר, לעדור בי חלקות אדמה צחיחות. השדים הבוקעים מבין כפות הידיים שלך, מסתערים עלי במקהלת צווחות. אני מתענגת עליהם אחד אחד ומקבלת אותם בהבנה, שמסוגל לה רק לב שבטוח שהוא יוכל לשרוד, גם בדיעבד.

אתה מדליק בי נורות אדומות, יקירי, אבל מהסוג שלא גורם לי לקום וללכת. עבר זמן מה מאז אותם ימים, בהם התנפצתי עליך ככד חרס אפוף מחשבות אובדניות. יציבות. זו התחושה החדשה שגורמת לי לרצות ללמוד אותך – אותך ואת השיעורים שהראש הנהדר שלך מכין בשבילי מאחורי הקלעים.

הנורות האדומות שלך, יקירי, כלל לא דומות לאורות אזהרה. הצללים הצבעוניים שאנו מטילים על הקירות, לא מציירים לי אלא קרנבל של מסכות או עץ אשוח חורפי מואר מנורות קטנות ונוצצות, הטומן בשבילי מתנות, עטופות בצלופן ופרגמנט, בין ענפיו העבותים.



עוד כמה רגעים אני נוסעת

7 11 2007

הייתי יכולה לומר שכך זה היה תמיד, אבל הייתי משקרת.

הכמיהה הדקה הזו לשירים המלטפים של Black Box Recorder או של Norah Jones ולמגע החם של השמיכות שלאחר הגשם, בוקעת בי כניצני כלניות בהינתך הטיפות הראשונות. פעם לילות חורפיים היו דגל ההרפתקא: גופים גלויים נלחצים כנגד קיר רטוב ומים קרים מתערבבים בזיעה חמה, טיולים בסמטאות לחות וערפיליות על חלונות המכונית. פעם הברקים סערו בי, היום הם ננעלים מחוץ לחלוני.

אני נוסעת בעוד כמה שעות. יהיה שם קר ואהיה לבד, ודאי אחשוב מחשבות נוגות ברכבת המיטרטרת לה על הפסים הישנים במשך שש או שבע שעות. הנופים הירוקים יתחלפו בזה אחר זה, ואני ארטיב את קצה האצבע באדים שיתעבו על החלון ואדפדף דפים בספר שאיש לא מבין את שפתו, בפריווילגיה השמורה אך לזרות מסתוריות עטויות חולצות מכופתרות ואפודה דקה.

הצטיידתי במוזיקה קלילה וקצבית לדרך. התחיל לרדת גשם, ופתאום נזכרתי שנוסטלגיה הולכת טוב יותר עם ג’אז מחוספס ועשן סיגריות.