מחול אחרון ופרידה

ההרצאה של לורל בוורדקאמפ 2007, שהזכרתי שני פוסטים אחורה, העלתה את השאלה המעניינת של הבלוג כאמצעי תקשורת אינטרנטי בין כותב לקורא על ידי יצירת סינרגיה בכתיבת התוכן, ועוררה משהו שריגש אפילו אותי – דיון קצר בתגובות, בבלוג שלי ממש, עם תוכן אמיתי, שאלות, תשובות, קישורים לוגיים and all that jazz.

כיצד אנשים גילו “שהבלוג מאפשר חשיפה לתוכן שנגיש למליוני אנשים”, שאל טל גלילי באחת התגובות, וגרם לי לתהות על פשר הדרכים שהביאו אותי לכאן, לבלוגוספירה, לבלוגלי ולכתיבה שהיא פסאודו-תגובות-אוריינטד. הרשו לי אם כך, ברוב טובכם, בטרם אחשוב עוד קצת, פוטנציאלית אתכם, לשפוך קצת אור על הדרך שעברתי:

השנה הייתה פלוס מינוס אלפיים. כמדומני, מדובר אפילו בימים הראשונים של חודש ינואר. אפשר להניח שהייתה זו התחושה האפוקליפטית כמעט שאחזה בכולם, קל וחומר בילדונת בת 14 שכמותי, אחרת קשה להסביר למה פתחתי מחברת שעל כריכתה איור לוני טונס ושרבטתי בה בעט אדום כמה מילים שנחרזו בראשי. באותם ימים קראתי לזה שירה. היום אני מוכנה להתפשר על התחלה.

שנתיים כתבתי למחברת. כלומר למגרה. חברה טובה קנתה לי מחברת יפה יותר, כרוכה בנייר פרגמנט ואותה הזנתי בעולמה הדק של המתבגרת שהייתי. עד היום אני מופתעת לפעמים לקרוא את המילים שכתבתי ואת הזרעים הנטועים בהן, ולמצוא בין השורות את האדם שצמחתי להיות היום, על כל הmaneuverים הקטנים האלה, שקשה היה לצפות מראש אבל אפשר בבירור לראות בדיעבד.

אני גם לא יודעת מה הדבר שסחף אותי אל האינטרנט. הבמה החדשה לא הלהיבה אותי בזמנו. פרסמתי שם יצירות אחדות, אך אלה נותרו מיותמות בבדידותן. את הקשר שלי אל הקהל ואל הרשת מצאתי בפורום השירה הארוטית שפרח דאז בהיידפארק. הייתי ילדונת בת 16, עם מעט מאוד ניסיון רלוונטי אבל דמיון עשיר שהזין שירה שהעבירה רעד בשדרתם של כפולים ממני בגיל. כתבתי על דם ועל עירום ועל כאב ועל רגשות שכלל לא ידעתי להכיל. כתבתי “שפוך אותי / רסס את דמי על הקיר הלבן / הכאב לי מאהבה / הרצון הנואש לאהוב / ולא לדעת איך” והקהל, אוח, הקהל התמוגג מהמוח הכלוא בין חומות של תמימות, משתקף רק מבעד לעיניים כחולות וגדולות ומהעונג לצפות בו צומח מולם.

על הרגע בו הפסקתי לכתוב, אני יכולה דווקא לשים את האצבע באופן מדויק. הכתיבה בפורום דעכה לאיטה לקראת הגיוס ומתה סופית כשנקלעתי לסערת המסלול הצבאי שלי. יחד עם התקופה הכהה הזו, שהדחקתי, מתה בי גם ההשראה לכתוב. במשך יותר משנה ניתבתי את הגסיסה הרגשית, ואולי אפשר לכנותה – ההתבגרות שלי, לתוך החומר. רוב המיניאטורות שהצגתי בתערוכה, חלחלו ממני החוצה אל דמויות זערוריות, צורחות מכאב וקהות חושים, כמוני.

לא היה קטליזטור מוגדר לפתיחת הבלוג שלי, לפני כמעט שלוש שנים, אבל אני מניחה שזה היה חלק מהחזרה שלי לחיים. גרסת הפניקס, רק עם פחות פירוטכניקה. תחת אותה כותרת ראשית אבל עם הסתייגות מבלוגים בכותרת המשנה, כתבתי את “מי אני?“, כנראה מתוך ניסיון אמיתי למצוא את התשובה, ומאז all hell broke loose.

אני לא אומר שהתאהבתי בכתיבה, כי התאהבות ניצתת ודועכת באותה מהירות מפתיעה כל פעם מחדש. לא התאהבתי, אלא מצאתי לי בית. היום אני כבר לא חשה יותר את הצורך לסייג את היותי בלוגרית. אני נהנית לכתוב. אני נהנית להיקרא. אני נהנית להיות מוגבת. אני נהנית לעמוד על הבמה שלי כשאור הזרקורים שלי מופנה אלי.

יותר מנושא ההפרדה האבסולוטית שאני משליטה בין הבלוג הזה לבין דמותי הבלתי וירטואלית ויותר מהתהיות לגבי המניעים הדוחפים אותי לכתוב כל פעם מחדש את התשוקות, הכאב והסקרנות שלי אל מול כמה שיותר עיניים זרות, מעל כל אלה בוער בי הרצון להבין מה הופך אותנו (הנה, אני שתמיד מנסה להתבדל, משייכת את עצמי לקבוצה) לכמהים כל כך ליצירה של דיאלוג במקום בו היית מצפה למצוא מונולוג חד כיווני. מדוע אנחנו צמאים כל כך?

הנטייה הטבעית שלי היא להפנות את האצבע המאשימה לעידן הפנאי והשפע שבו אנו חיים. בעולם שבו תוחלת החיים גבוהה, התוצר הלאומי לנפש הוא מספר בלתי מבוטל והחיים הם באופן כללי די נחמדים, קל לדבוק בהרגלים נטולי כל משמעות מלבד האדרת האגו והתבוססות בשלוליות ורבאליות. אני לא טוענת שזה רע. אני פשוט חושדת שאנחנו משועממים.

עשיתי בשבילך את כל השואו. הוצאתי אותה מהכלוב נמשכת בשיער, התיישבתי לידך והיא לרגליי, שיחקתי איתה כאילו היא הכלבה הקטנה שהיא באמת, האכלתי אותה נחשי גומי ישר מהפה, מתגרה ומושכת, צובטת ונוזפת, דחפתי אותה חזרה לכלוב וחזרתי אליך.

עשיתי בשביל כולם את השואו שאני יודעת לעשות הכי טוב. ביד יציבה ומנוסה קשרתי ופרמתי את הכלבה הקטנה לארון המתים שניצב על הבמה לרגל חגיגות האלווין. שרטתי וטיפטפתי, הקפאתי ונשפתי, חייכתי לעצמי חיוך זדוני ודמיינתי אותך מסתכל בגבי ומחייך.

גמרתי עם השואו ועליתי אליך. הטלתי את עצמי על ירכך והרגשתי את הקווים שלנו, מצטופפים בחדר אחד, מתפתלים באוויר הצפוף והלח. נמתחת ונצמדת, נעה בתנועות קטנות, כמעט בלתי מורגשות, בקצב שאתה מכתיב, נימוחה וצמאה, חשפתי בפניך את הכלבה שאני ואת החתלתולה שאני, בו זמנית.

מופשטת מכל שמץ של שואו, ספגתי את החום מאצבעותיך שנעו חרישיות מתחת לכל שכבות המגן. היה לי נעים, היה לי מוגן והיה לי טוב. אמרת שלאנשים כאן אין מספיק מעוף, רק הרבה טכניקה. עצמתי את עיניי ודמיינתי את המוח שלך נערך למתקפה כוללת בשלוש חזיתות.

אמנם לקח לי קצת זמן, אבל נדמה לי שהפנמתי והטמעתי. אמנם שמעתי אינטרודקשן, שתי הרצאות ושני פאנלים במחצית הראשונה של הכנס, אבל מסקנות, הגעתי רק לשתיים (אני אומרת “רק” שתיים, ויש שיאמרו ששתי מסקנות הן לא עניין של מה בכך. הו, הבדלי הפרספקטיבה הקטנים).

אז קודם כל, כדי לא למתוח איש, אסיר דאגה מלבכם – פודקאסטים אני לא אתחיל לייצר (סליחה מראש לקהל מוגבלי הראיה) ווורדפרס אני לא מתכננת להתקין (נוח לי כאן, בבלוגלי). אבל ההרצאות של לורל והפאנל העסקי גילגלו אצלי כמה גלגלי שיניים בראש. מזל שאני דואגת לשמן את המנגנון מדי פעם.

המסקנה הראשונה היא העסקית מביניהן. כהייטקיסטית מתחילה בחברת סטארט אפ ליברלית, אני תמיד מחפשת הזדמנויות להבריק. כרגיל, ההזדמנויות האלה עולות לי בלא מעט שעות שינה ובעודפי מתח המצטברים בכתפיים ובאזור התפוס הזה של העורף. כתיבת איזה מסמך חיוני בעשר בלילה או שיפור קוד לא שלי, כולם מרצפים בעיניי את הדרך אל התפקידים שאני נהנית לגלגל את שמם על הלשון: ראש צוות אינטגרציה, סמנכ”לית פיתוח עסקי ושאר זוטות.

אז הפעם, הפאנל על הבלוג ככלי לפיתוח עסקי הוא שהדליק את אותה נורה שימושית מעל הראש, שמאותתת לי על פוטנציאל שלא כדאי לפספס. מיפיתי כמה חוסרים בהצעה וכבר נגשתי לאיש השיווק השלנו בהצעה מהפכנית למדי: להפוך את האתר הגרוטאתי שלנו (שכמעט מבייש חברה שנמצאת בתחום הגובל בתעשיית משחקי המחשב) לבלוג שיכיל גם את כל אגפי התוכן הנדרשים, גם מאמרים מעניינים מתחום הגיימינג והאלגוריתמיקה וגם פרטים מעניינים מההתקדמויות בחברה (ובאמת שיש כאלה). כמובן שבסופו של דבר, אם וכשיוחלט לממש את ההצעה, התקנת הוורדפרס תיפול עלי בוודאות, אבל כמו שאמרתי – כל צעד הוא צעד אל פסגה כלשהי

ההרצאה השניה שפגעה במטרה, בצורה ממוקדת במיוחד הייתה של לורל, דוגמא בפני עצמה לכריזמה שמומלץ שתהיה למרצה. ההרצאה נסובה סביב טיפים כלליים לבלוגינג, קידום בלוגים ויצירת עניין ודיאלוג בקרב קהל הקוראים, תוך הדגשה בריאה של חשיבתו של עיצוב נבון, תוכן איכותי, עדכון מתמיד ואמינות האינפורמציה העולה לכתב.

במהלך רוב ההרצאה, הנהתי בהסכמה ובחיוך. מאז שאני זוכרת את עצמי, השתייכתי לקבוצת הנפשות הסולידיות שיודעות להשיג את שלהן, בעורמה, בנועם ובעיצוב מעודן. את מיעוט התגובות בבלוג שלי לא יחסתי מעולם לחולות רעות כמו עיצוב קלוקל, שימוש בפונט נרקיסים או ריבוי שגיאות כתיב. אם כבר תמיד חשדתי בדברים שעליהם אני כותבת – אישיים, מיניים ומפוקפקים למדי או טכנולוגיים, משעממים למרבית האנשים ועדיין מפוקפקים למדי.

לורל טענה לעומת זאת, וערערה את יציבות מגדל הקלפים שלי, שכדי ליצור בלוג פעיל הן מבחינת הכותב והן מבחינת הקורא – יש להשאיר לקוראים מקום לביטוי. להשאיר שאלות בגוף הכתוב, תשובות חסרות, ביטויים מוטלים בספק, קצוות לא סגורים. ליצור בקורא את התחושה שזקוקים לו כאן, שהוא יכול לעזור, שהוא רצוי ונחוץ.

ואילו אני, מעולם לא הייתי טובה בליצור את תחושת הנחיצות הזו אצל בני אדם. למרות שלפעמים אני משתוקקת למי שיקח ויקפל אותי בין ידיו, אני לא מוכנה לתת לעיניי לשדר את החולשה הזו. הנוכחות והחשיבה שלי הן דומיננטיות להחריד, וכך, למרות שאני חושקת באדם שנוכחותו לא תפחת משלי, אני ממאנת להקטין את עצמי או האגו התפוח שלי מיוזמתי האישית. נקודת חולשה של ממש בקרבי, הן כדמות וירטואלית והן כדמות ממשית.

אולי בדיוק זו הבעיה כאן, בבלוג (האם זו בעיה בעצם?)? אולי בעצם אני סוגרת הרמטית את כל הקצוות, מנערת מעלי כל רצון בפרספקטיבה חיצונית ושולחת את כולם הביתה, לא מסופקים ועם כאב מציק במפשעה? אולי אני פשוט לוקחת את הבמה רק לעצמי ולא משאירה מקום, אפילו בשוליים, לאף אחד אחר, גם כאן וגם במציאות?

בשעה 22:24, פחות מ 12 שעות לפני פתיחת הכנס, ה Gmail Notifer שלי הכחיל, קפץ והודיע על אישור על קיומו של מקום פנוי, במיוחד בשבילי בכנס WordCamp 2007, כנס קהילת וורדפרס הראשון בישראל, לא פחות ולא יותר. במהירות וביעילות מירבית, האופינית לאנשים שהתמזל מזלם ואורח חייהם מאפשר להם להיות ספונטניים, ידעתי את ראש הצוות שלי, שיהיה מוכן נפשית להעדרי במחצית הראשונה של היום, ולאחר בחירה מוקפדת של ביגוד סולידי אך עם קריצה, כיתתתי רגליי אל מכללת אפקה.

אקדים ואומר שנהנתי מאוד לפגוש לא רק את הפנים מוכרות, אלא גם את הפנים שמאחורי השמות שכבר זכיתי להכיר ואת שפע הפנים והשמות החדשים. אבל כיוון שכרגע, בזמן שרוב הנוכחים ששמחתי לפגוש בכנס עדיין מאזינים להרצאות בהנאה, אני מתחילה לחזור לעבוד, לא אפרוט כרגע את שפע הרשמים ולא מעט המחשבות הקונסטרוקטיביות והרעיונות שעלו במוחי הקודח.

אז בינתיים שפע תודות לכל מארגני הכנס, שגם הרימו אירוע מרשים בהיקף זמן קצר וגם נתנו לי הזדמנות להתערות מעט בצד הממשי של הבלוגוספירה (אוח, כמה שאני לא מחבבת את המושג הזה, אבל כמה שאין ממנו מפלט .

למעוניינים לקרוא עוד, התכנים מתעדכנים לייב בבלוג של וורדקאמפ.
המשך יבוא,
פרוזן (או לחלופין הבחורה הסקסית עם הכובע הלבן, כפי שהטיב להחמיא זיו )

זה לא יכול היה להיות שמאלצי מזה. הרוח באמת נשבה בשערי ובאמת עצמתי עיניים וחייכתי לעצמי, כשסוף סוף צברנו מהירות ברחובות העיר המתכוננת לשינה. אצבעותי באמת חיפשו אחיזה טובה יותר בצידי גווך ובאמת נשלחו מחצית הטפח קדימה, גונבות לגימה אסורה מהחומר שאחר כך מאכיל געגועים.

שמאלצי כמו ששמאלציות צריכה להיות, פשוט כמו שפשטות צריכה להראות. בפניך ובקולך מצאתי את אותם תווים שגרמו לי לאהוב אותך אז, בתוספת נינוחות חדשה. היה נעים כל כך, נוח כל כך, טבעי כל כך להחליק לרגע אל בין זרועותיך ולקבל מהן חיבוק. כאילו ידיך נולדו כדי להכיל אותי ביניהן.

“Speed is the form of ecstasy the technical revo has bestowed on man”, כתב מילאן קונדרה בספרו ‘ההנאה שבאיטיות’. אבל אפילו כשאני שקועה במהירות עד הצוואר ועוצמת עיניים, לא יכולתי אלא לחשוב באיזו קלילות אתה יכול לרסק שוב את ליבי לשברי חרס דקים, פשוט בגלל שארשה לך, ביודעין ובדעה צלולה, לעשות זאת.

לילה יפואי. מואזינים בקנון על רקע ים שחור, זוג מממש תאוותו על ספסל תועה, תנועה איטית כלפי חוץ ואל הבית, רוח שקטה.

רק אני, הולכת בכפכפים וכפות רגליי מודות לי, לא יכולה שלא לתעות בדמיונות, לחשוב על אצבעותיך החופרות בי נימים דקים, מענישות אותי על חטאי.

התפילה שלה וטיפות היורה נשמעו דומות מדי. לחישה אחידה, שקטה ולחה של טיפות שאין להן מה להפסיד. מצחי הטרוד פגש את האבנים העתיקות, מקווה לספוג ולו משהו מהרעיון היפה הזה, שיש מי שישמע, אבל לעת עתה התנחם בידיעה שהחורף, בסופו של יום, מגיע גם לפה. הטפטוף הפך לגשם, קרע נייר התכדרר בין אצבעותי, צללים התרחקו בצעדים עייפים כדי לתפוס מחסה זמני והלחישות השבורות הפכו לשיחות חולין. הבטתי מעלה וטיפות, שקל מדי לראות בהן דמעות, הסתערו על פני.

רק העצב המרוכז ביותר נותר ליד הקיר, ואני. האנשים הבודדים שפניהם רטובות מכדי לשים לב לגשם הראשון. דחסתי את הפתק הלבן בשתי אצבעות, דחפתי אותו בחריץ עמוק והסבתי את פני. הגשם מזג מעט מהברק הסוראליסטי שלו בכל: בעיניה הבוהקות מדמעות של הזקנה שלידי, ברצפות שנשטפו ממעטה אבק היום, באנשים שנשאו עיניהם אל השמיים כדי לפטפט על מזג האוויר ובכסאות הפלסטיק הלבנים והרטובים הפזורים סביב, שאיש לא ישב עליהם בקרוב. רק כשהזקנה פנתה לאחור והתחילה ללכת, החזרתי את עיני אל הקיר, מנסה להבין אם דמיוני מטעני, או שמא באמת בצעדיה נולדה קלילות.

הסלע הרטוב חייך אלי, רגיל לשכמותי, והצביע על פיסת הנייר שלי. קיוויתי שהיא תעלה באש קטנה, תשאב אל בין החריצים, תמריא ותנסוק אל העננים הכבדים או פשוט תעלם, אבל שם היא הייתה, עודה יבשה ומוגנת, צוחקת אלי ואל ליבי הריק מאמונה, מזכירה שאת הנחמה שלי לא אמצא גם כאן. הבטתי בו, קר וזר, ותהיתי איך קיר נשאר יבש אחרי כל כך הרבה דמעות, אבל נרטב כולו בגשם הראשון.

גבר אחד, עטוי מעיל, הילך לאיטו בין קומץ הנשים, עיניו יבשות, לוכד ביעה גדול את התפילות שנשפכו על הרצפה. כתמים כחולים ושחורים פשטו בניירות הקמוטים, כאילו הם עצמם בוכים לבעליהם, כמו ילדים, לא לא, כמו כלבים עזובים, שננטשו רחוק מהעין ורחוק מהלב. צעד אחר צעד עייף, גריפה אחר גריפה, לא יכולתי אלא למצוא בזה צדק פואטי. אם אנו באנו מעפר ולעפר נשוב, לאן יוכלו לברוח התפילות?

רק על שלי ריחמתי, בשבילה עוד לא מאוחר. ביד זריזה שלפתי את הפתק מהבקע המוגן. אולי כך אהיה עוף החול? אולי במקום להיות לאחד עם העפר, קולי ישמע באמת? אולי אני, אחמוק מהגזרה, ואגרף ביד אוהבת במקום ביד זרה? הגשם נחלש. טיפה מאספת סוררת נחתה בכפי ושלחה אותות תכלכלים בנייר. בהכנעה, שבתי וטמנתי אותו עמוק וגבוה בסלע, מעניקה לו יתרון אסטרגי זמני וצידה לדרך. פניתי לאחור, ובצעדים שלא ניתן לטעות בהם ומבלי להביט לאחור, המשכתי ללכת.

הלוואי והייתי מוצאת בקרבי את מי שיקבל את חטאי לחיקו, יטהר את בשרי, יזכך את נפשי, ירסק בקרבי את כל הסלעים ויתן לי מחילה.

אמנם באיחור טכני של שמונה שעות, אבל כשזה מגיע לנושאים כאלה – זה (כמעט) אף פעם לא מאוחר מדי.

קל נורא להגיד שקל נורא לשמור על הסביבה. מחזרו בקבוקים וסוללות, כוונו את המגזן שלוש מעלות גבוה יותר, החליפו לנורות הלוגן, המעיטו ברכישת מוצרים מחומרים שאינם מתכלים. כל העצות האלה מתחילות, בשעה טובה ומוצלחת, להתנופף בראש חוצות על כל תורן שני ונלמדות במסגרות שונות, החל בבתי ספר וכלה במגזין לאשה, בכבוד הראוי להן.

אך הבעיה לא תפתר מצעקת שלטי חוצות ודפי העיתונים, ואף לא מדפי המחברת. אין ברירה אלא להוציא מן הכוח אל הפועל, ושם תכונתינו העיקרית המשותפת לכולנו, האנושיות, עובדת לרעתנו. כטבעם של כל הדברים שדורשים פרספקטיבה רחבה כדי לתפוס אותם, רוב בני האדם לא מצליחים לבצע את הקישור המהותי הזה בין האני כפרט בסביבתו הנקייה והמתפקדת למדי לבין המושג הערטילאי והמרוחק של “הסביבה המזוהמת”. כך, למרות שממש מעבר לפינת הרחוב מושלכות סוללות המחלחלות אל מי תהום, למרות שמתחת לאף ולתוך הריאות (כן כן, שלך!) נפלטים גזים רעילים ממפעלים וממכוניות, למרות שממש בחוף הים הקרוב לביתך, חלקיקי מתכות מסרטנות והילדים שלך עושים אמבטיה משותפת – למרות כל זה, אתה קונה את האשליה הירוקה שנבנתה בשבילך על עיי חורבות, מתנחם וממשיך בתלם.

הרשו לי לגלות לכם, שמחוץ לתלם, דברים לא נראים ירוקים במיוחד. אפקט העמעום הוא היחיד שבזכותו אנחנו עדיין לא מרגישים כמו בברביקיו של אפקט החממה, הקרחונים בקוטב גולשים לים אט אט ומקרבים את היום בו נשחה למכולת במקום ללכת אליה, אנחנו לא נזכה לחזות עוד במעוף היונה הנודדת, בהזדווגות הקרפדה הזהובה או בנון הגלילי, שהכחדנו אנו עצמנו בעת ישוב עמק החולה ובכלל דברים יעשו הרבה פחות סימפטיים, כשגלי חום, שטפונות, סופות הוריקן וטורנדו, והמחלות שבעקבותיהם יתחילו להעשות תכופים ושגרתיים יותר, ובמיוחד כשהסינים יהיו עסוקים בהתמודדות עם גלי צונאמי, ולא ביצור נעלי נייקי.

אבל למה להתעסק בגדולות? נבואות חורבן לא עובדות טוב על דור האינטרנט. אם חסרוננו המשותף הוא אנושיותנו, וכהומו ספיאנס אנחנו רוצים לראות השלכות מידיות, לא חייבים ללכת רחוק מדי: אנחנו במחצית אוקטובר ורובנו עדיין לא ראינו את הגשם הראשון לשנה זו, הטמפרטורה הממוצעת בישראל עלתה ביותר ממעלה וחצי בשלושים השנים האחרונות ואנחנו מזיעים הרבה יותר, מחיר הדבש צפוי להתייקר כי בכל העולם המפותח, מליוני דבורים לא מצליחות למצוא את דרכן חזרה לכוורת ומתות בשדות, כנראה בגלל הפרעות בתקשורת שלהן, מפלס המים בים המלח יורד ואילו בתל אביב הוא עולה. לא צריך נבואות זעם ולא צריך להיות נביא, כדי להבין שלא מדובר בשינויים שישפעו במאקרו, אלא על כל אחד ואחד מאתנו ישירות.

לא יכולתי, גם אילו רציתי, לנסח אמירה המסכמת את טבע האדם בצורה טובה יותר, מאל גור באתר שלו. “קשה לגרום לאדם להבין דבר מה, שמשכורתו תלויה בלא להבין אותו”, הוא אמר, ולי לא נותר אלא להוסיף שקל מאוד לגרום לאדם להבין דבר מה, כשחייו תלויים בלהבין אותו.

פרוזן

אני יודעת שאם רק הייתי מצליחה לגעת בקצות האצבעות שלך, להתחבא בין הקפלים שבכף ידך או בקמטים שלצד עיניך, אם רק הייתי מצליחה למזער את עצמי לפקעת קטנה וצמרירית בחיקך, אני בטוחה שלכמה רגעים בודדים של חסד הכל היה נראה כמעט בסדר. כאילו הדבר שממנו אני מפחדת הכי הכי בעולם, לא שועט אלי במהירות אדירה ובמסלול התנגשות כמעט ודאי.

הייתי רוצה מישהו
לזחול בין זרועותיו
להתחבא מן העולם.

אפילו לשעה.

להחליף את כאבי הלב
חִצֵי המציאות ופצעיהם
בכאבי בשר, רוך וזיעה.

אתה שאלת:

“זה לא האופי של הספר, אבל זה האופי של מערכת היחסים המקצינה הזו. וכאן אני אשמח לעזרה, אם בא לך – אני מחפש את המקומות הקטנים, המיוחדים, שבהם ניכר בדום שהוא דום ובסאבית שהיא סאבית. הדרך המיוחדת שבה הם יעשו דברים מסוימים (אפילו איך שהם קושרים חבל או חובשים פצע), האינסטינקטים שיפעלו אחרת במצבי לחץ, השפה, היחס.
אם בא לך לכתוב – מצוין, אם מתחשק לך להיפגש ולהדגים – מצוין לא פחות…”

ואני עניתי:

“הלוואי והיה לי הפנאי המנטלי לשבת ברוגע, להתרכז, לחפש בי את כל אותם רגעים קטנים שיכולים לצייר תמונות מהסוג שאתה מחפש. אבל במקום, אני כותבת לך מהעבודה, בין פרוייקט לפרוייקט, או בסופי שבוע, בין בילוי לפגישה. הודעות שטוחות, אולי לכל היותר קמורות קלות. שום דבר בעל נפח אמיתי.

הרגע היחיד שצף בזכרוני, סוג של חוויה בדסמית מהותית במישור הרגשי, היה לפני שנתיים, פחות או יותר, עם הגבר היחיד שנחרט בזכרוני כאדון. הייתה שם חזרה אחרי פרידה, לא נכנס לנסיבות, אבל אחרי שהוא הסכים לקבל אותי חזרה (מי היה מאמין שאני *אבקש את הסכמתו* של מישהו לחזרה, אה?), הוא ביקש ממני להכין אמבטיה. זו הייתה הפעם היחידה בחיי, בה לא הרגשתי את הסלידה מהטקסיות המפוברקת שמלווה לעתים תכופות מדי התרחשויות בדסמיות. בלי תהיות מיותרות, קירצפתי את האמבטיה כמו עוזרת בית ביומה הראשון בעבודה – מירקתי את הדפנות, הדלקתי נרות, מילאתי את האמבט בקצף, כמעט וסידרתי את המגבות בקיפולי אוריגמי לעגורים, ואפילו לרגע לא חשבתי (ומדהים אותי שאני לא חושבת על זה עד היום) על איש העסקים והיי טק העייף והעורג שחיכה לי בסלון, אלא כעל גבר הראוי לכל פעולה ופעולה שאני מבצעת בלהט.

אני חושבת שכל העניין הזה של בדסמ, לפחות בעיניי, בעצם מתחיל ונגמר במושג ה”ראויות”, ולכן גם החוויה הבדסמית ביותר שעשיתי, היא כלל לא מינית, ואפילו לא פיזית. למען האמת, כשאני מנסה לאסוף את הזכרונות הבדסמיים המהותיים שלי (במידת האפשר בשעה כזו של היום), אני מופתעת לגלות שאף לא אחד מהם מכיל אותי כבולה, מוכה, מושפלת או כואבת, ברגעים בהם התאווה שלי לפסיביות משורתת על ידי ידיים זרות, אלא דווקא את הרגעים בהם נמצאים בפריים רק אני וקול הרצון של צד שני, כשאני הכלי המשרת את המטרה.

כנראה שהבדסמ שלי מסתתר דווקא בין אריחי הקרמיקה, בנסיעה באוטובוס לילי, בהכנות לקראת פיקניק מושלם, במאמצים שאני עושה בשביל רצונו של כוח חיצון לי, ב being eager to please. אני לא צריכה את הכאב או את הדמעות, רק את היכולת לעמוד סוף סוף מול דבר מה הראוי שיתאמצו בשבילו.”