מחול אחרון ופרידה

כחובבת שופינג עתיקת יומין, לפעמים נוצר אצלי מצבור קטן אך איכותי של פריטים שנקנו בלהט הרגע אבל לא הגיעו עד כדי שימוש. ננסה את כוח הבלוג במכירה ובשיווק (לא שאני בונה עליו יותר מדי )

המשך לקרוא קטע זה »

נדמה לי שהעולם משתגע אט אט. מילא המתיחות בין העולם המערבי לבין הגוש האיסלאמי – תמיד מלחמה כלשהי חייבת להתנהל לה בעצלות. אבל השגעונות הקטנים שפוקדים את העולם, הם אלה שגורמים לי להרים גבה באופן כרוני ולתהות על עתידה של האנושות.

צנזורה לפטמות

מאז שהצלחתי להפטר מרגשות האשמה שתקפו אותי בכל פעם שניסיתי להאזין למוזיקה מסחרית מקבוצת הברטיני-ג’סטין-ריהאנה, אני נהנית מדי פעם להעשיר את הפלייליסט שלי באסורטימנט מוגבל של פופ חינני אך סקסי. אימוני הבוקר שלי מזמינים שפע של מוזיקה קלילה ולא מכבידה, בעיקר ממבחר ערוצי המוזיקה שחדר הכושר שלי בוחר לספק ללקוחותיו המזיעים. וכך, לפני כמה שבועות נתקלתי בקליפ מפתה להחריד של ג’סטין טימברלייק מיודעינו בשיתוף פעולה עם 50 סנט וטימברלנד.

[gv data="Na4x2Uwflmg"][/gv]

אין מה לומר, ג’סטין כבודו, יכול לגרום לילדות בנות מצווה להרטיב בתחתונים, ואפילו לזאבת ערבות שכמוני להעלות חיוך מפוקפק בזווית הפה. אני תמיד בעד הלהטת הרוחות באמצעות כמה גווים רחבים ובחורות דקות-אך-נאות גזרה, כך שתלונות בטוח שאין לי, אבל כשנתקלתי שוב בקליפ ב MTV לפני כמה ימים, נדהמתי לגלות שבעוד שהפזמון המחרמן, אך המגונה בעליל, “why don’t you sit down on top of me”, שרד את שיני הצנזור, דווקא מילים בודדות כמו “fucked”, “bitch” ו “nympho” (!) צונזרו בעלגות כזו, שאפילו מאפשרת להסיק אותן מהחריזה הפנימית.

אני תוהה מי הוא אותו אדון, האחראי על הצנזורה של הקליפים ב MTV, והאם הוא לא מרגיש קצת דביל. בסופו של דבר העבודה שלו היא כמו לנסות לכבות את שרפות היער ביוון באמצעות דלי מים – בלתי אפשרית. מצד אחד הוא יצנזר את הדם הנמרח על חולצתה של מדונה בקליפ של “Die Another Day” ומצד שני יאפשר לכריסטינה אגילרה לכסח לבחורה מכוסה במסכה את הצורה (כמובן שהצורה סקסית) ב “Dirrty“. אולי הוא יוסיף ביפים וטשטושים על כל חזרה של “F*ck” ב “My Generation” של לימפ ביזקיט, אבל בסופו של דבר אף אחד לא יכול למנוע מקורט קוביין ז”ל להתחנן שיאנסו אותו.

הדור שלנו, ואני בתוכו, רוצה את האמת שלו ישירה וחזקה. לא אכפת לנו מכמה גופים חשופים ואמירות גסות בדרך. אם מישהו רוצה להתנגד לזרם, שלא ינסה לבנות סכר מקש, וודאי שלא יתפלא כשזה לא עובד.

די ג’יי לכיסים

בשיטוט שגרתי שנלווה לקפה של הבוקר, פתאום קלטו עיניי דבר מה שלא האמנתי שאראה בזמן הקרוב – 33.33% מדפש מוד יגיעו להופעה לארץ, אמנם השליש המדובר הוא אנדי פלטשר, שבעצם לא באמת כותב, מנגן רק קצת ובעיקר מנהל (כנראה בהצלחה יתרה) את ענייניה הפיננסיים של הלהקה – אבל היי, אני אשמח לכל פיסת דפש מוד שאני יכולה לקבל כרגע אחרי שנשארתי עם חצי תאוותי בידי בשנה שעברה.

אנדי (אני ארשה לעצמי לקרוא לו בשמו הפרטי, כי הרי ידוע ש’כל מעריצי דפש מוד חברים’), הבטיח לתקלט ולמקסס ממיטב להיטי דפש מוד ושאר אייטיז במועדון התיאטרון בשלושים לנובמבר – נשמע הגון וחביב. כרטיסים, ניתן לקנוט בקסטל – למה…? כרגיל, כשמדובר בדי ג’יי מחו”ל, המתקלט במועדון שיכול להכיל במקרה הטוב כשבע מאות איש, הכרטיסים נמכרים בכניסה ובמחיר של עד מאה שקלים. הנחתי שבעצם המכירה המוקדמת נועדה להבטיח לחובבי הדפש מוד הלהוטים את מקומם בהופעה, אבל כמובן נוכחתי לגלות הבוקר, שמחיר הכרטיסים עומד על לא פחות ממאה וחמישים שקלים. לא כולל משקה ראשון חינם אפילו.

אז כן, אם היה מדובר בדייב גאהן ובאפשרות המענגת לשזוף את עיניי בגופו הבוגר אך עדיין המסוקס משהו, לא הייתי חושבת פעמיים. אפילו שהוא נשוי . אבל בכל זאת, חבר’ה, קצת הגינות מינימאלית – אתם ממלאים פסיליטי באיכות בינונית, עם די ג’יי מהאייטיז שהוא בעצם כלכלן. אתם לוקחים על הופעה של שליש מהלהקה מחיר ששקול למחצית מחיר הכרטיס להופעה של הלהקה כולה. אתם סתם מציקים. אתם לא חושבים שזו קצת חוצפה?

טכנולוגיה לריסים

ה Nokia 6101 כבר מזמן תכנן לשבוק חיים. כבר החלפתי לו מסך, שלוש פעמים את המארז ופעם אחת את כל הבפונכו, אבל אז אורנג’ הפתיעו בתזמון מוצלח, הקדימו תרופה למכה והציעו לי פגישה עם נציג מכירות, בכל לוקיישן שאבחר. הסכמתי, חימשתי את כל טילי הסקפטיות ויצאתי לפגישת צהריים עם הנציג, שהתברר כבחור צעיר וכריזמטי כנדרש כנראה בתפקיד. למרבה ההפתעה, הבחור באמת הצליח להציע לי הצעה אטרקטיבית, שכמאמר המשפט הידוע – ‘לא יכולת לסרב לה’, וכך חזרתי למשרד כעבור שעה ועוד כמה רגעים נטולת גרוטאה ובלווית E65 אדום ודנדש.

הרומן פרח, אפילו כשגיליתי את מחיר חבילת הגלישה הסלולארית, שאותו “שכח” הנציג להזכיר, עד שגיליתי את הנורא מכל: אי אפשר להגדיר את פעולת המכשיר בפתיחה ובסגירה של הסליידר. לכל מי שלא מבין על מה כל הרעש, במכשיר ה Nokia 6280 לדוגמא, סליידר מבוסס Nokia OS, ניתן להגדיר באמצעות התפריט, בנוחות ובפשטות, האם סגירה פיזית של הסליידר גורמת לניתוק השיחה. לעומת זאת ב E65 המשוכלל מבוסס ה Symbian, גורנישט מיט גורנישט: לא תפריט, לא יער ואפילו המוקד הטכני של אורנג’ לא הצליח לעודד אותי על ידי שליפת פתרון מהכיס.

הישועה דווקא הגיעה הפעם, כדי שלא אאבד לחלוטין אמון במין האנושי, מכיוון צפוי פחות: בחור חדש שעדיין לא הוגדר היטב במרחב שלי, באקט מפתיע של אבירות, נבר בגוגל ומצא שאם לוחצים על הכפתור השמאלי העליון של הטלפון בזמן השיחה, ניתן לסגור את הסליידר מבלי לנתק ולהמשיך לדבר כשהטלפון סגור.זה באמת עובד.

ואני רק שואלת – מה עבר לאנשים של Nokia בראש?

בינתיים לא נאמר נואש,
פרוזן

כשמתעסקים באנשים אמיתיים, ולא בחיקויים מפלסטיק, תמיד יש יותר מדי אפשרויות. כשאין תסריט כתוב מראש, אין מנוס מלבחור בכל רגע נתון בחירות מהסוג הבעייתי הזה, שרק כדי להבהיר את מידת אי הוודאות וחוסר העקביות שבו, נסו לבחור נקודה ערטילאית בחלל, לעצום עיניים, להסתובב שלושים ושבע פעמים במקום, ולנסות להצביע לאותו מקום שוב. אין לי ברירה, אז אני בוחרת, ומיד מנסה לשכוח שבמקום לבחור בשביל בטוח, אני עולה על דרך הכורכר של המהמרים.

אז בלילה אני פורשת לפני את כל הקלפים ותוהה, שוב ושוב, האם להכנס למשחק. יד חזקה וחיוך ערמומי, עיניים שלא מסגירות אפילו טפח של רגש אמיתי. ליטוף ארעי ומגע חפוז תחת השולחן. שפתון מבריק במידה הנכונה, סיגריה שחורה, בשילוב עם המילים המדודות, ישיג הכל מהכל. יד רוחצת יד וגורפת את כל הקופה. אני יודעת לשחק את המשחק עם המקצוענים, כי אני זוכרת שאינטראקציה בין אישית נועדה לשרת את המטרה.

אז ביום אני מסתכלת במראה ותוהה, האם זה מה שאני רוצה באמת. זיעה על מצח קמוט קלות ועצבים מתוחים על סליל חורק. עיניים בוחנות מכל כיוון ומחכות למחווה הקטנה ביותר שתחשוף את הבלוף ותטה את הכף לרעתי. תנודות מטוטלת בין פסגות הצלחה למעמקי כשלון, כשנקודת הסיום, תמיד איפשהו באמצע, האפרורי, מרחפת מעל ומאיימת להעיב על קיומה של אופוריה רגעית. אני יודעת שאני לא רוצה לשחק, כי המחיר חרוט אצלי בדם קרוש בין רקמות הלב.

דרושה מידה של אופטימיות בלתי ראויה כדי להאמין במה שאינו ראוי שיאמינו בו. כמו שתמיד נחוצה מידה כנה של טפשות כדי להלחם בקרבות שבהם הסטטיסטיקה היא תמיד לרעתך. הרי הקזינו תמיד מנצח וכל עוד לא מצאת דרך לדפוק את המערכת – סופך הסביר הוא בשלולית קיא במקרה הטוב, ודם במקרה הרע, קרוב מאוד לאספלט שחור, עפר מצחין או חצץ חד. למה לי להרים את הקלפים, כשאפשר פשוט להפוך אותם על השולחן, מחייכת את החיוך השמור רק למנצחים ולאלה שפרשו מהמרוץ?

כשמתעסקים באנשים אמיתיים, ולא בחיקויים מפלסטיק, תמיד יש יותר מדי אפשרויות ואין איש שיעמוד מאחוריהן מלבדי. הבעיה היא שרובן לא סימפטיות במיוחד. אנשים נוטים לומר “הבחירה בידיים שלך”, כאילו זו פריווילגיה גדולה כל כך. עם החופש באה האחריות, ובעקבותיה החרטה, הכאב, הדמעות והגעגועים. להרים את הקלפים, לפרוש אותם לעיניי כל או להפוך את השולחן – הבחירה בידיים שלי.

הניצוץ שניצת בעיניו, בניגוד מושלם להבעת הגועל שהתוו פניו, היה ההסבר הברור ביותר שקיבלתי בחיי. הוא סיפר עליה, הילדה הסבוכה והמסובכת הזאת שהוא מצא באחד ממסעות הציד שלו: על השיער הבלונדיני שלה, על השפה הזרה שבפיה, על המוזיקה ועל הבגדים, על התרופות הפסיכיאטריות ועל עשרים הקילוגרמים שהיא פשטה מעצמה על ידי שימוש בכדורים חצי-חוקיים שחצי-הורגים אותך לתקופה ובחצי מהמקרים משיגים את המטרה – לתפוס חצי מהנפח באוויר העולם, כי הרי כידוע אין ממנו מספיק.

ההערצה שנשקפה מדבריו, טרדה כנראה לא רק את מנוחתי. כולנו הבנו את הפסול והטירוף שבמעשה. אבל העיניים, העיניים הסגירו את הפולחן שאף לא אחד מאתנו היה חף ממנו. הסגידה לקורבן, האדרת הרזון, דימוי האשה ששלח שורשים בכל אחד מאתנו: חלשה ושברירית, אימפולסיבית ומטורפת, אוחזת בזרועו החזקה של הגבר כבגזע איתן שיציל אותה מעוצמת שיטפון החיים. קל לשכוח שהכל עניין של פרספקטיבה, והגזע קוטרו כשל קנה סוף. קל יותר לאשה להקטין את עצמה, למזער את שטח הבסיס שלה, את קולה ואת אמירתה, את האחיזה במציאות ובחיים, אפילו אם זה יעלה לה בחייה, מאשר לנסות ולהאחז בסבך הקוצני בשתי ידיה שלה, לקחת אחריות ולהסתכן בנפילה.

לפעמים נדמה לי שהאופן שבו אני חיה מרתיע אנשים מסויימים, לעתים כאלה שיש לי בהם עניין. בין אם זה אותו זר יפה שפגשתי על שפת הים הדרומי ובין אם זה אותו אחד שלחש באוזניי, תחת מעטה עשן לילי כבד “lets have a black celebration”, נדמה שאם רק הייתי זקוקה להם יותר, מביטה בהם בעיניי עגל משתאות וסוגדת לחוכמתם, אם רק הייתי קטנה יותר – פיזית ורוחנית כאחד – אז אז הם היו נופלים שדודים לרגליי ומתחננים שאאחז בהם, ולעולם לא אלך. אבל אני לא.

נדמה לי שזה מה ש”seperates the boys from the men”, היכולת להעמיד את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. היכולת לאהוב אשה שאינה שבורה ומרוסקת, על עולמה הפנימי הסבוך ועל חלקיה השלמים והבלתי מושלמים. לא לפחד, לא להתרגש, לא להתפתל באי נוחות, פשוט לאמץ את האש לחיקך ולהתענג על הזכות שניתנה לך לגעת, לא בחיקוי, אלא בדבר האמיתי.