מחול אחרון ופרידה

הם לא מעניינים אותי, הפרטים הקטנים של מה שאנשים אוהבים לכנות ‘הקהילה’. לא אכפת לי למה הם שם וכמה אהבה אמא שלהם נתנה (או לא נתנה) להם. אני לא דואגת כשהם צועקים על איזו עוולה שנעשתה להם ולא בוכה כשהם טועים איזו טעות יקרה ומטופשת. אני מחייכת באיפוק ראוי לשמו בחגיגות יום הולדת ולפעמים, כשאני מצליחה לקשר בין כינוי לפנים, אני גם מוסיפה איזו ברכה קורקטית ומרשה לעצמי להרגיש כמו אדם נחמד וקהילתי לרגע. ואז אני נרגעת וחוזרת לעצמי.

הם לא מעניינים אותי, לטובה ולרעה. אני לא רוצה לדעת אם הם לוזרים או מנכ”לים. אני לא רוצה לדעת אם הם תככנים, שקרנים או סתם חלאות אדם. אני לא מעוניינת להתפלש ברפש הקבוצתי. אני לא רוצה לשמוע את הרכילות הפיקנטית האחרונה או מי דום מסוכן ומי סאבית קרציה. לא רוצה דיונים אקדמאיים. לא רוצה לתמוך נפשית. לא רוצה שיפתרו לי את הבעיות. יש לי את החברים שלי ואחרים אני יכולה לשפוט לבד, תודה רבה לכל הדואגים.

אני לא טורחת אפילו להקשיב לכל הצחקוקים והלחשושים של הרוקדים ברחבה, היושבים על הבאר והעומדים להביט בהולכים ושבים. אני באתי כדי לבדוק את הסחורה, ללמוד שיטות חדשות, ללטש את החושים ולשייף ציפורניים בגווים שריריים. אני רוצה חיוך זדוני של מחצית הסיפוק לפנות בוקר, מבטים מיוחמים לאורך המסדרונות וגניחות, אנחות, רחשים וצרחות ככל שהאוזניים מסוגלות להכיל. לשמוע מוזיקה איכותית יותר אפשר במקומות אחרים.

אני לא דורשת מהם דבר, אולי מלבד שמירה על חוקים בסיסיים. לא אנסת קטינות (או בגירות)? לא סיממת? לא תקפת? ברכותיי, אתה אנושי. זה לא מעט בימים טרופים שכאלה. אתה מוזמן לחשוף את בשר האדם שלך בפניי. אני כבר אדע מה לעשות אתו.

היי אתה, בחור יפה שאני לא מכירה, אשה עם רעב בעיניים, גבר ששכח איך לאהוב – אתה לא מעניין אותי. אני רוצה למשוך בחוט שתלוי לך מהכתף ולפרום ממך את מעטה הקהילתיות שלך. תהיה גאה במה שאתה – עוד פריט בשוק הבשר. מתחת לאיפור ולבגדים היפים, מאחורי המחמאות וההתכתשויות ההדדיות, תהיה חיה זועמת, ילד עצוב, שוקולד מבעבע, לבה רוגשת. אין לי שום צורך בפרטי היום שעבר עליך. אני צריכה רק מאתיים מטר של חבל כחול ושוט. מי רוצה להיות למעלה היום? מילת ביטחון. מצלמה. אקשן.

אפילו שהם לא מעניינים אותי, לפעמים, למען האמת לעיתים רחוקות למדי, האף שלי, בהחלט לא אני, מאותת שאני נוגסת במשהו מעניין. אז אז, אני מכניסה את היד לתוך מאורת העטלפים הרוחשת הזו ושולפת משם הפתעה, כמו שפן מן הכובע. כרגיל אני מחזירה אותה כלעומת שבאה. לפעמים זה אפילו מצליח ואני שומרת אותה על מדף. לפעמים לפעמים – במיטה.

ככלל הם לא מעניינים אותי, הפרטים הקטנים של מה שאנשים אוהבים לכנות ‘הקהילה’, ולכן אני יכולה להמשיך לאהוב אותם. להתעלם מהפגמים שלהם. לכבד את האנושיות הפשוטה שלהם במקום למאוס בה. אנשים שלוקחים את הסיכון לחקור את התשוקות שלהם לא צריכים לערב בזה רגשות. לחטא לא צריכים להיות פנים.

אולי צריך לא רק כינויים אלא גם מסכות.

הליטוף שלך, הניחן בנעימות ראויה לציון, גרם לי להתחפר בחיקך במקום בחול הלח. הנחת את ידיך באגביות על חזי, ורק כשראית את המבט שלי, המופתע קמעא, חייכת והחזרת אותן לקו התפר הדק שבין עצמות הבריח לצוואר.

אמרת לי שאתה רגיל להניח את ידיך כך, על בחורות שמתחפרות בחיקך במקום בחיקו של החול. אמרת שהן אלו ששכבת אתן בעבר, שוכב אתן בהווה או שתשכב אתן בעתיד.

עשיתי את החישובים הנדרשים כדי להשתייך לאחת הקבוצות, לקחתי לגימה נוספת של בירה וביני לבין עצמי, חייכתי.

אני בטוחה שלפחות מחציתכם לא ישנתם טוב בלילה בשבועיים האחרונים. אני משוכנעת לחלוטין שאפילו מחצית ממחציתכם נאלצתם להשתמש בכדורי שינה מרוב דאגה. למען האמת הטענה הראשונה, גם אם היא נכונה, ודאי אינה קשורה אלי, כיוון שאין לי את הזכות לתבוע חזקה על נדודי השינה של זרים, ואילו לגבי הטענה האחרונה קשה לי לומר האם היא שקרית מעצם ניסוחה או שפשוט מעצם העובדה שרבע מאותם “אתם” הוא ככל הנראה מספר קטן מאחד. בכל אופן, לכל מי שלא ישן טוב בלילה או סתם התגעגע – לא חליתי ולא נפצעתי, שתי אונות המוח שלי עדיין מתפקדות בתפוקה סבירה ולא עברתי ניתוח להגדלת חזה – ביליתי לי חופשה של שבועיים בלונדון. ובפריז. אמן.

כן. לונדון הייתה נהדרת. כאילו שהיא יכלה להיות פחות מזה. אני מאמינה שהדרך היחידה שבה יכולתי לסבול בטיול זה היתה אם היצור ואני היינו רבים (והצלחנו, למרבה ההפתעה, להמנע מזה), אם הדוד שהתארחנו אצלו היה מתגלה כמפלצת אימתנית (ולמזלי הוא היה נהדר) או אם הייתי עושה כמעשהו של מכר צבאי נושן והייתי שוקעת למעמקי ברונכיטיס איכותי החל מהיום השני לטיול (טיול סקי, במקרה של אותו מכר, ואני לשמחתי, דווקא הבראתי קצת).

למען האמת לונדון הייתה אפילו קצת יותר מנהדרת. היא היתה לי מובלעת של קיץ אירופאי בעיצומו של קיץ ישראלי, השקול לחורף ישראלי בעיצומו של קיץ ישראלי. מזג האוויר היה סגרירי וגשום לסרוגין ושמש קרירה וסתווית בעליל במונחים מקומייים ביצבצה מדי פעם מבין סורגי העננים לכמה רגעי הפשרה. היינו ב Oxford Street וב Trafalgar Square, תחת מטריה אחת קפצנו ל Forbidden Planet והשתעשענו ב M&S. הצטיידתי בנעליים מ Camden ובספרים מ Notting Hill. ראינו את הביג בן וביקרנו בדאנג’ן. שתינו המון גינס מהחבית (שבכנות, לא שונה יותר מדי מהגינס המקומית – שמעתי שכדי להרגיש הבדל אמיתי צריך לנסוע לאירלנד, שם הבירה לא מפוסטרת, ולכן גם בעלת טעם שונה). בקיצור היינו תיירים טובים.

היצור הסכים אפילו להתחזות לתייר אמיתי ולנסוע אתי באוטובוס האדום הגבוה (ונטול הגג) ביום גשום כשאני צווחת לסרוגין “איזה יופי!”, “תראה את זה” או איזה “וואו” ארעי, ומצלמת כל מונומנט בשלוש זוויות לפחות. אני אומרת ‘להתחזות’ אגב, כי לעומתי, שאין ברשותי אפילו איזה דרכון רוסי לנחמה, שמא יום אחד יקרה נס ורוסיה תצטרף לאיחוד האירופי, הוא דווקא מחזיק באזרחות, דרכון ובמשפחה בריטית להפליא.

לונדון עצמה צבעונית ומלאה אנשים מכל סוג, גזע, גת וטיפוס. הצחיקו אותי במיוחד בלונדון נשות השקיות השחורות, או ערביות חדורות אמונה, כפי שקוראים להן במגזרים משופמים למיניהם. לא רק שהן מגניבות צ’יפס במקדונלדס דרך איזה פורטל קוסמי ברעלה אל תוך הפה, אלא שהן גם קונות בגדים של Burberry ונעליים של Jimmy Choo ב Harrod’s בעלויות מטרידות להפליא רק כדי להסתיר אותן תחת גוש קנבס שחור. אני מניחה שככה זה כשבעלך שולט בשלושים בארות נפט, יש לך כרטיס אשראי חופשי אבל את לא מסופקת מינית.

אפרופו סיפוק מיני, היצור ואני, בהתאם להיותינו אקסים תקניים, הקפדנו לאורך כל השבועיים על מרחק נגיעה. בהנתן שמרחק נגיעה מוגדר בטווח של כעשרה סנטימטרים מאזורים ארוגניים מסויימים. לאורך כל החופשה, כל השכמה לוותה בהתכתשות מסיבית, נשיכות, בעיטות ושריטות, שבאופן מסתורי תמיד נגמרו בזה שהתחת שלי האדים ובארוחת הבוקר כאב לי לשבת. מיותר, אבל בכל זאת משעשע לציין, שיומיים אחרי שחזרנו מחו”ל ושבעה חודשים מאז הפרידה האחרונה שלנו, שכבנו שוב. לפחות בלונדון עוד היו לי עקרונות .

באמצע עוד הספקנו לעשות גיחה לפריז. צלחנו את מחשכי תעלת למאנש במהירות של שלוש מאות קילומטר בשעה והופענו בצד השני ביום צרפתי וגשום. הייתי שם כבר, לפני עשר שנים, ובאמת יכלתי להרגיש את החמימות שבחזרה למקום שכבר אהבתי. טיפסנו את מגדל אייפל ברגל ואכלנו בבראסרי קטן. בין בגט לבגט חצינו את הסיינה הלוך ושוב, נתקלנו בקו הגמר של Tour De France ועמדנו בלילה כשמאחורינו פסל החרות ומלפנינו ניצתים כל אורותיו של המגדל העצום הזה במלוא הדרם, לרגע שלא ניתן לתאר אותו אלא כבלתי נשכח. כטבעם של כל אותם רגעים הנפרסים על פיסת זמן עצומה שמתכווצת בדיעבד ללא יותר מחמש דקות, לפני שהספקנו לומר “Fromage vilain” כבר היינו חזרה בלונדון שנשטפה שמש לפתע, כאילו כדי להזכיר לנו מאין באנו ולאן אנו שבים.

היה ארוך והיה קצר. הנחיתה בארץ היתה כאילו לא אמיתית. ידעתי שהיא הייתה כאן לאורך כל הדרך, אבל קל לשכוח את מה שרגילים אליו – את החום, את נהגי המוניות החצופים ואת הג’וקים שאוהבים להתפרץ בזעקות קרב אל המטבח. רק עכשיו, התחלתי להפנים שאני באמת כאן ושבאמת הייתי גם שם. תליתי את מפת הרכבות על המקרר המקרטע כדי להזכיר לי שזה לא היה חלום.

Mind The Gap Please. Mind The Gap.