מילא לקטוז, אבל רק בארומה?
12 07 2007פעם צחקתי על אוכלי הטופו, מנשנשי הקטניות ולוגמי הסויה באשר הם. כל אימת שדמיינתי שולחן חף מגולאש ריחני, שרימפס עסיסיים ושמנת סמיכה, נפלה עלי תוגה כבדה. שקעתי ברחמים כנים על נשמות כל אותם הבורים שעוד לא נפקחו עיניהם. עד לא מזמן הפתרון לעצבות הזו, היה איזה סטייק או בן אנד ג’ריס לנשנוש, אבל בחיים כמו בחיים, רצון בצד אחד והקיבה שלי בצד השני – אט אט מצאתי אותה מגיבה בשאת נפש לכל לגימת חלב שבאה אל פי, או ליתר דיוק לא בשאת נפש אלא דווקא בשיהוקים, קרקוקים ובכאבי בטן. הברירות שעמדו בפני היו מעטות – לוותר לחלוטין על קפה, גלידות, קצפות ומוסים, לסבול בשקט, או לפנות לשוק הסויה, שרק צחקחק לו למראה הקרניבורית המושבעת שעמדה נואשת מול המדף וניסתה להבין מה לבחור.
עם הזמן למדנו להסתדר, הסויה ואני. היא לא הציקה לי יותר מדי ואני לא השמצתי. פיתחנו לנו נישואים פיקטיביים שקטים, בלי מריבות סוערות אבל גם בלי תשוקה לוהטת. אמנם היו לנו משברים קטנים, מפתיעים פחות (בן אנד ג’ריס צ’רי גרסייה) או יותר (אין מה שישתווה לטעם של קורנפקס בחלב), אבל ככלל הסתדרנו לא רע. אפילו התחלנו לצאת לבתי קפה ולחבב אחד את השני.
אבל כמו כל שני אנשים שמגלים לפתע את השלדים שהם הסתירו בארון, אט אט נחשפו בפני כמה תופעות מוזרות ומטרידות יותר בממלכת הסויה: זה התחיל בגלידות סויה המיוצרות עם ממתיקים מלאכותיים כברירת מחדל (אמנם אני רגישה לחלב אבל אני לא בדיאטה ועדיין יש לי חוש טעם, תודה רבה), המשיך בתוספת של שניים עד כדי שלושה שקלים לכל כוס קפה (כאילו שעשרה שקלים עבור הפוך קטן לא מכסים גם שלושים מיליליטר של חלב אלטרנטיבי) ונגמר כמובן בגולת הכותרת – “חלב” הסויה של תנובה.
יתרונו היחיד והבולט של אותו “חלב” סויה לכאורה של תנובה הוא עצם העובדה שהוא עולה כמעט חצי מחלב הסויה של אלפרו. יתרון חשוב בהחלט, במיוחד למגזר העסקי, אבל רק אם נתעלם מחסרון שולי לחלוטין: טעם וניל מודגש שמזכיר חלב על הבוקר ומעניק לכל תערובת קפה קולומביאנית או ברזילאית באשר היא, איכותית ככל שתהיה, טעם של פרנץ’ ונילה ממכונה בתור למשרד הפנים. המקום היחיד אגב, ששומר על כבודו של הקפה שלהם בקנאות ראויה לציון היא רשת ארומה, וכך אני מוצאת את עצמי תרה נואשות אחרי סניף בכל פעם שעייפות הלילה האחרון מאיימת להכניע אותי.
מילא אם לא הייתי משלמת שלושה שקלים נוספים (יותר מדמי האבטחה במסעדה ממוצעת) עבור החלב הנחשק, אז עוד הייתי גוערת בעצמי על דרישותי המוגזמות מאנשים שגם כך באים לקראתי. אבל בהתחשב במחירים הסיטונאיים הנמוכים משמעותית שהרשתות משלמות ובעובדה שקרטון חלב סויה מספיק ללפחות חמש או שש כוסות קפה – אין מנוס מהמסקנה שגם אילו היו בתי הקפה משתמשים בחלב איכותי יותר – עדיין הם היו יוצאים מורווחים מהקיבה המקולקלת שלי. ואין לי בעיה עם זה. אני רק רוצה להנות מהקפה שלי.
אני מתחילה להבין את הנימה המיואשת משהו של חולי הצליאק, הטבעונים, הרגישים לחלב, הסוכרתיים ושאר מוגבלי האכילה מסיבותיהם שלהם. איש לא דורש ממסעדה לספק תפריט לכל טעם, חיך ומגבלה בריאותית. זכותו של כל בעל עסק להחליט מי הוא הקהל אותו הוא משרת. אבל אם כבר טרחתם, התחשבתם וסיפקתם – ואנחנו השלמנו עם המבחר המצומצם והבלגנו על המחיר המופקע – לפחות תדאגו באותה הזדמנות שיהיה גם טעים. ואם לא, אל תופתעו שהתגובה ל”טוב לבכם” תהיה מלאה בביקורות שליליות.
קטגוריות : אוכל, חברה, צרכנות
