מחול אחרון ופרידה

אתמול הופתעתי לגלות שערב מיילדום נוסף ממשמש ובא. מכר בישר לי את הבשורה המעודדת הזאת בנינוחות שכזו, שכבר הנחתי שתפסתי לי שתי ציפורים במכה אחת: גם גיליתי שיש מיילדום, וגם הוא עומד להזמין אותי לחבור אליו לערב מענג של הכרות מעמיקה ובונד’ג בצוותא. אך ראו זה הפלא ופלא, הבשורה היתה על תקן עדכון בלבד, כיוון שהנ”ל הצתוות לו כבר עם נערת חמד (שאינה אני) וכך נותרתי עם פיסת האינפורמציה הזו, חשובה ככל שתהיה, אך עם חצי תאוותי בידי – ובלי דום לנחמה.

רק על מנת לסבר את האוזן, ערבי מיילדום הם ערבים יחודיים המתארגנים אחת לתקופת זמן בלתי ידועה בעליל ובהם מתארחת קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים, בהרשמה מראש, אשר אושרו על ידי המארגנים על פי קריטריון שאין לגביו שום פשרות – שליטה גברית וכניעה נשית בלבד. ערבי המיילדום ניחנים באווירה אקסקלוסיבית על גבול הרומנטית, תפאורה ותאורה, כריות ווילונות, תלבושות ערב, חליפות מגוהצות, הלבשה תחתונה סקסית בליווי של כיבוד ומשקאות מרעננים – המיטב מן המיטב. במהלך הערב, החלק הראשון מוקדש למינגלינג ויצירת אווירה, יחד עם הגשת כיבוד ואילו החלק השני, לאחר השמע הגונג, הגימיק (המוצלח) של הארוע, מוקדש לפליי פארטי על טהרת המיילדום ששיאו במכירת שפחות ובשלל תחרויות שהופכות את הערב לחוויה חד פעמית, או לפחות תקופתית – שמומלץ לכל חובב או חובבת בדסמ (מהצד הנכון) לחוות. הקרדיט על הארוע אגב, מגיע ל teacher וזוגתו pet שעושים עבודה יפה כבר בפעם החמישית בארגון הארוע המרענן הזה, במיוחד על רקע תמהיל הבדסמ הפמדומי ברובו הקיים בארץ.

עכשיו רק נותר לי לומר, שכמה שעות לאחר שגיליתי שמתקיים לו מיילדום תורן, גיליתי גם שהוא מתקיים ביום שישי הקרוב, מה שהותיר אותי עם פחות מ 32 שעות למצוא לי בן זוג הולם לארוע (עדיפות לגברים דומיננטיים מטבעם, בעלי שנינות כובשת, צ’ארם גלוי, מראה משובב עין, אינטליגנציה מוכחת, מבנה גוף מזומורפי, חיבה לבונדג’, בני 25 עד 35 ובעלי רצון עז לחבור אלי לארוע), ובהנתן בן זוג העונה לסאב-סט מספק מהרשימה הנ”ל, למצוא גם לבוש הולם לחלק הראשון ובלתי הולם בעליל לחלק השני ולאשר הגעה לפני חצות הלילה. היום.

כיוון שבתאוריה זה נשמע נחמד, אך באופן פרקטי אני לא נוטה לסמוך על שצף הגברים שישמחו להרים את הכפפה, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת משהו. למייל דום הקודם הגעתי לבד ואני לא הולכת לחזור על החוויה הזו. אמנם אני חייבת לציין שהייתה זו חוויה מדהימה, אך הייתה בה גם נקודת זמן שבה מצאתי את עצמי תחת מעטה של עגמומית מביכה בליווי של איזו דמעה סוררת בזווית העין. במקומות כאלה ובאווירה כזו, הלבד הופך להיות הרבה יותר מעיק. אני לא רוצה את זה שוב.

אט לאט אני מוצאת את עצמי מוותרת, רעיונית לבינתיים, על הארוע להפעם.

חבל רק שזה לא רק הויתור על הארוע היפה הזה, שמעכיר את האווירה, אלא גם הבדידות שלי ששמחה תמיד להעיק בצבעיה הכהים.

אמנם ימי בית הספר העליזים (לחלקנו) חלפו כבר מן העולם (כמובן, לחלקנו) לבלי שוב, אבל נדמה לי שיחד עם הדחקת האינטגרלים והנגזרות תחת הכותרת “לא-שימושי-בעליל” (שוב, לחלקנו) נדחסו גם כללי האיות, הפיסוק והדקדוק הבסיסיים ביותר.

אין כמו שגיאת כתיב ראויה, בלבול במינים או שימוש חסר (או עודף) בסימני פיסוק, כדי להוציא לי את החשק לקרוא כל בלוג, פוסט, מאמר ואפילו כדי לקטוע באיבה שיחה עם גברבר משובח למראה אך עני למשמע.

לא אזכיר אפילו מילים מאתגרות כמו “קמעא” או “לעזאזל” (אין מה לעשות, א’ זו אות מתקילה בהחלט), אבל מצעד האיוולת לא עוצר בהחלפה בין “אם” ל”עם” ובכלל בין ע’, א’ וה’, כאילו כולנו עלינו מרוסיה לפני שבועיים וחצי לכל היותר (אני רוסייה, אז אל נא להתרעם). “שלוש כסאות”, “שתי אלף שקל”, “אני ילך למכולת”, “איפו הכפתור הזה”, “לו רוצה”. הצילו! אני חושבת שנחתתי ביקום מקביל – ומבין כל הנגעים האפשריים של החברה שלנו: מלחמות, כלכלה רעועה, לחות של מעל לתשעים אחוזים ונינט טייב, בחרו לתקן דווקא את חוקי הדקדוק המאתגרים של השפה העברית.

ודרך אגב, ספרות הן לא סימני פיסוק.

פקצות כל העולם התאחדו. מבחינתי התאחדו נגדי, איי דונט קר. אני מוכנה לעמוד, זקופה וגאה, ולמחוק בעיקשות כל רצף שכולל בתוכו יותר משני סימני קריאה, שלוש נקודות או ארבע אותיות ת’ או ט’ במילה אחת. באותה הזדמנות אני נשבעת להיות נדיבה עם t\ ו n\ (אנטר וטאב, לאלה בינינו שאינם חובבי מחשוב). פסיק בין אברים ברשימה, נקודותיים לפניה, נקודה בסופה. אנטר בסוף שורה. סוף סיפור.

נ.ב.
אם במקרה, נתגנבה לה איזו שגיאת כתיב סוררת לתוך הרפרטואר שלי – אל תתביישו – תקנו אותי. נכון, המסר צריך לעבור. אבל מכירים את המשפט “העיקר הכוונה”? אל תאמינו לו.

Tori Spelling, לאיית היא יודעת לפחות?

עוד לא סיכמתי את יום ההולדת המקסים שהיה לי וכבר אני מרגישה שאני מפחדת מהצל של עצמי. פרה פרה, ילדונת. צריך לתת את הדעת על הדברים לפי סדרם הכרונולוגי. יש מן היופי בזרימתם הטבעית של הדברים. חבל להרוס.

אז חגיגות טרום יום ההולדת התחילו בתיאטרון. האם יכול להיות טוב מזה? הצגה משעשעת במבטא רוסי, משפחה, חיוכים, מצב רוח נעים, יפו מוארת ולילית על רקע ארוחה קלילה. לא עברה אפילו שעה וכבר, כאילו כדי להמחיש את הקונטרסט, התהדק סביבי בידיים חזקות, מחוך ויניל. משם הדרך היתה חלקה, ישר אל תוך לילה ארוך, כמו בימים טובים, בדאנג’ן. תכננתי להשאר רק עד אחת. מקסימום שתיים. אבל אחרי סשן בימתי עם אילן, עיסוי כפות רגליים מזר מוכשר ומנעים וסשן מכאיב ומשחרר עם טיצ’ר, בשעה חמש וחצי לערך הופתעתי לגלות שהשעה היא בקרוב חמש וחצי – וכבר אור בחוץ.

לישון כבר לא הלכתי. בחנתי ומיששתי את הסימנים המכחילים על הישבן, ואחרי מקלחת מקיפה כדי להפריד חד צדדית ביני לבין עשן הסיגריות, המשכתי לקניית דגים טריים טריים, ירקות ופירות ולבישול ארוחה משפחתית. הופ הופ הופ. שנת אחר צהריים טובה ואז שוב ליפו – למסיבת יום הולדת עם חברים. הצלחתי להיות רגועה מבשנים עברו. לא נלחצתי מחברים נעדרים או מרעש מוגזם. היה נדמה לי שפשוט הצלחתי להסחף על הזרם הנעים של הערב שעוד המשיך, לחגיגות סיום מינימליסטיות בליאו בלומס עם מוס שוקולד-גינס עם זיקוק יום הולדת ובירה טובה. לחיים.

רק הספקתי להתאושש וכבר צץ לו יום ראשון. רווי עבודה מתישה, מעייפת ומייאשת במידה מסויימת. ההעלאה במשכורת שמתעכבת כבר קרוב לחצי שנה, והדדליינים שהופכים ממעוררי מוטיבציה למעוררי גיחוך. אני מרגישה כאילו בזמן האחרון מתנד החיים שלי נע בין האימונים שאני מצליחה לדחוס לשעות הבוקר אל עבודה עבודה עבודה אפרפרה, שבשלב כלשהו הפסיקה להיות מספקת והפכה להיות מעמסה. ואז ערב. פגישה עם ידיד שלא ראיתי מזמן, אך בנסיבות שאינן משמחות. טלפון שהזכיר לי את עקמומיות חיי האהבה שלי. בדידות, ים שמתנפץ על המזח התל אביבי הרועש – ואני.

יש בי את הרעב, אבל הקסם שלי כאילו נמוג. האם איני יותר ילדת קסם, בגיל 22? או שאולי פשוט הפסקתי להאמין בעצמי? חצי שנה אני כבר לבד. ולא היה זה לבד של רווקה תל אביבית, כמו שפעם התיימרתי להיות. פעם היה זה לבד רווי בתשוקות ליליות מזדמנות. בריגושים חדשים, באלכוהול, בלימונים ובפוטנציאל לא ממומש בכל פינה. מרוב שלא חיפשתי אהבה, נטיתי למצוא. מרוב שהייתה בי אש, מסביבי התרחשה מהומה. היום, מרוב שאני ישנה, נדמה שכולם רק רוצים to tuck me in, ולהמשיך הלאה, לחגיגה הבאה. רק תנו לי לישון.

אני מחפשת את מה שיצית בי מחדש את האש. את המשהו (לא המישהו) שיגרום לי לבעור מחדש. בינתיים אני מרגישה דעוכה וכבויה, מעוכה ונוטה ליפול. אני צריכה לחזור להיות כוח הטבע שהייתי, לא לדעת יאוש. לא לדעת לקבל “לא” כתשובה. אחרת איך אהיה ראויה לתשומת הלב שאני אוהבת כל כך? איך אדע לעורר מהומות קטנות סביבי? נשיקה קטנה שעושה רעש גדול. ריקוד שמזמין את כולם להכל. נשיכות אל תוך הלילה. דברים קטנים שיכולים להצמיח מתוכם, בסופו של יום, או של לילה, גם רצועות, או לפחות שאריות של מה שניתן לכנות תשוקה, או באמר מוסגר אהבה.

ובלי שאיש ישים לב, הגיל בפרופיל שלי יקפץ לו כלפי מעלה ויתייצב על 22. לפחות לשנה.
אשתדל למצוא את הזמן לפוסט סטטוס – יום הולדת מחר (או מחרתיים).

ובינתיים צ’יפרתי את עצמי בשמלת יום הולדת:

סיימתי את הסשן הזה, מרוקנת מנטלית לחלוטין.
הייתי חייבת סוכר. אבל את זה פתרה כוס קולה זריזה.
הייתי חייבת לתת קצת מעצמי. כי הרי יש כל כך הרבה.
אבל לא היה מי שיקח.

הסתובבתי, ציידת רעבה, הלוך ושוב.
מחפשת את זה שירצה לנעוץ בי את ניביו הרעבים לכאב.
אבל כולם היו רעבים וכולם היו צמאים וכולם כבר אכלו ושתו.
אז נשארתי רעבה וצמאה בעצמי.

יש לי יותר ממה שאני יכולה לתת, ויש לי יותר מדי מהכל.
אני רק רוצה להשליך מעלי את המושכות ולשים על עצמי את הרסן.
לדעת שסוסה טובה לא מסתכלת הצידה, כי מכוונים אותה לאן שצריך.
כל מה שאני צריכה לעשות זה לצעוד.