מחול אחרון ופרידה

הישראלי המכוער
——————–
אני מודה שעשיתי משהו טפשי במקצת, אבל אני לא מצליחה למצוא אף סיבה שיגיע לי מטח הרפש הזה. כן, חציתי את הכביש בין המכוניות, אבל הרמזור רק התחיל להתחלף מאדום לצהוב. אמנם דילגתי בין המכוניות בקלילות, אבל לא עיכבתי את התנועה וגם הסתכלתי ימינה ושמאלה. פעמיים. נשבעת.
אבל איזה ישראלי מכוער, חשב לעצמו שהדבר הנכון לעשות כשהוא רואה בחורה צעירה חוצה את הכביש בזריזות, הוא לפתוח חלון ולצעוק “חתיכת זונה”. אז נכון שזו הבורסה, אבל למען השם, היתה זו שעת צהריים מאוחרת, היה זה איש מבוגר ומכובד למראה (בלבד, מסתבר) שנהג באוטו יפה. לא ציפיתי. באמת שלא ציפיתי.

כיוון שאני מחייכת אל החיים, הם נוטים לחייך אליי חזרה. רק ככה אני מצליחה לאהוב את הארץ המאתגרת הזו, על כל משעוליה ופיתוליה. רק לפעמים כשאני נתקלת באחד הפרצופים החזיריים האלה, שמזכירים לי את החלאה והתועבה האנושית, אני מתאכזבת כולי, נעצבת וחוטאת לדקה או שתיים במחשבות על חיים אחרים ודמיוניים להחריד בנכר.

הישראלי הטוב
—————–
ספר לי על משפט אי השלמות של גֶדֶל. ספר לי על לוגיקה ועל שפות מסדר ראשון ושני. דבר אליי בקבוצות זרות ובקבוצות נורמאליות ובקבוצות רקורסיביות. ספר לי על הוכחות, אופרטורים ויחסים. אמור לי ש’קיים’ ותזכיר לי ש’לכל’. ספר לי על עצמך וספר לי על שירים ישנים, על ברמליי ועל קיפלינג, על הילדים שלך, על מערכונים של הגשש ועל החיים.
אני רואה אותך מציץ בי לפעמים בזמן ישיבות ארוכות, עם איזה ניצוץ קטן ונעים בעיניים. אתה נשוי ואני לא מחפשת צרות, אבל עדיין אין כמו להציף גבר מדהים שכמוך בחיוכים קטנים.

לילה טוב,
פרוזן

משפט שמצא חן בעיניי: “הדבר האחרון שכוסית רוצה לשמוע זה שהיא כוסית. היא יודעת את זה. אם אתם באמת רוצים להגיע אליה, תהיו ספציפיים ואל תלכו על המובן מאליו. תחמיאו לה על התכשיט שלה, על משפט שהיא אמרה או על ההומור שלה, ותראו שזה עובד הרבה יותר טוב.”

עכשיו, כוסית לפי דעתי אני לא (למרות שיש הטוענים אחרת), אבל ביכולות השכליות שלי אני בטוחה יותר מבכל דבר אחר.

אני חושבת שהמסקנה מתבקשת, לא?

נ.ב.
ג’יזס קרייסט.
דברים מתקדמים. מסמכים נכתבים. מחקרים נעשים.
פטנט? או מיי פאקינג גד. פטנט?!
אפילו אם בסופו של יום לא יצא מזה כלום,
אם היה לי אי פעם ספק מה אני רוצה לעשות, ספק זה נגוז ונעלם.

כוס קולה קרה ואפשר לנסות להרגיע את הסערה שמשתוללת בכל החזיתות.
לא. אני לא מאוהבת. אין צורך בזה כרגע. מספיק מסובך לי בלי עוד פה רעב למגע להאכיל.

יש כל כך הרבה דברים לעשות במרוץ אחרי המטרה הזו, שעד לא מזמן האמנתי שהיא כמעט בלתי אפשרית.
צעד אחר צעד קטן, מתגלים אינספור המכשולים הטמונים לאורך הדרך.
צעד אחר צעד, המטרה נראית קצת יותר ריאלית. טיפונת יותר בהישג יד. יד ארוכה מאוד.

כל כך הרבה שאלות. כל כך מעט תשובות. החל ממתח והספק וכלה בהאם אהיה מסוגלת לעשות את זה עם צל מהעבר.

מזל שיש גוגל.

תמיד אמרתי שאני מתפקדת הכי טוב כשאני בפאניקה קלה.
המומנטום כדי לבדוק את זה, מגיע (הגיע?) מוקדם מהצפוי.

כל כך ריקים מתוכן רוב האנשים שמקיפים אותי. אני מסתכלת עליהם ורואה את הפחד הטפשי הזה מנשים ומגברים, את רשימת ההישגים הריקה מתוכן, הרדיפה העיוורת אחר עוד מטרה ועוד מטרה, בלי לעצור כלל בצד הדרך כדי להשקיף על הנוף. לא שאני נעלה בהרבה, אבל לפחות יש לי את היכולת להבין מתי אני עוסקת בתפל ומתי בעיקר.

יש אנשים (האם אני כבר שם?) שהצליחו להתעלות מעל כל זה ולהיות מסוגלים לראות שיופי זה לא הכל, אופי זה לא הכל, אינטלגנציה זה לא הכל, סקס זה לא הכל. הכל זו בסך הכל תחושה טובה, דקה, נקיה וצלולה. אדם או מקום שבו פשוט טוב. שם הנפש שקטה, הראש שלו והגוף נינוח.

זו לא בהכרח אהבה (למרות שזו בהחלט יכולה להיות).
זו פשוט הזכות שכל אדם יכול לממש אם רק יבין – היה כנה עם עצמך ותקבל את שתרצה.

על רקע הרעש שכולם יוצרים לי, אתה עדיין לידי מכל נקודה על פני שטחה הקטן אך הגדול של המדינה הקטנה אך הגדולה הזו. אני אוהבת אותך, ילד, ואתה לא מבין כמה לעונג לי לאהוב אותך כל כך ועוד להיות מסוגלת להגיד לך את זה.

ערב ספונטני מאוד והזוי במקצת עבר עלי במחיצת קומץ האנשים שהיו אתמול בדאנג’ן.
כמה מילים. כמה שאיפות. כמה שמות חדשים. גור חתולים. סושי. שינה.

בין לבין חילחלה ונבטה בי אותה הבנה שהבחנתי בקיומה המתגלגל זה מכבר – הייתי לך ריבאונד. ולא רק שהייתי אני, היו ודאי עוד כמה, על מילותיהן, ליטופיהן וחיוכיהן, ששאפת לקרבך רק כדי לטשטש את הכאב ולהמשיך הלאה.

מצחיק אותי לחשוב, שהדברים היפים שאמרתי לך, לא היו לך דבר מלבד שמן מנועים. שמן לסיכוך היבלות שלך, הפתוחות והזבות. A cure for an itch. כשאמרתי לך שיהיה לי קשה למצוא מישהו שיעמוד בסטנדרטים שלך, ודאי כמה גלגלים החליקו סביב צירם, מרוב שימון. כששלחתי לך הודעה כזו או אחרת בעבור מספר חודשים, בטח היית צריך כבר לספוג את הנטפים עם מטלית.

תמיד ידעתי שאנשים כואבים ומכאיבים בתורות, אך לא ידעתי מתי יגיע תורי.

התעדכנתי היום בהתפתחויות האחרונות בבלוג של קאלי מאא, בלוג מרשים לכל הדעות (ואם לא לכל הדעות, אז לפחות לדעתי שלי). אשה אינטלגנטית, רהוטה ויפה (יש תמונה. אז אי אפשר להתווכח). מלכה. כותבת כמו מלכה. אדונית. ועכשיו מצאה לה את זה שיתן לה את המקום שאני מחפשת ובו בזמן איני מחפשת בנרות – המקום בו היא יכולה להיות אשה (ולגבי התפיסה שלי את מושג הנשיות כבר הרחבנו את היריעה). פשוט לקרוא, להתענג ולקנא.

ומה הקשר בין השניים?

אני מניחה שיהיה זה הבוקר העגום שעבר עלי. התעוררות באיחור, טעם רע בפה, חשבון חשמל, גשם מאובק, לחץ בעבודה ומחסור בסרוטונין הקשור ישירות במחסה שהשמש תפסה לה מאחורי הילה של ג’יפה. דכדוך ואושר של זרים שרק מבקרים בקרבי, בסמיכות מקרית זה לזה, לכמה רגעים נטולי מטרה ברורה.

ואולי אני מאשימה את הגורמים הלא נכונים. אולי הקישור נוצר בי בלבד ולכן גם ברור רק לעיניי שלי. אולי ההעלמות וההתפיידות של פיסת העבר הזאת שנחתה עלי אתמול בצלילות מוחלטת, יחד עם הצצה חטופה לתוך אושרם של אחרים רק הציפה והדגישה את הריק ששורר בי כרגע. מעבורת נטושה במסע אל עבר יעד בלתי ברור. חור שחור. אבן שואבת. כמה שאני אוהבת רצפי מילים אסוציאטיביים שאינם מובילים לשום מקום.

“קשה קשה”, כמו שאמר הרגע שותפי למשרד בהקשר אחר לחלוטין.
וכשתזרח השמש, נדע יותר.