מחול אחרון ופרידה

אח אח אח!
היה לי ערב נהדר בדאנג’ן. כן כן, לא פחות מנהדר.אני הולכת לנסות להתאושש מהסשן הנהדר שלי על הבמה עם המסג’יסט הכי חמוד בעולם ולאמוד את ה”נזקים” מהסשן המדהים עם אושיה קהילתית ודמות מרתקת בפני עצמה שזכיתי להכיר היום – Reaper. חוצמזה אני גם אאלץ לעכל את הקפה ועוגה בארומה ב 5 בבוקר עם אביס, ריפר ועוד בחור דרום אפריקאי חמוד שהגיע היום (!) לעבוד במועדון ובמיוחד להשלים לילה שלם של שינה….

בכל אופן. כיף לחזור.
מי היה מאמין, אבל נתראה שבוע הבא
מתוכנן משהו מיוחד – אז כדאי להגיע

עם הרעב באה העצבות
עם העצבות באות השאלות
מאיפה? לאן?
ובעיקר למה?

הריקנות מכרסמת בכל חלקה טובה.
רק סף הריגוש מטפס מעלה ומעלה.
רק אני נשארת משתרכת מאחור.

איפה אמצא את המנה שלי הפעם?
לטבוע בתוך ביצה דביקה של רגש חד.
לקצר את המעגלים שלי. חייבת לרעוד.

אני צמאה ואני רעבה ואני עצלה.
רק להושיט יד ולגעת, אבל
עייפות החומר מכניעה אותי.
אין לי כוח לשכנע את החומר הזה
במה שאני לא מאמינה בעצמי.

אני יודעת שאי שם (ואולי ממש פה)
יש משהו (אני כבר לא מעזה לומר מישהו)
שינער אותי.
שירסק את החומה, ינקה את הכתמים
ירסס את כל הג’וקים ב K300.

אני יודעת.
אבל אני מפסיקה
(לאט אבל בטוח)
להאמין.

היום בערב, אחרי יותר משנה של הפסקה להערכתי, אני חוזרת להופעה בדאנג’ן.
בינתיים זו תהיה הופעה אחת, אבל מי יודע, אולי הקאמבק שלי בדרך?

אוהבת,
פרוזן

משעמם לי.
מחפשת ריגושים.
מחפשת ריגושים זולים.
חושבת לעשות עוד קעקוע.
חושבת לעשן משהו אחר.
חושבת לרוץ, למצוא,
לנעוץ את השיניים בבשר טרי.
הרעב שב לנקר בי.
אני תוהה אם זה לטובה או לרעה…

זה לא אימון אם לא תפוסים שרירים
זה לא רעב אם לא שומעים את הקיבה
זה לא כואב אם לא זולגות דמעות
אם לא אקיא, זו עוד לא מחלה

זה לא עמוק, עד שהדם משפריץ
זה לא מהר כל עוד רואים ת’נוף
אם זה שבור, מליון פעם אדביק
זה לא נגמר, עד שרואים ת’סוף

תקרא לי איך שרק תרצה
תקרא לי ג’אנקית מכורה
אני לא אאמין למה
שלא אראה במו עיניי

זה לא שלי אם אין על זה חותם
זה לא קרוב אם זה לא בין ידיי
זו לא אמת אם אין לי הוכחה
אם זה לא כאן, בטוח שזה שם

זה לא שורף, כל עוד זה לא פחם
זה לא בוער, אם אין שם אש
אם זה שבור, מליון פעם אדביק
ולא אפסיק, גם אם תבקש

תקרא לי איך שרק תרצה
תקרא לי ג’אנקית מכורה
אני לא אאמין למה
שלא אראה במו עיניי

דֶּקָדֶנְס -
כשמבחוץ הכל עדיין נראה מושלם,
אבל מבפנים כבר אי אפשר לנשום.

זו הרגשה כל כך מגעילה, להרגיש שצוחקים עליך מאחורי הגב. לא שמישהו אמר משהו קוהרנטי, אבל אף אחד גם לא מכחיש. סתם ‘בדיחות פרטיות’ ו’שיחות אישיות’ שהבליחו לפריים שלי והוסתרו מעיניי באותה מהירות.

מרגיז אותי כל כך חוסר הטאקט הזה! מלבד סטיות כאלה ואחרות, שגם כך אינן נחשפות לאנשי המשרד, אני חושבת על עצמי כאדם די סביר להתקשרות. אני לא סוציופטית, אני משתדלת להיות די מנומסת, אני מנסה להכניס הערות שנונות מדי פעם, אבל בגבול הטעם הטוב, אני אפילו שוטפת אחרי את הכוסות שלי. אמנם אני יכולה להיות מעצבנת לטעמם של אנשים מסויימים, אבל מעולם לא סרבתי לקבל ביקורת וככלל אני גם משתדלת ליצור סביבת עבודה נוחה לכל הסובבים, אפילו אם זה דורש ממני קצת מאמץ.

אפילו ניסיתי לגשת אל אחד השותפים ב”בדיחה”. אבל כל מה שהיה לו בשבילי הוא עודף הגנתיות מחשידה. שיחות פרטיות, יו נו, את הרי לא היית רוצה שאנחנו נדחף לתוך השיחות עם חבר שלך. רציתי להזכיר לו שהשיחות עם חבר שלי לא נעשות בעקבות משהו שהוא אמר, ושבכלל, אני משתדלת לנהל שיחות פרטיות במסדרון, במטבח, בלובי, או בכל שטח אחר שאינו עמוס אוזניים רעבות. אבל לך תדבר עם קירות שלא רוצים לדבר אתך.

בכל אופן, ככה זה לעבוד כאשה יחידה (לא שבסביבת נשים זה יותר טוב, אולי בעצם גרוע אף יותר – אבל מעליב פחות) בחברת היי טק. אם לא מטרידים אותך מינית, אז לא מעריכים אותך. אם מעריכים אותך, עדיין משלמים לך שכר נמוך. ואם בטעות גם המשכורת סבירה, צוחקים עלייך מאחורי הגב, מבלי שאת יודעת על מה. מה אני אגיד לכם? תענוג.

מדי פעם, בשולי הדרך, לא קטפתי, אלא חפרתי מהשורש, כמה נטעים.
איזה כיף להרגיש, שפתאום יש לי בית, ואני מוקפת פריחה.
לפעמים אני נקסמת כולי מהחיבוק שאתם מצליחים לתת לי.
אולי פיצחתי את הנוסחא, ואולי פיצחתי רק כמה לבבות בודדים,
אבל נדמה לי שאתם מוכנים לתת לי להרגיש שאני זו אני.
ושזה בסדר גמור.

היתה בשישי, באיחור של חודשיים, חנוכת בית נהדרת. ולמרות שהייתי לחוצה כמו קרפדה בבלנדר שלא יהיה מספיק מקום, שהשרימפס יצא צמיגי, כי אין מספיק קולה ושהאנשים החדשים ישנאו את כולם וילכו מכות – למרות הכל, היין היה נהדר, השיחה היתה זורמת והצפיפות מגבשת, תחת מעטה עשן הנרגילה המתקתק.
לאט לאט ולרוב בזכותכם, הלחץ התפוגג ופינה את מקומו לפלירטיות הרגילה שלי ולהשתרעות נעימה בין אנשים אהובים. יו נו, אני לא כזאת שמאלצית כרגיל, אבל דאמיט, הפעם זה במקום .

טנקס גאייז (אנד גאלז),
פרוזן.

בסופו של יום, אני שפויה להחריד,
הפסקתי להיות ילדת הפלא ש(אולי) פעם הייתי.
כתיבה סתמית, אגו מרוסס על הקיר,
אין בי הרבה מעבר ל’עוד אחת’.
כמו שאמר זה שאהב לצייר צלקות,
‘תראי מה יכולת להיות’. (היית בטוח?)

אני לא מצליחה לשזור מילים
אולי כיוון שאין בי מילים
הרי אף פעם לא חתכתי ורידים
אני אוכלת בריא, מתאמנת,
לא שוכחת את עצמי בלילות,
לא הלכתי לאיבוד (לא בחוץ ולא בי),
אני משתמשת בכל סימני הפיסוק,
אני לא רועדת.
אז איך?

אז אני שותה אותך בגמיעות עמוקות
(לא שאתה, בהכרח אתה)
קמה בבוקר לתוך מערבולת של כימיקלים ורגשות לא לי.
אי ודאות דרמטית, גותית ונוגה.
כמה סקס אפיל יש בחיים במקום דמוי פלורנטין,
במאבק חסר טעם בוסרי בטחנות רוח,
ברגשות שהמילה ‘אהבה’ אינה יפה להם.
(אני ארשה לעצמי להשתמש ב’תשוקה זועמת’ במקום)

כמו אוויר – חסר לי כאב.
קפיץ שימתח את הגידים הרפויים ואת הגו הכפוף.
שעון שקפא על יוצרו, נרקבת במאורות של עצמי
במקום להתפלש ברקבונם של אחרים.
אני צריכה אגרוף חזק אל עומק הבטן,
שיקפל אותי לשתים, אבל יפרוס אותי על שלוש,
ובצורה מעריכית יאריך אותי בכיוון
שאולי (אפילו טיפ-טיפונת) קרוב
(ואני ארשה לעצמי להשתמש במילה) לאינסוף
שתמיד רציתי להיות.