מחול אחרון ופרידה

המקום הזה קצת מגוחך. מרוב רצון להֵרָאוֹת, כולנו נשארים לבד.

עם 3-4 צפיות ותגובה אחת עד כדי שלוש לכל היות לפוסט, זה ממש כמו לכתוב למגרה, לא?

יש בך משקלים, חריזות ולהט שמציתים אותי כל פעם מחדש – נפש אבודה שכמוך, הרודפת את החיים עצמם באותו הצמא שאבד לי מזמן. לי קשה להיות רעבה כל כך מול שולחן מלא בצבע. כיצד אתה מצליח להשאר רעב ולהשאר רוצה ולהשאר אתה למרות כל הפיתויים?

לאט לאט אני אשלח את אותן אצבעות סקרניות שלי מבעד לשכבות שלך, ללמוד ולשתות אותך. דרך פתחים נפערים בזה אחר זה, אשתחל למקומות הפריכים שאתה נחבט בקירותיהם שוב ושוב מדי יום. במשיכה אחת חלקה, כמו שמלקקים חמאת בוטנים ישר מהקופסא, תהיה לי לתלולית קטנה בעלת ניחוח חריף מתקתק, נימוחה ונוטפת. אקח אותך ישר לפה, ושם אתפוצץ מרוב תענוג.

זה היה בלתי נמנע ועל כן איש לא יכול היה למנוע זאת.

אז בוא ננסה לפרק את החבילה יפה, להניח הכל במקומו, ננסה לשמור על הגרעין. בוא לא נכאיב אחד לשני יותר מדי. שמור על הדמעות שלי. בוא לא נאבד אותנו מהר מדי. בוא נעשה בדיעבד את מה שלא עשינו בזמן – בוא נעשה את זה נכון וכמו שצריך.

אני מקווה שנצליח לעשות את הבלתי אפשרי, למרות שאת הבלתי נמנע לא הצלחנו למנוע. אני רוצה לאבד את בן הזוג שלי מבלי לאבד את החבר הכי טוב שלי. אני רוצה שנצליח להיות שם אחד בשביל השני, למרות שיהיו גם אחרים. אני מקווה שנגדל להיות אנשים דומים וטובים, למרות שהתבניות כבר נשחקו. אני רוצה עדיין להיות הכי חשובה לך בעולם, למרות שאתה כבר לא חייב להקשיב.

אני רוצה שנצליח להיות פתוחים לחוויות ולאנשים חדשים. שנינו צריכים את המים האלה אחרי שיבשנו צחיח אחד את השני. אבל יותר מזה אני מתפללת שנזכור לקטוף אחד לשני מעט מהפרחים שיפרחו.

אור שלי, כמו שכתבתי לך באגרת לשנה החדשה, המקום שלך אצלי בלב, מובטח. בבקשה תנסה לשמור מקום גם בשבילי.

שלך,
פרוזן