מחול אחרון ופרידה

numb numb numb
אני לא מרגישה את קצות האצבעות שלי וגם לא את קצה האף.
numb numb numb
ולא אכפת לי בכלל. עכשיו אני יכולה לנעוץ מחטים תחת הציפורניים בלי לסבול או לבהות בדם פורץ כמו מזרקה קטנה בלי כאב להסיח את הדעת.
numb numb
הרעידות שלי בלילה מנסות לפצפץ את היבשת. צונאמי על גבי צומאמי שוטפים אותי בזרמים של זיעה קרה. איפה אני? הלכתי לאיבוד? איך ממשיכים מכאן קדימה? האם התמונה המטושטשת של מה שרציתי להיות היא רק עוד פאטה מורגנה?
numb numb numb
אני כבר לא זוכרת איפה הטיפשה הסוטה הקטנה שחיה בי. חית בית שכמותי. הלבשתי לעצמי את הרסן והנחתי על גבי את העול. לא זוכרת מה זה רעב, צמא, מחסור, פחד – כל הרצונות הקטנים שמניעים אותך קדימה. רוצה רק לנוח ולישון ולהסתובב במעגל.
numb
אולי פשוט בלעתי סבון ואני רק צריכה לשטוף אותו עם המון מים. כי יש לי טעם מר בפה, חמצמצות בבטן ומלח בדמעות. צריך לרצות את מה שיש, לא לרצות את מה שאין ולא לחפש צרות. אז למה עם כל לגימה נוספת מהמים של העולם הזה, נדמה לי שזה רק נהיה מר אפילו יותר?
oh so comfortably numb
אני אתן לעצמי להסחף עם הזרם. אולי הוא יקח אותי מטה, אולי הוא יטלטל אותי החוצה ואל החוף. יש עוד הזדמנויות לחייך, יש עוד הזדמנויות לבכות, לאהוב, להתחנן לכאב, להתפתל בייסורים או בהנאה. אני אתן לעצמי להסחף עם הזרם, בלי להתנגד. גם ככה כרגע אין לי את הכוח.
numb
הדרך עוד ארוכה.

חוטים מתנהגים לפי אחד מחוקי הטבע המוזרים ביותר. לא משנה כמה תסדר אותם, לא משנה כמה תזהר אתם, תמתח, תיישר, תקפל, תגלגל – אם לא תביט, הם תמיד ימצאו את דרכם להפוך לגוש סבוך ומפותל של קשרים בלתי מוסברים. לפעמים פקעת החוטים הזאת שנקראת (כבדיחה לא מוצלחת במיוחד דרך אגב) החיים שלי, הופכת סבוכה והדוקה מדי. בלי שום קצה חוט ביד, גוש של חומר סיבי בלתי סביר, עם עשר לולאות חנק מתהדקות על כל אחת שנפתחת בצליל חריקה.

אני לא יודעת מתי בדיוק, הפקעת הזאת מצאה את הצורך או הדרך להקשר סביב הצוואר שלי. אני לא בטוחה, אבל אין לי דרך אחרת להסביר את תחושת המחנק שמלווה אותי כבר תקופה לא קצרה. שום דרך, חוץ מאולי פיל אפריקאי אפור, ארוך חדק וניבים, חמוד בדרכו שלו, שמצא את דרכו אל בית החזה שלי והתיישב עליו בלילה מבלי ששמתי לב. אבל איכשהו קל לי יותר להאמין בתאוריית החוטים. מה הסבירות שהפיל לא היה שובר משהו בדרך, אה?

מחניק לי ונדמה שכל נסיון לפתור את הסבך האקזוטי הזה הופך אותו לנוקשה ומפותל עוד יותר. כמו בובה על חוטים שזה עתה נשלפה מהארון, מתנדנדת באוויר בצורתי המעוותת להחריד ואין שום דרך נראית לגעת ברצפה או להושיט יד כדי לעזור לעצמי. רק למשוך ברעידות הנואשות של הגוף את החבלים ולשכוח לאט לאט את טעמו של אויר נקי.

מחניק לי ואני צמאה לאיזה פרינס ארתור נושא חרב או סתם על איזה דניאל או ירון או אפילו אלכס עם מספריים, שיבוא ויחתוך ויגזוז ויגזום את כל הענפים והשורשים והפקעות. לא רוצה עצות, לא רוצה אפשרויות, לא רוצה שאלות. לא “משכי פה והרפי שם”. פתרונות דטרמיניסטיים – זה מה שחסר במלאי לאחרונה.

אני רוצה להרגיש רק קצת כמו אשה מהזן הישן. זו שיודעת שהיא רק צריכה לאפר את השפתיים ואת הריסים. את השאר יעשו השאר. הבעיה היא שבינתיים הכלים מצטברים בכיור, המקרר עושה רעשים מוזרים, העבודה לא מתקדמת יותר מדי והכסף – למרות שהוא לא רע ביחס למרבית האנושות – לא כל כך מספיק.

השפתיים אדומות. אני נשבעת לכם. אוטוטו נגמרת לי המסקרה. השמלה – קום איל פו. אבל ג’יזס, למה פתאום הכל נדמה פחות בוהק וריח של רקבון מבקע את דרכו דרך כל הבושם שבעולם?