מחול אחרון ופרידה

אי אפשר להסתיר את הצלקות מהפצעים שכבר נעשו.
גוסס לנו משהו שרעד כבר מזמן, תהרוג אותו כבר.
אני לא רוצה שזה ידמם עד המוות על הרצפה.
ולדעת שאתה לא אהבת אותי אבל אני אהבתי אותך.

בתגובה לכתבה הזאת

התגובות, פי כמה וכמה מהכתבה עצמה, משקפות את הערכים הכפולים והדו פרצופיים שלנו. כשמצד אחד כולם צועקים “שוויון שוויון” אבל בסופו של יום, כשאשה בוחרת להשתמש באותו שוויון, יבואו כולם ויפנו אליה אצבע מאשימה.

אני בת 21 והיו לי לא מעט בחורים ובחורה אחת לקינוח, ואני לא מרגישה שחוטה או מושחתת מוסרית בשום אופן. כן. היו לי ימים שבהם תהיתי למה עשיתי החלטה זו או אחרת, אבל המסקנה היחידה שיכולתי והגעתי אליה היתה לא שטעיתי בבחירות שלי אלא שהחברה טועה בשיפוטיות והפוריטניות היבשה שלה.

לכל בחורה יהיו בחורים שהיא תתחרט עליהם, בדיוק כמו שלכל בחור יהיו בחורות שישתו להם את הלב בקשית. אבל בסופו של דבר כל אדם הוא שיעור הראוי להלמד. ולא כדאי להתחרט על שיעורים שלמדת.

לפעמים, ואני חייבת להודות שאותן פעמים אינן תכופות מדי, אני מוצאת גבר שהמילה גבר ראויה לו. גבר שגבריותו אינה נגזרת מהגדרה מילונית ומאותו משהו שמדלדל בין רגליו, אלא זה שמצליח להדחס אל הטווח הצר המכנס בתוכו רק את אלה שניחנו באופי משורטט במשיכות מכחול ארוכות, בגו רחב ויציב, בקול מרעיד כלל מבלי שיישמע ובמוח גאוני וחולני כמו שמוח גאוני וחולני רק יכול להיות.

לא ניתנת לי ברירה אמיתית, כשכבר מזדמן לי גבר שכזה, אלא להכנע בפני אותה תשוקה זעירה הלוחשת לי לשלוח אצבע סקרנית לעורפו, שן חדה לכתפיו ועין רעבה אל מוחו. אין לי צורך ממשי בגוף המצוייר, הערום והמזיע, כדי לפרוס בפני את כל אותם סודות קטנים שאני כה צמאה לדעת. מספיק שיכוון אותי ביד יציבה ובלב כנה אל סדק המנעול כדי שאוכל להציץ דרכו על כל פינותיו ולהזריע ולזרוע אימה, אושר, סקרנות ומנות מדוייקות של אותו כאב דק ועדין שרק בשבילו, אפילו בלי כל התענוגות הנלווים, אפשר מדי פעם למות.

אין לזה שום קשר לאהבה, לרגשות או לזין קשה בשעת לילה קשה אף יותר, מלבד, כמובן, אותם קשרים שלא ניתן להתיר. אין זה משנה אם כל מטבעותיי שמורים לאחד. עדיין תמיד יהיו לי כמה מטבעות, קטנים ככל שיהיו ועליהם שמותיהם של אותם אקזמפלרים אסופים מרהיבים בפרטיהם הקטנים – לסת רחבה, חיוך מגלה סוד, מחשבה הרוקדת על גבול המגונה ולב עדין שהתקשה ליהלום.

רק לעיתים רחוקות, יש לי חשק, כמו הלילה, לאסוף את כל הגברים היפים בחיי בחדר אחד ולבצע בהם מעשים מגונים במשך 72 שעות רצופות לפחות. להתענג על כל שריר, על כל סיב מחשבה, על כל יד שנחה בקלות על ירך. לשתות כל אחד מהם בקשית מכל החורים האפשריים. להתנגש בהם ולההדף מהם, להתנפץ עליהם כמו על הסלעים שהם ולהפתח אליהם כמו עיר המוותרת על החומות.

“משורר דגול, משורר דגול באמת, הוא היצור הכי לא פיוטי בעולם. אבל משוררים נחותים מרתקים ביותר. ככל שהחריזה שלהם גרועה יותר, כך המראה שלהם ציורי יותר. די בכך שאדם פירסם ספר סונטות סוג ב’ כדי להפוך אותו ליצור שאי אפשר לעמוד בפניו. הוא חי את השירה שאינו מסוגל לכתוב. האחרים כותבים את השירה שאינם מעיזים לממש.” [אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי]

משוררת גדולה אני כבר לא אהיה. אין מה לומר. החיים יפים.

מוקדש לכל הגברים היפים שביקרו בחיי, בצורה כזו או אחרת.
ולאלו שעדיין מבקרים בחיי, אלוהים, אני כל כך שמחה שאתם כאן.