מחול אחרון ופרידה

ארבע ידיים, מונעות על ידי כל מה שחשוב לי בעולם – אהבה, תשוקה, בעירה, רגש ואש, נוגעות בי בכל קצב ועוצמה אפשריים. לא מפריע לי שהישבן שלי מאדים, מכחיל ומצהיב תוך כדי, לא אכפת לי (מתי בעצם היה לי אכפת?) שאנשים מסתכלים או מציעים הצעות מחיר. מבחינתי אנחנו הבמה, כל השאר נעולים בחוץ והידיים שלכם עוטפות אותי בסדינים קרים ובוערים של לבה בוחשת, מטביעות אותי בנחלים של סגסוגת מכל מה שחלמתי עליו במערכת יחסים אמיתית ויותר.

אני חושבת שמעטים יכולים להבין את מלוא היקף המשמעות של להיות מוחזקת בכח על ידי כל כך הרבה טסטוסטרון משכר. נמשכת מבין זרועותיו של אחד הגברים היחידים שרציתי ומעולם לא קיבלתי לבין זרועותיו של הגבר שאני ממשיכה לרצות ולקבל כבר שנתיים יותר מכל גבר אחר. ריח הזעה הגברית גברית שלהם ממסטל אותי ושרירים נהדרים חוצבים בי גומחות של אנדרנלין ושולחים שבילים של לחות ברחבי הגוף.

לא מצאתי שום סיבה להחריש את הצעקות שלי. מבחינתי שהעולם ישמע ושהקירות ירעדו. “חשמל זורם בכפות ידיך”, אמר השיר, וכשאותן הידיים פורקות את המטען שלהן בתוכי, אני רוצה לספוג אותו בכל עצם וגיד. תנו לי רק מקל לנשוך, כרית להחזיק, קיר לשרוט ואני אהיה לכם הארקה, הדרך הקצרה ביותר אל האדמה דרך מטען מנוגד של תשוקה. בלי שום ספק, מתי שתרצו וכמה שיהיה צריך (אולי אפילו קצת יותר).

הייתי רוצה להדחף בין שניכם ולתת ללכל הבלאגן הכימי בגופים שלנו – אנדורפין, אנקפלין, טסטוסטרון, אנדרנלין, לפעפע אחד אל השני בדיפוזיה מהירה. לחסוך מכולנו את העייפות המטשטשת של הסוף של מה שבדיעבד בהחלט אפשר לקרוא לו סשן. לוותר על ספירת הפצעים על הידיים, לדלג על התרוצים. פשוט לספוג מכם ולהספיג אותכם בחוויה הנהדרת שהענקתם לי.

תודה ידיד היקר, על ערב מדהים של פורקן משכר. תודה על המתנה של ראשוניות החוויה שלך ועל שנתת לי להיות חלק ממנה.

תודה אור, על זה שאתה האדם הכי סבלני שהכרתי אי פעם. תודה לך על זה שכשאתה אומר שאתה נשאר אתי, אני באמת מאמינה לך. תודה על זה שאתה נותן לי להיות האש שאני והמים שאני בו זמנית, מבלי הצורך להתנצל כל הזמן על זה שאני – אני.

באהבה,
פרוזן

יש לי פרפרים בבטן, סימנים על התחת וחיוכים במקום עמוק באחורי הראש.

אם לא ימאס לנו אחד מהשני (ואיך בכלל לאנשים נמאס אחד מהשני פתאום, אחרי המון שנים?), אני מתחילה לראות כאן פוטנציאל לאושר מהסוג המשעשע הזה, שממש לא קל למצוא.

אני אוהבת אנשים שדומים לסוכרוית ענקיות מחליפות צבעים, מבריקים ומצוחצחים מבחוץ, נוצצים בצבעים חיים ומצויירים.
רק כשמתחילים לקלף אותם, אפשר לראות אותם עוברים מירוק חולני לצהוב זרחני ולעבור דרך השכבות המחוספסות והחלקלקות שלהם, דרך החיוורון הלבן והאדום הבוער.

אבל מה שהכי מקסים בהם, באנשים האלה, שבסוף מגיעים תמיד לחלק הרך שלהם, הנימוח, הורדרד; ואי אפשר שלא לומר ברגע שמבקעים את הקליפה האחרונה ומבינים שאין עוד אחת אחריה – אלוהים, זה היה שווה את זה.