מחול אחרון ופרידה

אתה ישן עכשיו ואני אוהבת אותך.

אתה מסתובב על הצד במיטה, השעה 3 לפנות בוקר וכמה דקות ו Strange Love מתנגן לי ברקע. לא בגלל שהגיע תורו, אלא בגלל שלא יכולתי לבחור פסקול טוב יותר כדי לתאר לך אותי יושבת בחושך על הכורסא שלך בערום מול המקלדת וכותבת עד כמה אני מרגישה.

כשחתכת דרך העור שלי, לפני פחות משעה (אולי קצת יותר) לא היה שמץ של רטיבות בין הרגליים שלי. כל מה שרציתי להרגיש היה הסקלפל כהמשך ישיר של היד שלך וזו כהמשכה של התשוקה, או יותר נכון לומר הרצון, שלך אליי. רציתי להרגיש אותך חותך דרכי ושואב אל קרבך בשפתיים חמות את הדם שלי, שאין לי דרך טובה יותר לתאר אותו חוץ מהתואר “שלך”. ואלוהים, אני כל כך שלך.

כשהושטת לי את היד שלך, הייתי בטוחה שאתה רוצה לחמם את הלחי שלי או לקרר את שלך, אבל כשהראת לי את הדם עליה, סדקת בי עוד קיר (אני באמת לא יודעת כמה עוד יש). ינקתי את כף היד שלך, את הכרית הרכה שלה, כאילו הייתה שד של אם, כאילו הייתה המימייה שלי במדבר, כאילו היית לי מעיין הנעורים הנסוג. מצאתי בה את כל מה שאתה אומר לי ואת כל מה שאתה לא. בטעם המתכתי העדין שלך ראיתי את כל מה שאתה, אני ואנחנו היינו, ישנם ועוד, אולי, עתידים להיות.

אתה ישן בשקט, אחרי כל הסערה שחלפה עליך. אני גאה להיות זו שלפעמים גומרת אתך מליון פעמים ולפעמים מצליחה לגרום לך לגמור ומיד להרדם שדוד. אני רק זוכרת את הדמעות שיצר בי הדם שלך ואיך שגמעת אותן אחת אחת, כאילו שאתה באמת מאמין שיש בך מקום להכיל את כולן (לו היית יודע כמה מהן יש). אתה יפה כשאתה ישן ואני שוב בוכה (ואין מי שישתה אותן עכשיו).

אני אוהבת אותך כל כך. כמו שאמרתי לך, לא רק אתה לא יכול, אלא גם אני לא מסוגלת להבין עד כמה. כל פעם זה תוקף אותי בסיבוב. מפיל אותי על ברכיי מולך. גורם לי לרצות לקרוע לך את הבטן ולהסתתר שם עד שאני אהיה רק עוד אבר בך, שם בין הכבד לכליות.

הלהב מונח על המדף, צמר הגפן ספוג תערובת של אלכוהול, אתה ואני נזרק אל הפח, הזרע שלך מוצא את סוף המסע בבטן שלי, שירי דפש מוד מתחלפים בסדר מופתי, אתה ישן בשקט, חושך בחוץ והדמעות שלי כבר יבשו. ממש עוד מעט אני אשכב לידך במיטה ואתה תקרין בחום מהגוף שלך אל הגוש הזה שפועם בתוכי, אבל כבר לא ממש מפחיד לא אותי ולא אותך.

כשאני מתעוררת לידך בבוקר ואתה עדיין ישן
אחרי לילה של מעט שינה והמון מהכל מכל כיוון אפשרי
עוד ניצן קטן מצליח לבקע את דרכו אל פני שטח החיוך שלי
ולהפריח, בלי שאני שמה לב, את השממה.

שנתיים שנתיים שנתיים כמעט, אבל כל כך מעט שגרה. לא ברור איך התרגלתי לעליות ולמורדות שלנו, ללכת על קוצים לידך ולהוליך אותך על גחלים. כשרואים רק שלושה צעדים קדימה, אפשר להאבק כל הזמן בלי לאבד את הברק בעיניים.

אנחנו רכבת הרים כמו שאין בכלל בארץ, לופים אחרי לופים ועוד עם סילוני מים משפריצים מכל כיוון. האנדרנלין בשמים, מרגישים את הלב עם כל פעימה. בכל נשימה יש את המתיקות הנעימה של הכאב. שום דבר לא קל מדי. לפעמים מקללים את הקושי ולפעמים, בפעמים הקסומות באמת, מתענגים עליו עם כל לגימה.

כשאני חוזרת באחת עשרה בלילה הביתה אחרי יום ארוך, אני יודעת שאני יכולה פשוט להרים את הטלפון ולחייג אליך והשיחה תהיה קולחת, מעניינת ונטולת כאבים. ולא למרות הידיעה הזאת, דווקא קצת בגללה, מפחיד אותי לחשוב שאם זה לא יכאב, אולי לא נצליח לשמור על זה בכלל.

בדיוק ברגע הנכון, כשכבר הרגשתי את הדמעות מתקרבות למפלס התחתון של העיניים, עברת, עם כל ארסנל העפרונות שלך, לשכב מאחוריי על המיטה.ב HB פשוט, התחלת לצייר על האריג שנפרש מולך. בהתחלה לאט וחלש, העברת בתנועות זריזות, קצרות וזורמות את קווי המתאר ביד קלה. מוחק ומתקן, משווה עם התמונה הבהירה שבראש, מיישר ומקמר, מוסיף פרט ומעגל פינה.

בלי שהרגשתי מצאתי אותך עובר לעפרונות הקשים יותר, אחד אחרי השני החלפת את ה H2 ב H3 ואותו ב H5. התחלת חורט בי את הפרטים הקטנים: הבליטות המדוייקות, הצללים בקצות הקפלים, את המרקמים הדקים של מה שנדמה לי מדי פעם כאבן ובד, לפעמים כאדמה ומים, ולעתים כנסורת וקש. כמו סכינים קטנים שרוקדים בדרך סוד על הגו הרגשתי תמונה נקווית בי על כל פרטיה האלכסוניים, הישרים והמעויינים. אינספור פרטים של משהו שאתה יכול לראות בבירור ואני רק יכולה לנסות בכל כוחותיי להרגיש.

כשעברת להצליל אותי ב H7 שלך כבר לא יכולתי יותר. מילאת שטחים שלמים בשחור החד שלך, עובר שוב ושוב ושוב על אותם קווים זועמים ואני התחננתי שתפסיק לטבוע בי את חותמיך. אתה רק הוספת עוד קו ועוד צל, כאילו אומר שרק עוד רגע, רק עוד שניה אתה מסיים. כאילו שאני לא יודעת שזו תמונה שלא יכולה להיות שלמה לעולם.

כנראה שציירת עמוק באמת, כי בבוקר לא נשאר אפילו סימן.

יש אנשים שמרגישים באהבה שלהם בבית. יודעים להתרווח על הכורסא, עם הרגליים על השולחן וכוס קפה עם חלב מהמקרר ועוגיות מהמדף השני משמאל, להתרגל למחוות הקטנות, לזרוק את הבגדים המלוכלכים לסל הכביסה ולא לטרוח להרים גרב שנשארה בחוץ, להרגיש לגמרי בנוח, ללכת עם רגליים רטובות מהאמבטיה לסלון בלי מגבת ובלי לדאוג לטיפות על הפרקט.

ואני מחכה קצת כמו אורחת ליד הדלת, כל השקיות כבר בידיים, התיק על הכתף, מוכנה ללכת מתי שיגידו, אם ימאס או אם יגמרו פשוט כל הנושאים לשיחה. בפנים, בשקט, אני רוצה להשאר עוד, לפחות עוד כמה דקות, כדי לחרוט טוב טוב בזכרון את הריח הזה של האהבה.

אבל לא יודעת איך.

רק אחרי שקילפתי ממך את השכבה היבשה והשבירה הצלחתי לראות, אבל במיוחד להריח, את הבשר השקוף הזה שלך, העסיסי, שהשד יודע איך, כל פעם מחדש מצליח לגרום לי לבכות.

כשאתה נוגע בי ככה אני מרגישה כאילו קילפו לי את העור ואתה נוגע בדיוק במקום הזה שבו כואב באמת.

העיר הזאת מלאה באנשים שמפחדים. מפחדים להיות לבד, מפחדים לא להגשים את עצמם, מפחדים לתת, לקבל בלי להחזיר בתמורה, למות, מהחושך, מסרטן, מחללים סגורים וצפופים, מזקנה, מאהבה כנה או מנשים שדומות לאמא שלהם.

והפחדים מניעים את הגלגלים ומשרתים את המטרה – נשים נופלות לזרועותיהם של גברים שבורחים מוקדם בבוקר ממיטותיהן של נשים אחרות שישנות עם גברים מזדמנים רק כדי להעביר את הלילה.

כולם נופלים אחד על השני, בהתאבדות המונית שמחה וגדולה כאילו כולנו קמיקזות קטנים. רצים קדימה עם מסת הטראומות, הצלקות והמטענים שלנו בתקווה שמי שמולנו יניח את הנשק ויעמוד בידיים פתוחות אל מול הסכנה.

הרי רק אז נוכל גם אנחנו לעצור ולהודות שהקרב בעצם מטופש וכל מה שאנחנו רוצים זה בית, מישהו שיאהב אותנו ואת הזכות להיות הכי רומנטיים בעולם בלי שאף אחד יהרוס לנו את החגיגה בעוד שליפת חרב שנונה.