מחול אחרון ופרידה

בלילה, הרבה אחרי ששנינו גמרנו, פתאום התחשק לי להרגיש יותר ממך.
לאט לאט, כמעט כל היד שלך, עטופה בכפפת לייטקס, נעלמה בתוכי.
אי אפשר לומר שזה היה נעים אבל גם אי אפשר לומר שלא.
אי אפשר לומר שזה כאב נורא אבל ממש אי אפשר לומר שלא.

נשארת שם בפנים, ראשך נח על חזי ואני נושמת באיטיות, מפנימה את ההרגשה ויחד איתה, אותך.
אחרי שתחושת הכאב התפוגגה, נשאר רק הדופק מכלי הדם המאומצים. שישים וחמש פעימות בדקה של אתה ואני.

אמרת לי שאתה מרגיש את הדופק שלי מבפנים.
חייכתי.
עניתי לך שנראה לי שזו בדיוק המהות -
לא תמיד מוכרחים להנות, אבל בהחלט חייבים להרגיש.

יש בי כל כך הרבה רוך אליך.
במיוחד כשאני רואה שאתה לא מצליח להרדם בגלל אותו ניצוץ כואב של עייפות ועצבות בעיניים, שאני מכירה כל כך טוב מעצמי.
כשאתה מתהפך ככה מצד לצד במיטה ולא מוצא לך מקום, מתחשק לי נורא לקחת אותך אתי ולהעלם למקום שבו הכל פשוט, השמים כחולים ואף אחד לא חייב להוכיח או לעשות שום דבר.

בוא ונדהר כמו גלים גבוהים ופראיים, על רוח סער מהירה, אחד לקראת השני, עם טרוף בעיניים.
בוא נעמוד כמו חוף ומזח, ישר וטוב, בהפגנת שרירים, אחד מול השני.

כשגשם זלעפות ירד, מעל הערפל, מעל המים, מעל היצורים הזעירים שבורחים למקום מסתור, רק אתה ואני נשבר אחד על השני, נשפריץ קצף לבן לכל עבר, ונעמוד איתן אחד מול השני, ניתן לסערה לחלוף מבלי שאותותיה יתנו בנו כל סימן.

כשתשכך הסערה, המים יהיו נקיים יותר.

אתה קשור שם, בלי רווח בין הגוף לחבל, בלי מילת בטחון מסוכמת מראש, בלי סטים מוגדרים של ליטופים והצלפות, בלי מעצורים מלבד אלו של עצמי. שיניים, אצבעות, ציפורניים, רגליים, עיניים, אין גבול למידת הכאב שאני יכולה להפיק בי וסביבי.

תהיה קשור שם ותן לי לראות ולטעום אותך מדמם אליי מהפתחים שבקעתי בעור שלך, עם הריח המתכתי והמתקתק של הצריבות מתחת לחבלים. נשוך את השפתיים עד זוב דם, עצום עיניים חזק עד היקוות הדמעות, תחזיק כל מה שאתה יכול להגיע אליו, כי אין תענוג גדול מתחושת ההתמסרות שלך אליי. זה ה Black Celebration שלי והנסיעה תהיה ארוכה ומלאת טלטלות.

בסופו של דבר לא כתבתי בסוף השבוע. כשאני אתך, אין לי חשק לאתנחתות דרמטיות בבלוג. סדנאות הקשירה שהעברתי בשבוע שעבר, העבודה, חיפושי הדירה, כסף, שיחות עם ההורים. אני מעדיפה להשתקע בחום הבוקע מתוך כף היד שלך או סתם לדבר על החיים, המציאות ועל כל מה שביניהם.

עדיין קשה לי להפנים שאחרי שנתיים של ביחד ולחוד לסרוגין, מצאתי את עצמי בעיצומו של רגש כזה אליך, שאין שום דרך לשקר לגבי אופיו, תכונותיו או שמו. הרי תמיד היינו קרובים אחד לשני. לרוב הינו טובים אחד לשני. אבל מפתיע לגלות אחרי שנתיים שאני יכולה לפספס פעימה כשאתה מניח יד רכה על הכתף שלי או מעביר ליטוף בשיער. איפה זה היה כל הזמן הזה? כנראה שהיינו (הייתי?) צריכים להתבשל בציר הזה קצת – עד לרמת הנימוחות הנכונה.

משהו בקע בי, נבט ושלח שורשים עמוקים לתוך הבטן – ועכשיו יש לי אינסוף סבלנות. שנינו יודעים שזה לא טריוויאלי, שאנחנו עדיין חמושים ואפילו שהאצבעות כבר לא על ההדק – חומר נפץ נשאר חומר נפץ, והוא דורש משנה זהירות.

אני עושה אהבה כמו שאנשים אחרים אוהבים
בשפתיים, עיניים, רגליים וידיים פתוחות.
אני רוצה לאהוב אותך כמו שאני עושה אהבה
מגיע לי, פעם אחת בחיים לפחות, לנסות.

טפח אחרי טפח
לחישה בעקבות לחישה
נחפש את הדרך
להיות אני ולהיות אתה
ולהיות אנחנו
בלי שיכאב לאף אחד
בלי שצריך

יומיים וחצי של התכרבלות שנולדה מתוך מצוקה וצמחה לתוך נשיקה קטנטנה, תמימה ואמיתית.
התמצית שלנו, שזוקקה לאורך השנתיים האחרונות, בבקבוק זעיר מזכוכית שבירה.

אתה ואני חושבים שאנחנו מוזרים.
אנשים אחרים היו חושבים ככה בוודאות, אם רק היו יודעים.
אבל מדי פעם, כשאני מצליחה לראות את עצמי מבעד לעשרים וקצת שנים של חינוך אנגלי נוקשה על ברכי הקיטש, אני מבינה שדווקא זה, מה שיש לנו, הדבר האמיתי.

שלך,
אלי