מחול אחרון ופרידה

כל שברצוני הלילה -
להקבר בין זרועותיך
ולא לפחד יותר מהעולם

לאט לאט אוזלים לי התארים האחרים. אני כבר לא מצליחה למצוא מילים חלופיות.

כשאני קוראת שוב את הפוסטים שלי בבלוג, כשאני מסדרת בשורה את המחשבות ובוחנת אותן אחת אחת, אני לא מצליחה להתחמק מהדבר הזה, מהמילה שמפחידה אותי יותר מכל…

האם אני א…. אותך?

ישובים על קצה של הר חשוך, זיקוקי יום העצמאות מתנפצים תחתנו בחושך מעל ישובים גדולים יותר ופחות. הניצוצות מנסים להאיר את הפינה שאנחנו יושבים בה באור צבעוני לרגעים, אבל כל שהם מצליחים להאיר הן דקות החושך המוחלטות והארוכות שביניהם. בינתיים פרוש מולי נוף פנורמי מטמטם. קווי מתאר של הרים שחורים, שמים מרוחים בעננים דקים, אינסוף על גבי אינסוף של כוכבים וירח שבחר ללבוש את צורתו היפה ביותר ולרקד כמי שקורץ סוד במכתשיו אל אלה שנזכרים עוד מדי פעם להסתכל למעלה.

אני שעונה על הברך שלך שמקיפה את הירך שלי שנתמכת על הבטן שלך שצמודה לגו שלי, ויש לי זווית מושלמת. העיניים העצומות שלך בקצה האחד והירח בקצה השני, חוסמים לי פריים כל כך יפה שבמקום כלשהו הקיטש מתחיל למסמס את לב האבן שהשנים שתלו בתוכי. עיניים נפתחות, נפגשות, מתקרבות, נצמדות. נשאבת לתוך סוג מוזר של אושר שאילולי סרטים הוליוודיים היו משקים אותי בו מאז ינקות, לא הייתי מאמינה שהוא כלל יכול להתקיים.

אני מחזיקה אותך כל כך חזק עד שנדמה לי שלעולם לא תוכל לברוח, ונדמה לי שככה (או לפחות ככה אני רוצה להאמין), גם אתה מחזיק אותי.

אנחנו מבשלים ארוחת ערב על אש קטנה, מקימים את האוהל וזוחלים לתוכו ללילה של רצפה קשה וידיים רכות.