מחול אחרון ופרידה

איך אני יכולה אפילו להתחיל לתאר את ההרגשה העדינה והשברירית הזאת? איך אני יכולה להעביר אפילו שמץ מהתמונה שצוירה בצבעים פסטליים, כמעט בלתי נראים, על בד הזכרון? איך אני יכולה להסביר מה מרגישה אשה כמוני, על הברכיים, מול רגליך הארוכות, החזקות, והפה שלי מלא בך?

אי אפשר לספור את אינסוף טיפות הרוק שמתחילות לנזול על הסנטר שלי, לטפטף על הברכיים, על החזה ועל הזרועות, טיפה אחר טיפה. נחלים קטנים מפלסים את דרכם סביב הפטמות, בין גבעות השדיים, מוצאים את דרכם מטה אל הגאיות ומשם אל הסדין. הנהרות גועשים בתוך הלב שלי הפועם אליך רעמים וברקים. שטפון מאיים על האזורים הנמוכים. אין לי סירת הצלה. אני טובעת בך ומטביעה בי את עצמי.

אור הירח משתקף בעור המבהיק שלי ובעיניים הטובות שלך המביטות בי מלמעלה בכל כך הרבה חום, חום שנראה לי כמו מעיין טהור שכל מה שאני רוצה זה לשקוע בו ולא לחזור לעולם. אין בי שום דבר מלבד רגש כלפיך, רגש שאני יודעת בדיוק איך קוראים לו, אבל כל כך מפחדת לקרוא לו בשמו. דמעות קטנות עולות בעיניי, ספק מפאת המחנק, ספק בגללו.

אתה גומר באנחה וקורס על הברכיים המוצפות שלי. אני אדמה ריקה ונקיה. ריח של אחרי הגשם עולה בנחיריי ואז, רק אז, אני קוברת את המצח המזיע בשקע הכתף שלך ונרדמת לשעתיים של שינה טובה באמת.

אני: “יום אחד אני עוד אבין את הסיפור שלך.”
אתה: “בינתיים הספקת לכתוב בו כבר כמה וכמה שורות…”

חושך. ג’אז רך. שני נרות. קרם לבנדר.
ורק כפות הידיים שלך משרטטות עלי מפות מטמון.

נעים…

הג’וק הגיח מתחת לכיור וזחל ביננו. נתתי לך עשר שניות להחליט מה אתה עושה, ואחריהן נשארה רק הגופה המעוכה שלו על הרצפה. פגר קטן, שחור, מגעיל ומרוסק. נתתי לך את ההזדמנות לפנות את הגופה ולהגן על כבודך. אבל עשית מזה סיפור, אז עשיתי את מה שהייתי עושה אם הייתי לבד – חתיכת טישו והסימן היחיד שנשאר לדרמה הקטנה הזו היתה שריטה דקה ושברירית על האמון שלי בך.

אם אתה לא תהיה גבר, איך אני אוכל להיות אשה?

לשקוע בין קצות האצבעות שלך.
גדולה גדולה. קטנה קטנה.

נהדרת. ככה אתה אומר.
ואני מאמינה.

כמו סיגריה, בערתי. לקחתי לריאות.
עכשיו נותר ממני רק בדל עיקש שמסרב להכבות,
למרות המעיכות החוזרות של הרגל הנחושה של החיים.

אני רוצה לשתות אותך, להרוות את הצמאון שלי בך, טיפה אחר טיפה.
בקשית. או ישר מהפיה. בשלוקים גדולים. ושלא תיגמר לי לעולם.
מילקשייק וניל-תות-בננה-אפרסק-שוקולד-פצפוצים.
מתוק מתוק מתוק עד שאפשר ללקק אותך מהגוף.

אני רוצה להתגלגל בין הסדינים הנקיים שלך,
לשקוע בים שאתה פורס את החופים הבתוליים שלו בפני.
להפרס פרוסות פרוסות עדינות, נאות, חשופות בפניך.
על מגש עתיק. של כסף. לא סתם.

אני רוצה לא לפחד יותר. בכלל בכלל. אני רוצה להרגיש.
לא רק בפנים, אלא גם בפניך. לומר לך את הכל.
לתת לזה לצאת בזרם שוצף, חובט, מטלטל ומקציף
שיסחף אותנו רחוק מחוף המבטחים.

שם, במים העמוקים, אולי קצת מפחיד,
אבל סיפרו לי שיש שם שוניות יפות יותר מכל דמיון.

ערב טוב,
צמח כאן בלוג חדש

כן כן, תוך פחות מיום נוספו יותר מ 90 פוסטים.
לא לא, אני לא מקלידה ממש מהר

רק עושה Crtrl+C Ctrl+V.

הבלוג הזה מתפרסם כבר כשנה וחצי באתר ההכלוב והחלטתי שלמרות שאני יודעת שכאן לא כולם יודעים מה הוא “סשן” או “סאבית” או “באט פלאג” , למרות זאת (ואולי דווקא בגלל זה) רציתי להחשף בפני עיניים תמימות יותר.

כל ההודעות שפורסמו לפני הפוסט הזה מקורן באתר הכלוב (הבלוג שלי)

ומה שיבוא מעכשיו? השד יודע.
אולי הבלוג הזה יחזיק מעמד אצלי, אולי הישן.
אולי שניהם.

בכל אופן, אני מניחה *שכמעט* אף אחד לא יקרא את כל הפוסטים הישנים שלי (אני כבר שומעת את גיחוכי ה”כמעט? אופטימית, הא ?” אז הנה כמה דברים שמתחלקים לכמה קטגוריות:

כדי להכיר אותי טוב יותר:
מי אני?
מי אני? beta
אני רוצה

המיטב (לדעתי המשוחדת בעליל):
אירוטיקה שאינה להמונים א’
אירוטיקה שאינה להמונים ב’
אירוטיקה שאינה להמונים – אפילוג ופרולוג שלאחר מעשה
לפעמים
להודות בזה
אהבה טפשית
מפלצת

זהו, על קצה המזלג.

אגב, כמה דיסקליימרים:
1. אני יודעת שרוב האנשים לא יבינו הרבה פעמים את העולם ששקעתי בו בשנים האחרונות. אני לא ביישנית, אז גם אתם אל תהיו – שאלו שאלות. מעטים הדברים שאני אסרב לענות עליהם.
2. אני מתנצלת מראש אם התוכן פרובוקטיבי. כזאת אני. עמכם הסליחה.
3. השמות בבלוג הזה הם ערבוביה של שמות אמיתיים, שמות בדויים, ראשי תבות, קיצורים ודגים מלוחים. אל תנסו להבין מי אני. גם אם אתם חושבים שאתם יודעים, אתם לא.

וזהו.

תהנו
אלי(שבע)

לפעמים אני תוהה אם אפילו אתה מאמין בהן. פולט אותן על אוטומט, כאילו הן מסודרות אצלך מראש במחסנית, דרוכות, מוכנות להאמר, בכלל בלי קשר לדברים שאני אגיד.

“תאמיני בזה וזה יקרה”.
תלוש כל כך! מלאכותי! פלסטיק! אתה חושב שזה מה שיקל עלי את הכאב שלי? ימנע ממני לפחד אל מול כל הדברים שהניגוד שלך ושלי מאיר באור אדום, שורף, מכער ונורא? איך אתה מעז לחשוב שזה מה שצריך להאמר?
אין לי ברירה אלא לראות את זה כתוב בתסריט שלך, לראות אותך מקליט הודעה מראש והולך לישון, לראות אותך מתקתק על המקלדת ושולף את התשובה ממאגר הנתונים שלך, תחת הכותרת “שאלות בתבנית ” -

כנראה שהדמעות שלי הגיעו לתא הקולי.

“זה יהיה אחרת אם תחשבי על זה אחרת”
מרגע לרגע, נמסכת הילה של הגיון בדברים שלך והתמונה משתנה. ברק מתכתי מתחיל להתגלות מתחת לאבק הנמחה מעל המשטחים שנראו זולים-תוצרת-סין עד לפני דקה או שתיים. עוד ליטוש אחד ומופיע גוון של זהב ושל יהלומים משורטטים בקפידה.
פתאום אני מוצאת שזה לא נשמע תלוש כל כך. אני רוצה להאמין, ופתאום אני מוצאת בהן, במילים שלך, שקט. אני שוכחת את הנאיביות שבדברים ואני מוצאת בך אמונה. My own personal jesus . אני רק אחשוב על זה אחרת, וזה יהיה. אחרת. לא כמו תמיד -

הרי בכל זאת, אולי הדמעות שלי הגיעו לתא הקולי של אלוהים?

אני שמחה שאתה לא מקניט אותי על זה שאני מרגישה.
אנשים נוטים לעשות לי את זה.

ואני חושבת שנכוותי כל כך הרבה פעמים,
שאני לא מרגישה כבר כלום בקצות האצבעות.

אני לא רוצה לפחד ממך,
אני רק רוצה לדעת שגם כשאתה רע, אתה בעצם טוב.