מחול אחרון ופרידה

אני הולכת לישון בהבנה מלאה ופסאודו-פתאומית
שמשהו מת בי, הלך לאיבוד וכבה.
הייתה בי הרבה אש שדעכה.
צריך למצוא פחם.

לילה טוב,
אלי

כשאתה מגיע מותש וחבול, לקילומטר האחרון לפני קו הסיום, ועוצר לרגע לספוג את הזעה,

יש משהו נורא מייאש בלראות את המתחרה שלך עוקף אותך בכרכרה מחופה,

ולאף אחד לא אכפת שאתה הרווחת את שלך בצדק

ושהוא רימה.

אלי

לפני חודש וחצי, לכל היותר חודשיים, בכיתי בחדר שלך את אספקת הדמעות החודשית שלי.

במשך שעות על גבי שעות, ניסית להבין, ברוב טיפשותך, למה אני בוכה.

חילצת את זה ממני, את מה שלא אמרתי מעולם.

“אני רוצה שמישהו יקח אותי.

ושאני אהיה שלו.”

במאמר מוסגר, בין שנינו,

התכוונתי לאהבה.

חיבקת אותי חזק, דמוי מושיע שכמוך.

אבל עברו רק שבועיים ושכחת.

עכשיו אתה מנסה להבין למה קשה לנו להיות ידידים.

באמת מעניין למה.

אני צריכה להגמל ממך.

*מתחילים מעכשיו*

אלי

אני רוצה להתיר את הרסן מהחיה הרעה בתוכי. לזחול לפינה חשוכה ולהסתכל בה מתוך הצללים – פרועה ורודפת. למזער את עצמי לגרגיר אבק של חוסר חשיבות ולהביט בה בעיניים עצומות למחצה – שודדת, בוזזת והורגת, חופנת מכל הבא ביד, שולפת את השדים מחוריהם, ממחילותיהם המעלות עובש וסרחון ביצות, מזמינה אותם למחול פרטי ואינטימי של חטאים זבי ריר על קרקע פוריה.

אני רוצה לתת לה לוותר בשמי על כל הגבולות ולהשתין בקשת רחבה על העולם. אני רוצה שתגנוב בתולין, שתחלל קדושה של פנטזיות, שתבגיד אוהבים ותחבר שונאים ללילות בודדים של תשוקה רדופת כאב, שתקריס חיבוקי ידידים לתוך חודשים של רגשות אשם ושתטבע בגניחות, באלפי גניחות נמוכות, כמעט בלתי נשמעות, בטון בס קטוע וחרישי, מכל כיוון אפשרי.

אני רוצה לראות אותה מהמחילה שלי, כמעט להרגיש את המגע שלה, שולחת טלפיים וטופרים לגווים של נערים רכים, בלי שום רחמים, באמצע הלילה, מעירה אותם, גומעת את הבלבול שלהם, בוהים בתקרה ומנסים לכבות את הניצוצות הנשלחים במורד עמוד השדרה למקומות שהם עוד לא מכירים.

אני רוצה להעלם בתוכה, להבלע בתוך האפלה שלה, בתוך הערפל הסמיך והצמיגי שהיא מטילה לא רק מסביבה, אלא שבו היא מתפלשת מבפנים; לשקוע בקרקעיתה של באר של חוסר אכפתיות, שבה כל מה שחשוב הוא דלי עולה ויורד, מטלטל על חבל שחוק ורופף, מתמלא ומתרוקן מתשוקות פרא קדמוניות, מתמימות שתעתה בדרכים, מדמעות מלוחות, מדם, מצרחות בצבעים שנעים בין סגול לשחור ומאברים קטועים ואבודים שאף אחד לא משתמש בהם עוד,

ומחזיר אותם במנות קצובות לעולם שרעב להם כל כך.

קראתי את Black-Blue ונזכרתי בך, אתמול בלילה.

21 גרם, סרט סתמי, במקום להתרכז בהתפתחויות המתישות של העלילה, אני מתכרבלת בשמיכת הפוך ובדרך אגב גם סביבך. כשהסרט נגמר, למרות שאנחנו כבר מזמן לא “ביחד”, התחלנו לשחק את אותם משחקים שבהם, אני מניחה שכבר שמת לב, אני נכנעת לך מהר יותר ויותר. אני לא יודעת אם הבחנת, אבל רציתי לגלות לך (בשקט בשקט, מהפה ישר לאוזן, שאף אחד לא ידע) שאני לא חשה יותר את צורך שתכניע אותי. הפכתי אותך, כלומר אתה הופך בקצב עולה וגובר, לאדם שאני מתחילה לראות בו ראוי. לכניעה שלי.

“אתה אוהב את הצורה שבה אני מתייחסת אליך עכשיו?”,
שאלתי, מרמזת על הזליגה האיטית שלי מהעקבים שלי לקרסוליים שלך, על הרצון שלי שתתנקם בי על כל אותן פעמים שהכאבתי לך באלפי צורות.
“היא יותר טובה מקודם”,
ענית, תוך שאתה מתכופף לצד הבטן החשופה שלי ונועץ בה שיניים חדות.

את הנשיכה ראשונה אני סופגת בשקט. אפילו גניחה אתה לא תסחט ממני, גם לא כשאתה ננעץ עמוק יותר ויותר בבשר הרך, גם כשאתה מפסיק ומסלק את הרוק מהאזור האדמדם בעדינות. בנשיכה השניה אני מרגישה עור נקרע. אני לא רוצה, אבל מתחילה למצמץ, הנשימה מואצת, לא עומדת בהבטחות של עצמי, פולטת גניחה. לא, אני לא אתן לך את התענוג לראות אותי מתפתלת. תכאיב לי. אני לא אצעק. אני רק אשקע עמוק יותר בתוך החלום המסומם של הכאבים שלך.

בשלישית אני כמעט לא עומדת. אני מתחילה להאבק. אתה מצמיד אותי למקום בלי להפסיק. גם את הלחי החמה שלך שאני מנסה להזיז, אתה משאיר. עדיין בתוך הבשר שלי. אסור לי לצעוק. אנשים ישמעו. אז במקום אני שוקעת. הטפח האדום, הכואב נשאר מאחור, במקום יש שתיקה של שיניים לבנות שרוקדות פרא בתוך הגוף שלי ומבעירות בו שבילים של אש פולחנית.

אי שם אתה מפסיק. מתחיל לשרוט בבשר החי. “כמו שאני הייתי עושה לך פעם”, אני מעירה לעצמי, בקריצה מחשבתית. כואב לי. אני מנסה לברוח, אתה ממשיך ואז, שוב, אי שם, אתה מפסיק.

אני שוכבת מותשת, רק עשר דקות עברו, וכבר אני עייפה, מוכנעת וצמאה אליך. כל מה שאני יכולה לעשות זה להתרומם אליך ולנשק אותך בצורה הכי כנה שנישקתי מעולם וליפול חזרה לתוך יד שנשלחת ברעב אל בין הרגלים שלי, חומדת את הלחות הבוקעת אט אט.

דפיקה בדלת.
אתה צריך ללכת.

הבטן שלי מלאה בסימנים כחולים
אני מרגישה את הצורך שתוקף אותי לעתים -
להראות אותם למישהו. שיפחדו. שיקנאו.

לילה טוב,
אלי.

If you are a toy,
You will break like a toy
If you are flesh,
I will cut through your veins.

Do not ask for my mercy,
That you have still to earn.
Do not ask for the pleasure,
When you are here for the pain.

אלי