מחול אחרון ופרידה

מישהו ציטט לי ש”כל גבר חולם על אישה שתהיה נבונה מספיק כדי לזהות את חוכמתו וטיפשה מספיק כדי להעריץ אותה”.

אבל אם תורשה לי פרפראזה, אני אעדיף לומר ש – “אני רוצה גבר שיהיה חכם מספיק כדי להעריך את חוכמתי ונבון מספיק, כדי לדעת שיש לו מספיק משלו. ובכלל, אני לא אוהבת אנשים טיפשים”

אלי

דברים לא באים בקלות.
כנראה שאני כבר לא ילדת הקסם שהייתי.
עכשיו אני צריכה להוכיח דברים.
ולעבוד קשה. מדי פעם אפילו להזיע.

אז מצד אחד הכל מרגש -
לשכור דירה, לגור לבד,
לקנות את מה שאני רוצה.
להיות גבירה (אולי אדון?) לזמן שלי.

ומצד שני הכל מפחיד -
הדירה חשוכה, הלבד מעיק,
הדברים תופסים מקום
והזמן? שלוש בעשר. רק היום.

אבל גם זו תקופה
יהיה בסדר (כמה ישראלי)

שיהיה לי בהצלחה,
לא?

אלי

לא כואב לי מספיק כדי שתרחמו עלי
אין בי מספיק שמחה כדי לפזר על אחרים

אני ריאלית להחריד

בימים אפורים שכאלה -
מי מחפש ריאליות?

מערכה בשלושה משפטים

אני:

תקשיב, בחור יפה,
אני באמת עייפה -
ואם לא, אז לא

אין לי חשק לדחוק בשום דבר
או לשחק שום משחק

ואני מניחה שאני פשוט
אקפל את המפה
ואחזיר אותך לגדר האנשים
שאני לא זוכרת את השם שלהם
לשם הרי שייכתי אותך מלכתחילה

אני לא מפיקה שום תענוג מעוות
מתחזוקה של שיחה
שלא הולכת לשום מקום
לצערי ולצערך, אני מניחה,
זה יהיה סתם עוד אחד

ואתה:

מקובל לחלוטין.
לפרק הזמן המאוד מוגבל -
שמחתי להכיר אותך,
ושיהיה לך המון בהצלחה

ואני, לסיום:

קונצנזוס עצוב
לילה טוב

ערב מלטף במועדון ה G-SPOT, שרגיל לקהל שחור יותר בימים כתיקונם, לרגל ההשקה של הסינגל החדש של Depeche Mode עבר על כוחותינו.

אורות מעומעמים. אנשים יפים עם טעם טוב. נברשות פסאודו-קלאסיות או סמי-מודרניות. כוס בירה על Strangelove. בשמלה קצרה וירכוני רשת ורודים – המראתי.

מעולם עוד לא רקדתי לרצף של שירים של אותה להקה, בצפיפות אנרגטית כזאת. היו שם ידים שנוגעות בידיים וגווים שנצמדים אחד לשני באופן ארעי. היתה שם תנועה והיה שם קצב. מ Everything Counts עם הבלחים של שירת הקהל הרוקד ועד ל My Secret Garden – הכל היה נפלא – אפילו המוזיקה המעולה ברחבת ה 80’s לא יכלה למשוך אותי מהמולקולות הנעות לקצב הביטים של הרוחות הסוערות.

חיוך מזדמן הביא אלי גבוה אחד, עם עצמות לחיים מקסימות ומראה טיזרי להפליא. את Black Celebration רקדנו קרוב קרוב, כשהוא לוחש לי את המשפט הכי יצרי שנכתב אי פעם על ידי הלהקה הזאת – “Take me in your arms, getting all you couldn’t do today”.

עברנו לשבת ושם שיחקנו עם הגבוה הזה, המכניע והכנוע, משחקים יפים, מטבעות לשון ופעלולי זריזות ידיים.

התעקשתי שלא להגזים – והצלחתי. עם הסטוצים שלי אני גמרתי כבר. אבל את הלחישות הקטנות, את המגעים שטופי הזימה ורדופי התשוקה האלה – אי אפשר להחליף. למרות שבסופו של לילה, הודתי לו בחיבוק והלכתי, זה יהיה עוד אחד מהרגעים היפים שאשמור לי למזכרת.

ובעצם -
אם אתה קורא את זה, בחור יפה שחולק אתי את אותו השם,
ואתה רוצה להבין יותר טוב את הסינדרלה שהשאירה בידיך סנדל זכוכית,
אתה מוזמן לנסות. אני לא נושכת. לפחות לא כשלא מבקשים ממני יפה.

המשך סופ”ש נפלא לכולם,
אלי

מי היה מאמין -
Depeche Mode מגיעים לארץ…

ואני, הבלתי היסטרית לחלוטין, שבזה לילדות שחולמות שמרטיבות כשהן רואות קליפים של ה Back Street Boys או של Justin Timberlake, אני שמעדיפה את המבט הסולידי ואת החיבה השקטה במקום ההערצה הגועשת…

אותה אני לא מצליחה להפסיק לדמיין שקיעה רכה בין ידיהם של דייב גאהאן או מארטין גור. יש משהו במוחות שמצליחים להפיק מילים וצלילים כאלה שגורם לי לרטוט ולהתמסמס מול שביב מסערותיהם, שנחשף מולי ומול העולם.

אפילו אני לא מצליחה להפסיק לחשוב שהלוואי וזה היה שלי. אפילו ללילה אחד…

לא רע לחלום, הא?

אלי

אתמול נפלה עליי השראה. כמה שעות אינטנסיביות ויש לי התחלה של התחלה של מיניאטורה. כמעט ולא יצאתי מהבית בגללה. רציתי להשאר ולהמשיך ולהמשיך עד שהיא תעטה צורה, עד שהרגשות המקננים בתוכי ברגעים אלו ממש ינסכו על פניה.

יצאתי.

אבל בכל זאת, לכל היותר בעוד מספר שבועות תהיה לי חתיכה מתוכי עקורה בחומר.

הלוואי ולא הייתי צריכה לסחוט את זה מתוכי.

אבל אולי ככה טוב יותר.

אנשים, ובכללם אני, נוטים לא להעריך את מה שבא בקלות.

אלי