חזור אלי בתום המשחקים
לכשתרגיש כי די, טעמת מהכל
חזור אלי כשיתפרקו צעצועים
כשתפריהן יזלו והמילוי יפול
לכשתראה דרכן את היאוש
כמיהה שחורה אל הבשר החי
לכשתבין את הפחדים המניעים
התפלשותן בבוץ ובאפר
חזור אלי כשהכל נגמר
נער ממך את האבק מריסיהן
חזור אלי, ספר דבַר דבַר
ואז – לא רק אתה תקח
אז – גם אתה תתן.
אלי
יש לך הזדמנות אחת בלבד להכניע אותי.
אחר כך תאלץ לטפס במעלה רגלי.
פתאום יש לי משהו קטן שאני רוצה לשמור לעצמי.
לא לרוץ ולספר. לרוץ ולהגיד. לרוץ ולהסביר. לרוץ ולפזר כמו אורז, כמו סוכריות, כמו חול שעף ברוח, משאיר לי בסופו של יום רק שביב של זכרון על נוף של דיונות ושקיעה.
אני רוצה לשמור לעצמי, בקנאות של ממש, את המילים שנאמרו, את שברי הכאב, את רסיסי הרגש, את המבט שלך שראיתי מבעד לעיניים העצומות. אני רוצה שזה יהיה שלי. לגמרי. חתיכת פסיפס יפה באוסף שלי שאף אחד לא ראה ולא יראה.
אני. המהדורה המלאה והמורחבת. עותק אחד. גנוז.
מצד אחד כל כך מפתה לספר את ההתרחשויות הפשוטות אך מלאות הקסם האלה. אולי שעה ואולי פחות של רגש מרוכז. אבל אני יודעת שכל פנינה שאפיל תאסף לא רק על ידך, אלא בידי אלף עיניים רעבות, ולי ישאר רק זכרון עייף ונטול צורה.
אולי במקום, אעצום עיניים ואדמיין לי שוב איך רגע לפני שהבנתי שמעולם שלא היית שלי, היית שלי יותר מכל דבר אחר בעולם.
תודה לך,
אלי
מחר ראיון עבודה ראשון בפעם הראשונה בחברת הייטק ראשונה.
כלומר, מצד אחד – עשיתי מליון כאלה.
מצד שני – אף פעם לא דובר בסכומים כאלה 
בהצלחה לי!
אלי
“קשר בין שני אנשים בלתי תלויים שלא מצפים אחד מהשני ליותר מדי, יכול להחזיק מעמד הרבה זמן”, אמא שלי אמרה לי.
אשה חכמה.
אלי.
מערכה | (הנפשות הפועלות)
פתאום נזכרתי שכבר מזמן לא נישקתי אותך. כלומר מזמן לא התנשקנו. כלומר בכלל לא פתאום. חשבתי על זה כבר קרוב לשבוע. בעצם אולי אפילו טיפה יותר.
בהתחלה זה היה ברמת האינטואיציה. הרגשתי פתאום שמשהו קטן וכמעט נטול משמעות חסר לי, אקט קטן וחתיכת אינטימיות בפאזל. ניסיתי לפתור את זה בכוחות עצמי. איגוף ואני מגיחה מהצד ומדביקה לך אחת על השפתיים. אבל אתה לא מחזיר. אפילו כשאני מתעקשת. אוף אתך. מעצבן.
אבל אני בחורה הגיונית. בעצם גם אני לא כל כך אוהבת להתנשק בסופו של דבר.
אז אמרתי שאבחר בשיטה הדיפלומטית. בפיקניק המקסים שהיה לנו בשבוע שעבר בצפון, מעל כוס היין, הפטל, האבטיח, הכריכים והחיוך, שאלתי האם אולי אתה בעצם לא אוהב להתנשק. אבל אתה לא שמת לב, וענית בכנות שדווקא כן, אתה אוהב. ואצלי נדלקה נורית אדמדמה.
מאז בשיעורי הספינינג, המדיטציה היומית הרועשת שלי, המחשבה הזאת התערבלה אצלי במערבל התת מודע. זכרון צף ממעמקים – כשהייתי עם הקודם שלי, הסממן הראשון למשהו מת ומרקיב ביננו היה הסירוב המוחלט שלי להתנשק. טבעי והגיוני, לא?
ואני הרי עצלנית מדי בשביל לשקר ושחקנית גרועה מדי מכדי להסתיר. אז מהר מאוד ראו עליי את הטרידות, ומהר מאוד אתה שאלת, ותוך שעה קלה החלטתי שאין טעם למשוך את זה – עדיף לשאול ולדעת מאשר לבלוע את הצפרדע (שהיא לא ממש טעימה גם ככה) ולחיות בפחד (האופציה הגרועה ביותר מבחינתי)…
זרקת כמה סיבות אפשריות ואף אחת מהן לא מצאה חן בעיני יותר מחברתה -
אולי אתה לא רוצה להעמיק את הקשר, אולי אתה לא רוצה להפגע, אולי אתה לא רוצה לפגוע בי, אולי אתה מפחד מאינטימיות.
מקסים. פשוט מקסים.
אז מה אני יכולה לעשות?
הערכת מצב מהירה (החלטתי שמכיוון שמדובר במצב וקשר רגישים, כדאי להרבות בהערכות מצב אובייקטיביות *ככל האפשר* ולהמנע מתגובות אימפולסיביות). ידעתי שזה יכול לקרות. זה לא עובר את הגבול שלי. אני עדיין כאן.
ירדתי לך הכי טוב שאני יכולה, כמו שאני אוהבת, בלי שאתה נוגע בי. רק אני והזין שלך בדיאלוג פילוסופי מעמיק. דיברנו על דברים קצת עצובים, אני והוא, נוגים יותר נכון לומר, ואתה נאנחת מדי פעם בשקט חוצב בתפאורה הפסטורלית מתחת לסדינים.
גמרת מדהים. חיבקת אותי ואני התרחקתי קצת. רציתי למצוא מקום ליד הרגליים שלך או לרדת לך שוב עד אור הבוקר, להתחבא בתוך השמיכה ושתחפש אותי, או שלא תחפש אותי אבל פשוט תדע שאני שם. רציתי לנצח אותך ולהיות מנוצחת על ידך. להכאיב לך עד דמעות ולקבל בדממה את כל הכאב שאתה מסוגל לתת.
נתת לי (לבקשתי, ואתה יודע כמה אני לא אוהבת לבקש) נשיקה קטנה.
כזאת אני, אספנית של פיסות אינטימיות קטנות.
מערכה || (קונפליקט דרמטי)
עוד יומיים אתה נוסע לחו”ל – בשבילך שבועיים בארצות הברית, בשבילי שבועיים לחשוב.
כל כך קל היה לקחת את הזמן הזה, שבו אתה יכול לזיין אמריקאיות נאות עם מנת משכל של דיקט ממוצע, להאמין שזה בדיוק מה שתעשה וללכת ו”להתנתק” ממך קצת. להכנס קצת לפרופורציות, לקבל קצת הערצה, קצת “אלוהים, את מדהימה” קטן שעושה טוב לאגו במקום המחמאות הקטנות שלך שמחליקות אלי מכיוונים מפתיעים. להתרענן מהתפקיד שבעצם אני אוהבת כל כך (ושאני נהנת להסתכל עליו מהצד לפעמים, כשאני שוכבת לידך במיטה ולקרוא לו בשקט בלב “החתלתולה שלך”). לשכוח את האצבעות שלך ואת הדרך שבה לפעמים הן מחליקות על הקימורים הקטנים שלי. לדבר עם מישהו אחר על עסקים או על בדסמ או על ספרים או לשתוק. להמלט מכמה שאני רוצה אותך לפעמים לפני שאני נרדמת.
כל כך קל היה יכול להיות ללכת לעומר או לשגיא או לאילן – ולהזדיין, פשוט ללכת להזדיין.
מערכה ||| (קטרזיס)
אני קוראת עכשיו את “ההנאה שבאיטיות” של מילן קונדרה, אחד הסופרים האהובים עליי, ובאחד הפרקים נתקלתי בדמות משנית ושולית, אשה בעלת חיים רגילים להחריד, ולה מאהב.
נאמר עליהם שבשבילו “רגישותה של אהובת ליבו נראית לו כתמונת נוף של צייר רומאנטי גרמני: זרועה אילנות שצורתם מעוקמת באורח שאין להעלותו בדמיון, וממעל רקיע רחוק וכחול, מעונו של אלוהים; כל אימת שהוא נכנס לנוף זה הוא חש רצון בלתי נשלט לכרוע על ברכיו ולהשאר כך כלנוכח נס שמימי” ומצדה, “היא מסוגלת לשאת אותו יותר מאשר את האחרים לא רק בשל כניעותו אלא גם בשל התועלת שבו”.
מעולם לא מסוגלתי לאהוב אדם כנוע לי או אדם המעריץ אותי. יכולתי לפנק אותו. להכאיב לו. להזדהות עמו או לרחם עליו. אני יכולה לחוש כלפי אדם כזה רגשות מגוונים ועמוקים. אבל אני לא יכולה להרגיש כלפיו אהבה.
מעניין אותי כיצד החיים הביאו אותי למצב המשעשע הזה – למה אני מעדיפה גבר שנותן את החיבה שלו בכף מדידה מאשר אחד שמרעיף עלי מתנות יקרות וחיבה בקיטונות (לא שיש לי בעיה עם מתנות יקרות כמובן:) בלי שום קשר למעשיי? למה אני לא יכולה לשחות בברכת הפינוקים שהחיים הכינו בשבילי, לקפוץ לתוכה קפיצת ראש ביום קיץ חם ולשקוע במימיה הצוננים, במקום לכתת רגלי במדבר הרגשות של הגברים שאני צריכה להרוויח פרוטה אחר פרוטה את אהבתם, לקנות במילים ובמעשים את אמונם ואת הערכתם ולעמוד לבחינה מתמדת תחת עיניהם הקפדניות?
מעניין אותי, אבל למרות הסקרנות, אני יודעת שזאת אני ואין טעם להאבק.
אני יודעת שאני אשאר האספנית הקטנה של הרגשות שלך, של המחוות הצנועות שאתה מציע לי בכפית זעירה של כסף.
בשק קטן אני אצבור לי את נשיקת הלילה טוב, את הליטוף מאחורי האוזן, את ההודעה לפאלפון, את המבט המעריך, את הצביטה של הפטמה ואת ההתעוררות שלך בבוקר עם חיוך אלי.
בשק קטן אני אאסוף לי את הסוכריות האלה,
ואפילו כשלא תהיה כאן יהיה לי מתוק בפה.
אלי
