מחול אחרון ופרידה

זהו.
מחר חזרה לצבא אחרי שבועיים וחצי של חופש מבורך.
עוד חודשיים נגמרות להן גם שנתיים וחצי בצבא.
ומשם כל הדרכים פתוחות.

יש לי כבר כל כך הרבה תוכניות

אני כבר לא יכולה לחכות לחיים האמיתיים,
אלי

מחשבות מזדמנות עליך מחליקות בקו האופק של המחשבה שלי ממש לפני שאני הולכת לישון -
לאן הדברים יתגלגלו? האם אני אהיה בסדר? כמה כאב צפוי לי ממך? בכמה ממנו אצליח לעמוד? כמה אבכה כשתלך?

אבל בינתיים טוב לי אתך כאן ועכשיו.

רק שתדע שאני גאה בעצמי על ההחלטה להשאר. היא לא טיפוסית לי והיא לבדה מחממת לי שכבה קרה בבטן ועושה לי נעים. והמגע שלך, המגע שלך עושה לי הרבה יותר טוב – מוכיח שאני לא רק *יכולה לעמוד בהסכם שקבענו* אלא שמחה על כל רגע ורגע שאני עושה את זה.

אני רוצה לטייל אתך, לכייף אתך, לנוח, לאכול, להכנע, להתגלגל, לצחוק אתך.
לגרום לך לחייך.
נראה לך הוגן?

אלי

אני לא רוצה לספק רק את הזין שלך -
אני רוצה לספק את המח שלך.

אני לא רוצה שרק תזיין אותי כשאתה מצמיד אותי בכוח לקיר והמצח סופג את הקור בזמן שהתחת שלי מתחמם מהמגע החובט שלך בו, או שתדפוק אותי, עומדת על ארבע, נאנחת כמו כלבה מיוחמת, שתחזיק את הידיים שלי מאחורי הגב ותחדור אליי ותנוע בתוכי ותגמור באנחה מרעידה. לא לא, אני לא רוצה שרק תתגרה בין השדיים שלי, צמודים לזין שלך ומרוחים ברוק, ואתה מחליק ביניהם. גם לא שתבתק את הפה שלי או את התחת או את כולם יחד, שתפסק אותי לגבול הקריעה. אני לא ממש חייבת שתגמור לי על הגב, או בפה, או על הפנים או על כולי, מרוחה בזרע שלך, מלקקת אותו ומבקשת עוד. ועוד. ועוד. לא צריך שתזיין אותי עד שאני אצרח, עד שאני אתפתל, עד שאני אתחנן לישון וארדם ושתעיר אותי שוב לעוד. אין צורך, אתה לא חייב לגרות עד שהירכיים שלי יבהיקו מרוב תערובת ריחנית של זעה ושל נוזלי גוף, עד ששביל דק של רוק יעטר את הפטמות הזקורות, מבריק ברק שמשתלב יפה בעיניים הכחולות שלי, שנשרפות בטירוף התאווה. אתה לא חייב לקחת אותי. להצמיד. ללחוץ על הנקודות הרגישות ביותר שלי ולנגן על המיתרים המתוחים עד להתפקע.

באמת שאין צורך.

אני רוצה לראות את האיד שלך, את היצר, את התשוקות. את הברק, המטורף כמעה, בעיניים. אני רוצה שתתענג על הכאב שלי, על התשוקה שלי, על הפחד, האיפוק, הכמיהה, על מגוון הרגשות האנושיים שאתה יכול לנסוך בי בהינף יד. רוצה להיות הכלי שלך, המשרתת, הידית, השטיחון. לוח משחק. רוצה שתתן לי אך דבר אחד. תן לי את הרצון שלך. להיות האובייקט של התאווה שלך, לראות אותך מסתכל על נקודה לא ברורה בגופי, כאילו אתה מוצא בה פתח לעולם שלם של קסמים אפלים, מחשב חישובים מסתוריים ומתקיף באיגוף מתוכנן שאין לו כל קשר אליי. אני רק מטרה ואני רק כלי. העמד אותי בתנוחות שיוצרות בעינייך את התמונות היפות ביותר. צור בי פסלי מחשבה. גע בנקודות שאצבעותיך יעשו אותן ארוגניות. קח אותי מהמקומות העמוקים ביותר, הנשכחים ביותר, אלו שלא ראו אור. קח אותי מהם ואליהם. הרצון שלי הוא לא פונקציה. הכאב שלי יגרום לך לצחוק ולא תשמע אותו. הצחוק שלי יגרום לך לבכות ולא תרגיש בדמעות הנושרות על ירכיי ונעלמות בחריץ שנלחץ ביניהן. עשה אותי תפאורה בפנטזיה הנסתרת שלך, בובת תיאטרון על חוטים, ושחק בי עד זוב דם, עד נשיכת השפתיים, עד צרחות ומעבר להן. עד שהמוח שלך, ולא הזין שלך, יגמור בהתפוצצות אדירה והרסיסים שלך יספגו בי, כמו אבקת פיות, כמו אבק כוכבים. עד שנשכב מיוזעים על המיטה – ואדע שראית, ובעצם שגם אני ראיתי, אור.

כלומר, אין לי בעיה לספק את הזין שלך.
אבל את המח שלך, אותו אני באמת רוצה לספק.

אלי.

Venus In Furs
קטע מתוך התרגום ותרגום התרגום בתרגום חופשי.

But it also depends on whether I am willing to risk it with you,” she said quietly. “I can easily imagine belonging to one man for my entire life, but he would have to be a whole man, a man who would dominate me, who would subjugate me by his inate strength, do you understand? And every man—I know this very well—as soon as he falls in love becomes weak, pliable, ridiculous. He puts himself into the woman’s hands, kneels down before her. The only man whom I could love permanently would be he before whom I should have to kneel.

“אבל זה תלוי גם בי, האם אני מוכנה להסתכן אתך,” היא אמרה בשקט. “אני יכולה בקלות לראות את עצמי משוייכת לגבר אחד לשארית חיי, אבל הוא חייב להיות אדם שלם, שישלוט בי, שיכניע אותי מתוך חוזקו הפנימי, אתה מבין? וכל גבר – אני יודעת זאת היטב – החל מהרגע שהוא מוצא את עצמו מאוהב הופך חלש, רך, מגוחך. הוא מפקיר את עצמו בזרועותיה של האשה, כורע על ברכיו לפניה. הגבר שאותו אוכל לאהוב לנצח יהיה זה שאני אכרע לפניו.”

ציטוט נהדר מתוך ספר נהדר
Venus In Furs
אלי

לאחרונה קראתי את “ג’וסטין”, ספרו של דה סאד, אותו אדון שאליו קושרים את המושג סאדיזם, אותו סופר שנוטים לייחס לו כרגיל ספרות ארוטית אלימה. ציפיתי למצוא גירוי קליל למוח ולמקומות אחרים לכמה שעות אבל התפלאתי לגלות ספר ספוג בסאטירה וציניות מקסימים (האם אפשר לומר על אלימות וסבל שהם מקסימים? איני יודעת. אבל אני הוקסמתי) שהאפילו פי כמה וכמה על התיאורים האירוטיים האלימים שמצויים בצדם.

שיעשעה אותי כמעט עד דמעות גיבורת הספר – אותה ג’וסטין, נערה תמימה חדורת אמביציה דתית ומשיכה תמוהה לצדק ולמוסר שהחיים מעבירים אותה בתלאות הגופניים והנפשיים הקשים ביותר והיא אינה מוכנה לוותר על דעותיה המוסריות. אין היא מוותרת – לא לרופא הפדופיל והסאדיסט, לא לבן הסוטה שמבקש לרצוח את אמו ומתעלל בה בדרך אגב, לא לנזירים המקיימים אורגיות פרועות היישר בבית האלוהים תחת רגלי הבתולה.

תאמרו, מה משעשע בנערה תמימה הסובלת ללא עוול בכפה, כאשר כל חטאיה הם הדבקות העיוורת בצדק גלובלי, בחיים בעולם הבא ושמירה על טוהר הלב? דה סאד, מצליח לגרום לדמות שלכאורה היא השפוייה היחידה בתמונה הזאת, להראות הזויה, מנותקת וכפייתית עד כדי עיוורון לטיעוניהם של “מחפשי טובתה” שמנסים לשכנע אותה כי בעידן של חטא, החטא הוא המוצא האחרון, כי האל עיוור לחטאיהם, כי החטא הוא בטבע האדם וכי הוא תורם לאיזון האנושי והטבעי.

ולכאן אני התחברתי – מי אנחנו באמת שנקבע מה הוא טוב ומה הוא רע? אני אפילו לא רוצה להתכוון לאנשים השופטים את תחום הבדסמ או אנשים בתוך התחום ששופטים אחרים. לא לא. אני מאמינה באמונה שלמה שאין לנו את הכלים להבין את מלוא ההשלכות של מעשינו ושסטטיסטית, יש הסתברויות שוות שטוב ורע יצאו מצעדנו. אמנם נראה לנו, על סמך הנסיון הקודם שלנו שלמשל להתעלל רגשית בבחורה תמימה הוא רעיון רע (לא שאני ממליצה) אבל איך אפשר לדעת? אולי אותה בחורה, יהיה זה המפתח שיגרום לה להתגבר על פחדים ישנים, לעזוב את הארץ, ללכת ללמוד בצרפת בישול גורמה, להפוך לשפית בעלת שם עולמי ולמצוא את האושר הנכסף?

אם נסכים בנוגע לדברים האחרונים – שכפי שלכל מעשה שנראה טוב יכולות להיות השלכות הרסניות כך גם למעשים ה”רעים” ביותר יכולות להיות השפעות קסומות, אין מן הנמנע להסתכל קדימה על המסקנות המתבקשות.

הראשונה היא זו שרבים יצודדו בה כתרוץ לעצלנות ולאדישות כלפי החיים. זו אותה גישה שרבים מייחסים אותה לגורל – אם הוא קבוע מראש – אז למה שנעשה משהו? אלה אומרים שאם לכל מעשה יכולות להיות השלכות טובות או רעות – למה לעשות את זה? עדיף למזער את הנזק ולא לעשות שום דבר.

מצד שני, יש את הדרך שאני אימצתי לי לחיים. אני רואה בסיכוי הסטטיסטי הזה שהופך את ההחלטות שלי לבלתי צפויות את מרחב התמרון המושלם. אם אין לי את היכולת לדעת האם אני עושה משהו טוב או רע – אני בעצם חופשיה באמת לבחור. אם הטבע שואף לכאוס וכאוס קיים גם כך בהחלטות שלנו – אז גם הרצון החופשי שלי לא יערער שום דבר בכאוס הזה. אני יכולה לנתב את חיי לאן שאני רוצה. אין צורך להתחשב בבלתי ידוע מכיוון שהוא יתאים את עצמו למטרה הסופית.

ולפעמים הכל קורה בדיוק כפי שדמיינתי.
והאורות מתעממים ספונטנית,
והמילים יוצאות אל האוויר,
כמעט ריקוד, אחת ועוד אחת.

התנערות. גלי רכות בהם אתה אופף אותי.
אומרת, כמו חלומותיי. כשוב ושוב,
מילים שלא חשבתי שאוכל לומר,
מילים, לא האמנתי שאשמע.

אתה מחייך. אט אט נמס בך דבר מה,
ילדה קטנה ומשרתת מפונקת,
שנמסה בשבילך, בגרגורה החתולי,
כורכת את עצמה בעצמותך.

דיברנו ודיברנו ומכל מה שאמרת לי השתקף רק מוטיב אחד -
אתה רוצה למות.

כתבת לי -
“בשקט בשקט
פתחתי לי וריד
שאף אחד לא ידע
וכמה קנאתי בדם:
כי אני נוסע לבית החולים
והוא ממשיך אל הים”

כתבת לי עוד ועוד, ונגיחה אחרי נגיחה פרצת בי סכר קטן.
איבדתי את המילים. הלכתי לאיבוד.
כל שרציתי באותו רגע היה לשמח אותך.
לגרום לך לחייך באמת. ולא כי אתה חושב שצריך.
לגרום לאדם הטוב והמקסים שאני מכירה להיות מאושר.

אבל אתה הלכת לטייל.
ואני נשארתי עם המילים.
ועם סכר דולף שממאן להאטם.

תהיה חזק.
אלי.

כל יום מוכיח לי מחדש שהייתי “כזאת” מאז ומתמיד.

את השיר הזה כתבתי בשנת 2000.
רק כדי להבהיר – בשנת 2000 הייתי בת 14.
השיר הזה נכתב בעקבות הנשיקה הראשונה שלי.
הייתם מצפים לפרחים ורודים ופרפרים באוויר,
אבל במקום כתבתי -

“אני אוהבת כאב
את ההרגשה של
הדקירות החדות
המנסות לקרוע
את העור ואת הבשר
באכזריות.

אני אוהבת גשמים
את הטיפות הכבדות
השוטפות את גופי
באלפי זרמים
של קרירות -
מרעננת ומרווה.

אבל הכי אני אוהבת להרגיש
את השפתיים הרטובות שלך
נצמדות לשלי ביניקה מכאיבה
את השיניים שלך הנוגסות בלשוני
בעדינות אכזרית.

אני אוהבת הכל
אבל אני לא אוהבת -
אותך.”

מוזר, לא?

אלי

כמה נפלא להבין
בדרך הביתה
שטוב לי.
ושיש לי נפש מלאה.
וידיים מלאות.
ולחייך.

הרבה עבר עליי בשנה האחרונה. הרבה עבר עליי מאז שבפעם אחרונה עצרתי, העפתי מבט או שניים ימינה ושמאלה וכתבתי את “מי אני” – פוסט הפתיחה המהולל והדרמטי שלי, זוכה פרס הפוליצר ושאר פרסי עיתונות (מצ”ב קישור), בבלוג הזה, שהכיל בתמצות ראוי לשמו (או בעצם באריכות בלתי נסבלת) את קורות חייה של ילדונת בת 18-19 שהחליטה לעסוק בתחום שלשמו התכנסנו כאן היום.

אם יורשה לי לעצור שוב ולהעיף מבט במראה, היום אני בעצם אותה ילדונת בקידומת אחרת. בת 20 וקצת לשם שינוי (מרענן משהו). צוציקית עם קצת יותר נסיון, קצת יותר בינה בקודקוד אבל כנראה גם עם אותן האשליות שהיו שם מאז ומעולם. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.

את הפרק הקודם בסאגת ה”אלי – האישה והאגדה” כתבתי בעיצומו של השירות הצבאי שלי (לא שהוא נגמר עד עכשיו), בעיצומה של עבודתי כמלכת (או יותר נכון לומר סוויטצ’ית) דאנג’ן, בעיצומו של שינוי תפיסתי שלי את נושא הזוגיות ובסופו של דבר בעיצומם של אינסוף שינויים מערערי יציבות בחיים שלי, שאז רק התחילו לצמוח ולפרוח אחרי מספר אירועים לא נעימים שעברתי והשארתי מאחוריי.

היום, כמעט שנה אחרי, אחרי פלטת טעימות על מסוע מהיר מהחיים, אין לי מסקנות חכמות מדי. אין לי תובנות שאני יכולה למכור ל”טאו של פו” או ל”קצ’ינג של מינג”. לא זכיתי להארה פנימית משגעת שאפשר לכתוב עליה ביוגרפיה ואפילו אין לי תשובה לשום שאלה קיומית (אולי מלבד 42, אבל על זה חשבו לפני). מה שיש לי, לרגע זה – זה עוד כמה רעיונות, עוד כמה חוויות לא רעות ככלל. עוד רסיס של הבנה של נפש האדם.

גם זה לא מעט. יש אנשים שבכל חייהם לא משיגים אפילו את זה.

אז הגעתי לעולם הבדסמ כפי שהגעתי (לכל המעוניינים – ראו בפרק הקודם), והתחלתי כמובן, כראוי לי, מהצד ההפוך – ההופעות בדאנג’ן. למדתי את העולם הזה על בשרי (בכל המובנים) ואחרי חצי שנה לערך, אחרי שאני והמועדון התרנו את מחוייבותינו, והפכנו לסתם יזיזים בשביל הכיף, פתאום הבנתי שבעצם שוב פספסתי את הרגש, שוב נגעתי בפרקטיקה מבלי לגעת בתיאוריה, שוב נהגתי מצויין אבל בנתיב הנגדי. התאונה הייתה בלתי נמנעת.

פתחתי עיניים. פתחתי אוזניים. קינחתי את האף. הבלטתי ישבן. והחלטתי ללמוד באמת -

שיעור ראשון – פוליגמיה רגשית קיימת. והיא לא בשבילי.
עומר ואני הכרנו מזמן, והיה באיש הזה משהו מקסים מהפגישה הראשונה. הדרך בה הוא מחבק, הצחוק שלו, הידידות הבלתי מתפשרת, הכימיה התוססת מהרגע הראשון. מהר מאוד הוא התנער והתנצל – הוא בקשר, והקשר מונוגמי. אז לא הבנתי למה הוא טרח לציין את זה אבל קיבלתי בהבנה והמשכנו הלאה כידידים.

מהר מאוד שמעתי מחברים משותפים שהמונוגמיות – פג תוקפה. ובאותה מהירות מצאנו את עצמנו יחד, אני והוא – יוצאים, מבלים, משתעשעים ומשעשעים אחד את השני, גם בגיחות מזדמנות לדאנג’ן. המונוגמית הפוליגמית נעלמה כלל מהאופק ונשארתי רק אני עם התחושה המיוחדת שהבחור המדהים הזה הוא שלי, על אף ההגדרות המוזרות שהיו לנו – “לא חברה” ו”לא חבר”. זה מה שהיינו, למרות כל הרגש שהסתובב שם מצד לצד.

מעולם לא האמתי לו, לעומר, כשהוא אמר שהוא מסוגל לאהוב יותר מאדם אחד. תמיד חשבתי את האמירה הזאת ליומרנית ומופרכת. כאילו טוב לו לחשוב על עצמו ככזה. לא הייתה לי אז בעיה עם הפוליגמיה, כל עוד הרגשתי *רגשית* מיוחדת, עד שפגשתי אחת מה”אהובות” שלו. לראות אותו *מרגיש* משהו דומה למישהי אחרת הטריף אותי. קינאתי לו כמו שאני לא חושבת שקינאתי מעולם, וחתכתי את הקשר, למרות שהצטערתי ולמרות שכאב לי נורא (נדמה שאפילו עד היום).

למדתי שאשה חייבת להרגיש מיוחדת. גבולות המושג “מיוחדת” הם אמנם גמישים מאוד.

שיעור שני – אין נשים מתעללות. יש גברים שמרשים להן.
אור ואני הכרנו לפני שנה בדיוק. ידידות שנרקמה בעת צרה. עזרתי לו בתקופה קשה ובתמורה קיבלתי חבר טוב שהפך לחבר. מבין, מפנק, תומך, לא לוחץ אך גם לא מוותר. שלמות. קפץ קפיצת ראש לתוך עולם הבדסמ שסיקרן אותו גם קודם. אמנם היו שם חיכוכים פה ושם לגבי מי השולט ומי הנשלט אבל קצת מכות עוד לא הרגו אף אחד, לא? אחרי סשן טעון מאוד, בפליטת פה, אמרתי לו שאני אוהבת אותו, מושג שהמעטתי בו בשימוש, עד כדי קמצנות לאורך חיי. הוא אמר שהוא לא יכול להגיד לי באותו רגע את אותו הדבר. והאהבה שלי, שניצתה ממש באותם רגעים מתה מוות אכזרי ומכוער. אכזרי ומכוער אגב, הם שני תארים שיכולים לתאר מצויין את ההמשך.

הקשר שלנו שרד עוד חודש וקצת כמדומני. נפרדתי ממנו כשהמריבות שלנו הפכו לתכופות ומציקות מדי וכשהרגשנו שאין שום סיבה למשוך הלאה ומהרגע שנפרדנו – נדמה היה שהוא פיתח כלפי סוג של רגש. מכיוון שהחלטנו שנשאר ידידים, הקרבה הייתה כמעט בלתי נמנעת ואני פיתחתי כלפיו סוג של ביקורתיות אכזרית וניסיתי להפר את ה*אדישות כלפי חוץ* שלו בכל דרך אפשרית. שכבתי עם חברים לשעבר ופרסמתי פוסטים מפורטים באינטרנט כדי שהוא יקרא, פרשתי בפניו את הדברים האכזריים ביותר שיכולתי לומר לו, הצעתי לו לשכב עם בחורות אחרות רק כדי לגרום לו להתגעגע אלי. הייתי אכזרית להחריד וניסיתי בכל דרך אפשרית לגרום לו להתפרץ. במקרים הספורים בהם הוא התפרץ, הרגעתי אותו והמשכתי שוב, רעה מתמיד וממוקדת מתמיד.

ברגע מסויים תפסתי את עצמי והבנתי שהפכתי לכלבה. שאני מתנהגת בצורה בזויה ודוחה. ושהוא – לא הולך לעצור אותי. הבנתי שלהיות אתו גרוע לשנינו מלהיות אחד בלי השני וחתכתי. התנתקתי ממנו עד כדי סינון הודעות וטלפונים ולאט לאט חזרתי להיות האני “הנעים” שלי. היום אנחנו מחדשים את הקשר לאט לאט ובטוח – לו יש חברה אחרת, אני כבר עברתי כמה קשרים קצרים אך לא סתמיים בתקופה הזאת כך שהיום אני מאמינה שנוכל לחזור להיות הידידים שהיינו מבלי לערב את זה בגועליות שהייתי אז אני.

למדתי שאשה צריכה שימתחו לה גבולות. כשלא מותחים לה גבולות – התוצאה על אחריות המשתמש.

שיעור שלישי – לא כולם אוהבים בדסמ.
את השיעור הטריוויאלי לכאורה הזה למדתי מ-י. (השם המלא שמור במערכת;), בחור משגע בעבודה שלי שהכרתי הכרות שולית שהתפתחה לאט לאט לקשר נעים ומרטיט. אבל העולם באותה תקופה התחלק לאנשים שאוהבים בדסמ ואנשים שעדיין לא הבינו שהם אוהבים בדסמ והוא היה שייך לקטגוריה השניה. לא יכולתי להבין, שיש אנשים שבאמת לא נמשכים לזה. המוח שלי, שבאותה תקופה היה רוחש יצרים אפלים שעוד לא מצאו מענה, כבר חיבר היטב בין הידיים המחוספסות שלו לבין הישבן שלי בצליל מכה מעומעם. התחלתי לטפטף לו את זה, אבל החל מהיום שהראתי לו סימן כחול על הישבן מהדאנג’ן, הוא התרחק ממני כמו אש. ברח ממני כאילו נופפתי לעברו בשוט או בצמד חבלים. מהר מאוד זה נגמר.

למדתי שכמו שסטרייטים הם לא הומואים שעוד לא הבינו את זה, גם וונילים הם לא סאדו מאזוכיסטים שמחכים להארה.

שיעור רביעי – יש אנשים שפשוט טוב שהם קיימים.
יוש הוא סוג של קסם. בחור שהכרתי הכרות מקרית ממש באתר שבו אתם נמצאים כרגע. כן כן – בכלוב. הוא זרק אליי הערה לגבי הפרופיל, החזרתי לו שנינות שולית. תוך שבוע הוא התנצל על כך שהוא עוזב לעבוד בים המלח לתקופה לא ידועה והציע לי להתקשר אליו ושכח לצרף מספר טלפון. שוטטות בקישורים מהפרופיל ובגוגל הניבו לא מעט מידע. בארכיון שלו בבמה, באחד השירים הישנים ביותר הופיע מספר טלפון. לא ידעתי כלל אם הוא שלו, אבל אמרתי לעצמי שאני לא מסתכנת בשום דבר. חייגתי והוא ענה.

מאז בתדירות משתנה אנחנו מדברים. נפגשנו כמה פעמים, והיתה קצת רומנטיקה, אבל אין תחליף לשיחות האלה. הוא מתקשר אליי בשלוש לפנות בוקר כדי שאני אמצא לו טלפון של בחורה שהוא יודע לגביה את כל הפרטים מלבד המספר עצמו, אני מתקשרת אליו בהסטריה כשאני פתאום מתחרטת על הקעקוע שעשיתי – ורק הוא מצליח להרגיע אותי. אנחנו עונים אחד לשני בכל שעה ומצד שני מנתקים כשיש משהו אחר שצריך להעשות – בלי התנצלויות, בלי מחוייבות מטופשת, בלי גאווה ודעה קדומה.

היו לי מחשבות לגבי משהו רציני יותר. רציתי לשמור אותו לעצמי. הוא זרק איזו אמירה לגבי לגור יחד כשאני אסיים את הצבא. אבל לפני כמה ימים, אמרתי לו משהו שגרם לו לחייך – “אתה כמו היומן שלי”, אמרתי לו, “אני פשוט רושמת בך דברים ואתה לא נעלם לשום מקום”. “יפה שהבנת את זה” ענית לי. באמת יפה.

למדתי שאין צורך לתלוש לפרפר את הכנפיים כדי להבין עד כמה הוא יפה. אגב, באופן כללי, אם הפרפר מתיישב על כף היד שלך, להתנער, זה לא רעיון טוב כל כך.

שיעור חמישי – אם אחרות לא הצליחו, יש סיכוי שלא תצליחי גם את.
יש לי נטייה להאמין שאני יכולה הכל. אני יודעת שאני מוכשרת. יש בי שאיפה לנצח. אני מאמינה אמונה מלאה ביכולות שלי. הבעיה היא שכנראה זה לא משנה באמת. את אילן הכרתי בדאנג’ן לפני כשנה וחצי כשהוא ראיין אותי לגבי פסטיבל הפטיש שאמור היה להתקיים דאז (מה אתו באמת…?). הבחור היפיפה הזה שאל אותי שאלות שהביכו אותי (להזכירכם מדובר באלי גרסת החודש וחצי בדאנג’ן שעוד לא הכירה את מגוון הפטישים על סוגיהם ואת מספר הסשנים שהיא השתתפה בהם היה אפשר לספור על אצבעות הידיים. ואולי כמה מהרגליים, אבל זה רק אם הייתם לוחצים עליה ממש) ואת המקסים הזה סישנתי במועדון לפנות בוקר ולא ראיתיו מאז ועד לא מזמן.

לאחר כשנה, הפגישה המחודשת שלנו הייתה גם כן במועדון. המשכנו אותה הביתה על כל המשתמע ואת הערב המשכנו במפגשים תכופים למדי שעוררו אצלי רצון לנסות משהו רציני יותר אחרי תקופה שבה הצטננתי קצת מהקשר עם אור. אמנם מדובר היה בבחור בן 30, עם דירה יפה וחיים מסודרים שבצורה שיטתית למדי נמנע מקשרים רציניים, האמנתי אמונה מלאה – שאני אשנה את זה. את השיעור הזה למדתי כשהוא הודיע לי חד משמעית שטעיתי. מסתבר שזה שאני מאמינה במשהו, זה לא מספיק ויש צורך בסוג כלשהו של דואליות (למרות שאם הוא קשור לקיר, דואליות היא אופציונלית למדי).

למדתי גם שאם הוא בן 30, נראה טוב, חי טוב, מרוויח טוב ורווק – כנראה שהוא מעוניין בזה.

שיעור שישי – אם זה עובד, אל תנסה לתקן את זה.
עוד הכרות מקרית מקרית בדאנג’ן. שם שאני אשמור גם כן במערכת. אי של שנינות ושל רוגע ושלמות מסוג כלשהו. היכרות נעימה. כרטיס ביקור. שיחת טלפון והתפתחות איטית. עד כאן הכל נראה טוב. ומצד שני מסתבר שמדובר באי של שנינות ושלמות בן 33, גרוש טרי למדי, פלוס ילד. יופי טופי. אז הגילאים מופרכים לחלוטין. אפשר לעבוד עם זה. אז זה מוזר קצת. אבל ממש טוב לנו ביחד. שלושה שבועות והכל טוב ויפה. אני מכירה את החברים שלו. מבשלת ארוחות לחברים. הוא מקפיץ אותי בבוקר לעבודה עם חיוך. אני מרגישה טוב לידו, אני עושה לו טוב. הוא מוציא ממני רגשות מהמקומות העדינים ביותר, מנגן על הכניעות הנדירה שלי שמוגשת לפניו על מגש. סוג של שלמות קטנה, אז למה לקלקל?

אבל יום אחד אני שוטפת את הכלים וזורקת באגביות שאחד מהאקסים שלי אמר לי שעכשיו כשאני *מונוגמית*, הוא מתגעגע אלי. והוא רק מריח את המסגרת שהרגע הקפתי בה את הקשר שלנו ומזכיר לי שלא דיברנו על דבר כזה. אני מתפוצצת לאט לאט. אני אמרתי לך שאני רוצה רק מונוגמיה. כן הייתי מודעת לזה שאתה התגרשת לא מזמן. אבל הנחתי שהבנת שאני מחפשת קשר רציני. כן, אמרתי לך. כן, אתה אמרת לי. שמענו את מה שרצינו לשמוע ולא את מה שאמרנו. עשינו את הבחירות הפשוטות והנוחות. עכשיו כשהדברים נאמרו יהיה ממש קשה להמשיך באותה הצורה. משהו יפה מת.

לאט לאט מקפלים בעדינות את המפה שהרגע נפרשה ומחזירים לארון. אולי בהזדמנות אחרת. מילים חכמות נאמרות ומנגנות על לב טיפה כואב. מעט מדי זמן עבר אבל הספקתי להרגיש משהו. אמנם יש אלף דברים חכמים שיכולתי ללמוד מהסיפור העצוב הזה – להחליט מה אני רוצה, ולהניע את זה; לומר את מה שאני רוצה בצורה מפורשת יותר ומוקדם יותר; לא להכנס לקשרים “מסוכנים”. אבל כל מה שיש לי זה -

למדתי שאם טוב לך, אל תנסי לשנות את זה. האושר הוא מצרך נדיר ושביר.

למדתי אינסוף שיעורים בשנה הזאת. לא כולם היו קשורים בגברים כמובן. הייתי יכולה המשיך לנצח – למדתי שאני זקוקה לחברות טובות. למדתי שבעבודה יש צורך להשקיע יותר ממה שמצפים ממני. למדתי שאני מעדיפה לעבוד דווקא מול אנשים ולא בהכרח במישור הטכנולוגי. הרחבתי את הידע שלי. למדתי להתחבר יותר לצד הנשלט שבי. למדתי להכנע. למדתי על סוג בני הזוג שאני אוהבת ועל מהות הקשרים שאני מחפשת. ויש לי עוד אינסוף דברים ללמוד.

אין תענוג גדול כמו לעצור לשעה או לשעתיים, להתכל מסביב ולהבין שהחיים מעניינים, שהיופי מקיף אותך וכל שיש לעשות הוא להושיט יד ולקטוף מפירותיו. כמה טוב להתכל ולראות שאתה צועד קדימה, שהדרך מאירה לך פנים.

הלוואי שתהיה לכולנו שנה טובה (אם כבר תזמנתי את הפוסט עם החג:)
אוהבת המון,
אלי.