מחול אחרון ופרידה

ורררר….

“אני כמו בובה בחנות”, אמרתי לו, “כל אחד ניגש. אוהב. לוקח ומשחק קצת. אבל אז רואה את המחיר. הגבוה. ומחזיר למדף.”
“יש מה לעשות עם זה, את יודעת”
“להוסיף פיצ’רים או להוריד את המחיר?”, שאלתי.
“לכתוב את המחיר באותיות גדולות יותר”, אמרת, מזכיר לי שתמיד יש אפשרות שלישית.

מאז ומתמיד האמנתי שאני יכולה לשנות את האופי שלי. להיות הזיקית האנושית. מוטציה רגשית שעוד לא נראתה כמוה.

הצלחתי לא רע במטרה שלי. אחת אחרי השניה עקרתי מהאופי שלי תכונות שלא אהבתי – חמימות מזג, קנאות, רכושנות, רגשנות יתרה. אחת אחרי השניה פיתחתי לי תכונות שרציתי – חשיבה רציונלית והגיונית, נימה אובייקטיבית, קלילות, פתיחות וליברליות.

אבל עכשיו פתאום נדמה לי שאני סלט שקצצתי במו ידי, יער שמרוב עקבות אי אפשר למצוא בו שום שביל. אני מוצאת בי שרידים ישנים שמתנגשים עם הוויה קיימת. אני כולי תערובת של סתירות פנימיות וכל כך קשה לי לעשות החלטות.

אתמול אמרת לי שאין טעם לתת את הדעת ב 20 האפשרויות שוות ההסתברות שאני רואה לפניי אלא עדיף לבחור בזו שאני רוצה בה – ולעשות דבר מה בנדון. אני אמרתי לך שאני רוצה שתגרום לי לדמם – וכל מה שרציתי היה לדמם על הרצפה עד שלא תוכל אלא לאסוף אותי בזרועות שבורות ולהציל.

היום אני נאלצת לעשות החלטות, לחשוב על הגדרות, כדבריך. אין לי ברירה אלא להתאפק, להתאזר בסבלנות, לשקול את האפשרויות. האופי שלי מכריז מלחמה על עצמו ואני נאבקת בשנים של מאפיינים שנשחקו ובבניינים שבניתי על יסודות רעועים במקצת. קשה לי להחליט. קשה לי לבחור. קשה לי להרגיש.

אוף.

אבל ככה זה -
אמנם החיים לא בהכרח יפים
אבל תראו לי מישהו שיוכל לומר שהם לא מענינים מספיק ….

אלי

נדמה לי שאני צריכה מידה של טיפשות כדי לאהוב -
מידה של נאיביות, של תמימות,
ללמוד לעצום את העיניים.

נדמה לי שנחוצה לאהבה כמות נאה של התעלמות -
מאי ההתאמות הבסיסיות,
מהנסיבות המאולצות,
מג’וליה רוברטס הזאת, מ”אישה יפה” שלוחשת לי באוזן
“I want the fairy tale”, ללא הפסקה.

כנראה שבשביל אהבה
אני צריכה להסכים למנת יתר של סוכר -
למרות שמה שחסר לי זה בעצם קמצוץ של פלפל.
ואולי קצת שום.

נדמה לי שבשביל לאהוב
אני צריכה להאמן בטוב,
בצדק, באמת אבסולוטית,
נדמה לי שאני צריכה
להחשף כדי להפגע
נדמה לי שאני צריכה
לחנוק את המודעות העצמית.

נדמה לי שאני צריכה מידה של טיפשות כדי לאהוב.
ואני שונאת טיפשות!

אבל למה כל כך בא לי להיות מטופשת?

אוהבת,
אלי

קל לכתוב שירה.

כשכותבים – לא צריך להתמודד עם הפחד. הפחד מהבדידות. מזה שאולי גם הפעם אולי זה לא מספיק. אולי זה מטורף מדי. אולי אני משחקת עם אש. אולי אני פשוט בוחרת במה שלא יוכל להתקיים לעולם, פשוט כי ככה לא צריך יהיה להתמודד עם התוצאות.

אבל הרי אני שונאת ללכת בדרך הקלה.

אז כתבתי שיר. אבל זו סתם עוד דרך להדחיק את מה שבאמת חשוב. אני מקווה שנהנתם ממנו. אבל בעצם – אני מפחדת פחד מוות. אני מפחדת שאתה לא בשבילי. אני מפחדת כי אני חושבת, או אולי כמעט בטוחה שתפגע בי. אני מפחדת כי אולי בינתיים אני נהנת להיות מיוחדת נורא. נהנת לחשוב שאתה שלי. נהנת לחשוב שאין לי בעיה שאנחנו מדברים פעם בכמה ימים כי הקשר שלנו הוא שונה. אבל בעצם, ואת זה אתה יודע, אני רוצה להפוך אותך לשלי.

אני מפחדת כי נדמה לי שאני בעצם רוצה להושיב אותך במקום ולתלוש לך את הכנפיים.

בעצם, מה שאני מפחדת ממנו באמת – האם אני עדיין ארצה אותך כשאני אהפוך אותך להיות כמו כולם?

סלק הכפור מנפשך
ובמקומו הכן גביע למימי גופי הצוננים
ושלח את העצבות מעל פניך,
גרש אותה, ענה אותה בעינויים קשים
שכן בגדה בך, הפרה אימונים
ואין היא ראויה להימצא באוהליך

הסר את להבת השמש הלוהטת
ובמקומה הכן שמיכה כדי לכרבל את חום גופי
כבה הבערה בנפשך אשר כילתה את אור עיניך,
ואת אישה רסן במוסירות
הרוג בניה לעיניה הדומעות
הפוך אותה על פיה, נתונה לחסדיך

וכאשר תהיה אדון לעצמך
הזמן אותי אל ארמונך
ובהוליכך אותי בין כל החדרים
פרט את דרך הכיבוש,
פירטי המלחמה,
את טקטיקות הקרב
ואת סוגי הנשק.
צטט מסיפורי גבורה,
הראה צלקת,
חתך סיף דק
וחבורה,
ולקינוח
את המקום אשר
החץ
כמעט פילח
את לבך.
ומתָּ שם
ושם
חזרת לחיים.

חבק אותי
ואל נא תגרשני
כשאר רעה אשר גירשת.
השאירני לצדך
למלוך אתך
על כל גופך
על כל גופי
אשר כבשת.

כתבתי פוסט זועם! הנה -
זה פוסט זועם
אני מהירה ועצבנית. יופי טופי.

עכשיו מה זה נותן לי….?

הכל חוזר על עצמו ושום דבר לא מפתיע.

טוב שלפחות מצאתי את עצמי מופתעת כששלשום בבוקר קשרת לי את העיניים, עטפת אותי בניילון נצמד וזיינת לי את הצורה.

אבל אלוהים, כמה זמן לא חשתי בושה, מבוכה, את תחושת ה”בוז’ה מוי – מה אני עושה”…

אני כל כך מתגעגעת לזה… אני כל כך רוצה להיות מדי פעם תמימה ומטופשת ונאיבית ולהאמין באהבה, בישועה ובדברים טובים…

מיאו,
(שאנז)אלי(זה)

ההצטלבויות האלה. הפגישות הכאילו האקראיות שנעות בכיוונים ידועים…

יש כמה אנשים בחיים שלי שמדי פעם אני פוגשת, אנחנו מחליפים כמה משפטים ולאט לאט מתקרבים. מילה פה, קריצה שם – וכל הכוונות בעצם ברורות. לאורך חודשים, לאורך שנים, קווים שנראו מלכתחילה כמקבילים לחלוטין, מתגלים להיות מוטים אחד כלפי השני.

כל כך טוב לנוע לאט, בלי למהר, לכיוונים ידועים. לנוע לכיוון אותו חיבוק לילי. אל אותו מגע מזדמן שיצית אש מבורכת. לכיוון אותה ההתחלה. אותו סוף שעוד יגיע. כל כך נעים לנוע בעצלתיים ולדעת בוודאות שהדברים יקרו -

אם לא היום – אז מחר
אם לא מחר – אז עוד יגיע היום

עשיתי קעקוע חדש. תנין בשקע הכתף. והבנתי – לנצח זה המון זמן.
יש לי המון זמן.

גע-גע-געגוע
אלי(נו)