מחול אחרון ופרידה

כמה זמן לקח לי להיות מסוגלת להכיר בעובדות הפשוטות -

אני רוצה כאב
אני רוצה הרבה כאב
אני רוצה המון כאב
המון המון
(יותר ממה שהרוב מסוגלות לשאת)

אני רוצה שיעמידו אותי
על ארבע
או על שש
או על שמונה
(גם את זה אפשר לדמיין אם מתאמצים)

שישפילו אותי
ויסטרו. בכוח. לא בכאילו.
אני רוצה לשלם על טעויות
ולעמוד בפינה
ולהיות קשורה לכל רהיט אפשרי בבית
אפילו לכיור או לאסלה.
(מי אמר שחרסינה זה לא סקסי?)

אני רוצה לדעת שאם אני טועה
סוף סוף אני אשלם.
אני רוצה להענש.
אני רוצה לדעת שבמקום לייסר את עצמי
יהיה מי שייסר אותי.
ובצדק.
(עכשיו מי היתה ילדה רעה?)

אני רוצה את החיבוק שאחרי.
ושלפני.
ולפעמים שבאמצע.
אני רוצה את האוזן הקשבת
אך הביקורתית והקפדנית
היד שתהיה בי אליה ההערצה
אך גם האמון.
(המבט מלמטה למעלה אומר יותר מהכל)

אני כלבה, זונה, חור, כל תאור שתבחרו.
אני נועדתי לשרת, רק אדם אהוב כמובן, אך עד הסוף.

כמה זמן לקח לי להבין את זה.
כמה ברת מזל אני שהצלחתי להבין את זה כל כך מוקדם.

אמנם אני מתחלפת (כן כן, סשן אתי כרגיל נגמר בלא מעט חבורות לצד השני) אבל בואו נודה בזה

- אלוהים -

כל כך טוב להיות למטה.

גרררררר,
אלי

ראיתי אותך ואז הלכת.

בשביל מה זה היה טוב?
כדי שהיום שוב אוכל לישון לבד?

אני לא רוצה להשאר הלילה לבד.
עצוב לי….

תשע בבוקר. חצי יום חופש.
צלצול טלפון. אני כמעט מנתקת אבל אז רואה שזה אתה.
בוקר טוב בקול מנומנם.
באמת קבענו להפגש הבוקר, כאילו זה דבר שבשגרה.
זהו. התעוררתי.

חצאית עם הדפסים של גלידה ואני על האוטובוס בדרך לתל אביב.
ההתרגשות תופסת אותי 5 דקות לפני התחנה שלי – אלוהים, לא ראיתי אותך אחד עשר חודשים. אולי הצמחת קרניים בזמן הזה? ומה תחשוב עליי?
אבל אתה מחכה ליד מקדונלדס, עם רעמת שער שדורשת תספורת דחופה. עדיין חמוד. עדיין מקסים.

חצי שעה ואנחנו כבר בנווה צדק. הקצב התל אביבי הזה.
בית קפה אהוב לבחירתי. האווירה בחסותך.

שתי ארוחות בוקר, דיון על פמיניזם עם נשים מזדמנות, פלירט עם מלצרית ומלצר – אבל אתה בעצם רק אתי.

צביטה בפטמה, נשיקה, נשיכה בכתף. המבט מלמטה למעלה. אתה נסיך על סוס לבן בגרסא הלא מגולחת – אני נסיכה תמימה שהתקלקלה בדרכים.

נפרדים – מעניין מתי נתראה שוב….

רציתי לקנות משהו נווה צדקי שיהיה לי למזכרת מהבוקר הקטן והמקסים הזה.
לא מצאתי כלום, אז אני אאלץ פשוט לחכות לפעם הבאה שנתראה.

תודה,
אלי(עזר)

גם בני 20 מזדקנים.
כולם צוחקים עלי כשאני אומרת את זה.
מזדקנים רק בגיל 25 או 30 או 45 – כל גיל שהוא רק יותר גדול מהגיל של השותף לשיחה.

אנחנו לא מזדקנים ולכן גם את לא יכולה. הרי אם את מזדקנת, מה אנחנו נעשה?

אבל אני מזדקנת.
לא שזה דבר רע. פשוט בחברה של היום אם אתה לא אחוז תזזית נעורים אף אחד כבר לא מסתכל עליך. קוברים אותך ושמים עליך מצבה.

פעם אם רציתי להגיע לקצה השני של העולם ב 2 לפנות בוקר הייתי עושה את זה – לא משנה איך. לא משנה אם לא ידעתי איך לחזור. לא משנה אם זה היה מסוכן. אתמול נורא רציתי לנסוע לבקר אותך בהפתעה – פשוט להופיע בבאר ולהגיד – “היי! אתה בא לכאן הרבה? ” אבל לא היה לי איך לחזור והלוגיסטיקה לא הסתדרה – אז וויתרתי.

אבל אז התקשרת ב 4 בבוקר אחרי המשמרת ורצית להפגש מחר .
מגניב להזדקן.

אלי( סיני)

אתה יודע, בחור יקר שלי, לפעמים אני יודעת שאתה קיים אבל חושבת שפשוט דמיינתי את הכל. אתה יודע כמה טוב זה לדעת שיש מישהו כמוך שחושב עליי? שמחייך כשהמחשבה עוברת אצלו בראש? כמה מעט אנשים זוכים לזה בימי חייהם?

כבר כמעט שנה וחצי שאנחנו מכירים, נפגשנו שלוש פעמים, תרמנו לאורנג’ ממון שלם… סוג של נפש תאומה, בצורה ה*טוויסטד* של המושג. סוג של נפש שדומה לי באופן מטריד וששופכת אור על פינות נסתרות בי שעוד לא שמתי לב לקיומן…

אתמול בלילה קראת סוף סוף את הבלוג שלי – בערב התקשרת לשאול איפה למצוא אותו והיום בבוקר אישרת קריאה. אהבת. כך אמרת. אבל לא הזכרתי אותך מספיק. ואני שמחתי שאהבת. והחלטתי להוסיף עוד – וישירות אליך. ככה אני.

מדהים כמה נפלא זה לחשוב עליך יושב בלילה עם מנורת שולחן דולקת ושאר החדר חשוך וקורא מילים שכתבתי בימים של צחוק, של בכי, של געגועים – מחייך, מהנהן ומבין.

בטח חושב לעצמך – “מתוקה. חשבתי שתעשי כך.”

נפלא לחשוב עליך מתעייף מהמילים שלי אבל ממשיך לקרוא – פינה קטנה שמזכירה את השיחות שלנו מעלה שביב של חיוך על שפתיך. אתה נאנח לעצמך בשקט והחיוך מתפשט על שאר הפנים.

ונפלא פשוט לדמיין איך התיאורים שלי מדליקים בך אש שגדלה לאט לאט, בכל מעבר של עמוד – ואתה חושב על כל הדברים שרק טעמת ממני ותספיק לטעום עוד. ועוד. (ועוד:).

לאט לאט אתה מתקרב אליי בסופו של דבר – התחלנו כאן בתל אביב הרי, הפלגת לך דרומה, הגעת עד אילת. ועכשיו שוב – כמעט כאן. אני מריחה את הקרבה שלך והיא משגעת אותי – אבל יש בי איפוק אינסופי כי הקנית לי סופית את ההבנה שדברים שיש להם משמעות לא נקטעים באיבם מבלי להגיע לידי מיצוי – ולמיצוי, מיצי , עוד לא הגענו…

עם כל ההרפתקאות שבדרך, עם ההתשוקות, עם המרחק, עם הסרקזם הקליל, עם הכל – בסופו של דבר כשידך תלטף את עורי ושלי את עורך – אז אני מקווה שיהיה לך בית. ולפחות לפרק זמן מה – תשאר.

סופר-דופר-(אקפיאלידושס)-מתגעגעת
(מרי)אלי(פופינס)

אני לא רוצה מישהו שרוצה מישהי
אני רוצה מישהו שרוצה אותי .

זאת כנראה הסיבה למה זה כל כך חסר טעם לבזבז עלי את כל משפטי הפתיחה הכלוביים הטיפוסיים – אני מריחה את הכוונה הכללית שלהם, שאין לה שום קשר אליי.

זאת כנראה גם הסיבה למה אני לא מוכנה להתפשר אתך…

אלי

משעמם לי נורא!

אז מה עושים…?

למה אי אפשר לומר בפשטות – אני רוצה אותך – אתה אותי אני אותך?
למה הכל מורכב ממשחקי כוח קטנים וטיפשיים?
מי יותר חזק? מי שותק יותר? מי מפגין יותר קור רוח? למי יש יותר גדול?

למה אי אפשר פשוט לגשת לאדם ולומר לו – מצאת חן בעיניי, אז מה דעתך?
למה אי אפשר להשתמש אך ורק בכנות? למה אם אני אישה אני צריכה להשלות את עצמי בעל כורחי בספקולציות למיניהן?

לאט לאט אני מאבדת את החשק לעוד אחד – ככה זה כשמשחקים אתי משחקים.

אלי(אב)

החיים הם בסך הכל הרצף של צירופי המקרים ההזויים ביותר.

בתוך ההובלה המוזרה הזאת ובתוך הסחף הזה שמנתב אותנו כל הזמן לעוד כיוון לא ידוע, מדי פעם מצליחים להתלות לשעה-שעתיים על איזה ענף, לנוח ואפילו להיות מאושרים קצת.

יום נפלא,
אלי(שבע)