מחול אחרון ופרידה

לפעמים אני רוצה להיות כולי פקעת סבוכה של בדסמ – שרירים תפוסים מהמאבק של אתמול, סימנים כחולים בשלבי הצהבה שונים על הישבן ועל הגב ובין הירכיים ואפילו על הזרועות. שריטות שריטות, כולי שריטות – כדי שאחרים יוכלו לראות ולהרתע בבושה ובסקרנות. אני רוצה להיות המלכה, השפחה, המכה, הכלבה. אני רוצה לטבוע בתוך הפעימות של Depeche Mode שמנגנות בתוכי את כל מהות ההוויתי – “Will you take the pain I will give to you?”. האם תקח אותו? האם תתן לי? אני רוצה להסחף ולא לחשוב יותר לעולם – רק לעשות את מה שאני הכי טובה בו – להשרת ולשרת.

ולפעמים, לפעמים אני רוצה את הווניל שבווניל. חיוכים של מבוכה והצטלבויות מבטים נעימות. בלי שום סודות ובלי וידויים של פגישה ראשונה – רק בתי קפה מקסימים של תל אביב, ידיים משולבות ונשיקות עדינות להחריד. כאילו קצתי במאבקי הכוחות שבחרתי לשחק בהם, ואני רוצה פשוט את המסלול הטריוויאלי בין החיבוק לבוקר שאחרי – שמשאיר סימנים רק בתוך הלב, אם בכלל.

אלי(הו)

סוף שבוע מדהים. סוער. מקציף ונחבט אל קו החוף. ערפול חושים מטריף ועיניים נעצמות ונפתחות לסירוגין. רצף של צירופי מקרים בלתי מקריים בעליל שהובילו אותי כמו גור חתולים אחר כדור צמר מתגלגל בין פינות צרות של עונג וחיוכים שטופי אור.

הרי, בפעם האחרונה שראיתי אותך, היית קשור בחוטים שלי, מתנדנד בין חושך לעור. אני, אני הכאבתי לך מתוך חוסר הנסיון ומתוך התמימות שלי. ואתה. אתה הבכת אותי בשאלות שלך והיית כל כך יפה עד שגרמת לי לחייך בפנים עם כל תנודה או צליל. כששחררתי אותך, ריחפתי כולי. יש דבר כזה ‘דום ספייס’ – וטעמתי אותו פעם אחת – אתך.

כמעט שכחתי ממך. והנה אתמול, כל צרופי המקרים הובילו אותי אל הצטלבות המבטים הזאת, אל הזיהוי האיטי אך הוודאי – בהחלט יפה. השתחררתי מכבלי ההגעה הביתה ושלחתי אצבע סקרנית ומנוסה יותר אל גבך. החלפנו חיוכים ותוך שעה כבר הינו בדרך אליך הביתה. כדי להצטלם כמובן. אז ככה זה נקרא היום, הא?

הלבשת אותי בבגדי הלייטקס היפים שלך, הלבשת אותי בקולר הזה, באזיקים, בשרשרת שחיברה את הכל להכל. והחזרת לי, הו, החזרת לי – על הסימנים של לפני שנה, ועל הסימנים שלא היו כל השנה – כאב מתוק, רווי בחיוכים ובתחושת עילפון ומחנק חמקמקה שמסתירה בתוכה רק נקודה קטנה של אור בוהק כשמש.

הקולר ירד, האזיקים, אחר כך גם הרגליים חוו חופש – ופשוט עשית את זה כמו שאני אוהבת – חזק, סוער, מאחור, מזיע ודביק כמו שזה צריך להיות. אחרת זה לא זה.

וופלים של הילדות שלך, מים קפואים, גרביים לבנות ומקלחת זריזה. 6 בבוקר אני בבית. 12 אני בחוץ, עם gfrog המקסים שלי :*) 4 אני שוב ישנה – חיוך מתקתק על שפתי.

ככה סופי שבוע צריכים להראות.

ובכלל – הגעתי למסקנה – אני לא באמת סוטה, אני סתם מסוגלת לראות יופי בהמון צורות.
ככה זה.

*lick on the cheek*
אלי(נור)

אני פשוט חייבת חייבת חייבת לתת לליבה קרדיט כי זה בהחלט הסיפור הכי יפה שקראתי. אני חושבת שאי פעם.

אוכל, שתיה, גבר, אשה (הערה מאוחרת – הקישור לא פעיל )

ואני קוראת אותו מדי פעם שוב ושוב – וכל פעם הוא מעלה בי את אותה חמימות נפלאה ואותה כמיהה למקום שבו אהיה סוף סוף נאהבת…

אבל הבחור שלי, שהוא לא כל כך שלי, שאני כל כך מתגעגעת אליו המון ושנמצא כל כך רחוק, ביקר היום ואתמול במרכז. למרות שתכננו להפגש, הוא אמר לי הערב, שהוא מרגיש שאם הוא יראה אותי רק לשעה שעתיים – הוא ירגיש פספוס והחליט שהוא מעדיף לדחות את זה עד שנוכל להפגש לתקופה ממושכת יותר.

מה יכולתי לעשות? כמובן שניסיתי למחות!
אבל אמנם הבעתי אי שביעות צון קיצונית וחוסר סבלנות מאופק, זה לא עבד.

ככה זה -
הדברים הטובים תמיד תלויים בגורמים שהם לא אתה….

מיאו,
אלי(נתן)

הכרטיסים, כמו שאמרתי, היו מתנה מאור. מתנה יקרה להחריד, שהנימוס הקשה עליי לבקש, אבל הגורל זימן אותה אליי. כל השבוע עבר עליי במעין מתח קליל. שבוע שהיה נפלא בהחלט, אולי אפילו בגלל המתח הנעים הזה שביצבץ גם בטיול לצפון, גם בישיבה הלילית ברוח הקרירה של הכנרת לפנות בוקר עם חברים, גם בבקבוק השרדונה הקר שחלקתי עם ידידה.

יום חמישי הגיע בשעת בוקר מוקדמת וחמק בדיוק כפי שהגיע. לא הספקתי להניד עפעף וכבר מצאתי את עצמי בבית של אור בעיצומם של סידורי בגדים-איפור-שיער מסורתיים. לבשתי מכנס שחור, נעליים לא גבוהות במיוחד אך מספיק, מחוך שחור ומקסים עם קשירה על העורף, עטיתי איפור קליל והופ! כבר היינו בכניסה לבלומפילד שנראה בדיוק כמו לפני הדרבי רק עם אנשים יפים יותר.

הכרטיסים היו מצויינים – מקומות בסמוך למושבי ה VIP, שהוזמנו מבעוד מועד, בדיוק מול הבמה, מעל כל הקהל שנאסף ונדחק למטה. ההופעה התחילה בכניסה מצויינת של הלהקה עם תאורה משובחת אבל אז הבנתי דבר – לראות הופעה מהיציע זה בדיוק כמו לראות הופעה בטלוויזיה!!!

ניסינו אני ואור להכנס פנימה, אל ה”דשא” (שכוסה כמובן בפלסטיקים כחולים:) אבל – השומרים פשוט לא הסכימו (אני ממש לא יודעת למה – היה מקום!!). בכל אופן, רחרחנו קצת מסביב ואני הצלחתי לקפוץ מעל הגדר אבל לצערי הרב, את אור שהיה פחות זריז ממני (וכנראה שהשוטרים יודעים שבחורות יתחילו לצווח) תפס שוטר והכריח לחזור – כך שחזרתי בהכנעה יחד אתו (אח! הנאמנות הזאת….).

בכל אופן, כמעט נואשתי מלהנות מההופעה באמת, אבל אז הגיע ידיד של אור ואני יצאתי לבדוק כמה בחורה יכולה להשיג בעולמנו באמצעות שוחד צנוע ומחשוף נאה. כעבור 10 דקות כבר הייתי על הדשא אחרי שתפסתי לי בחור (נאה, אגב) שהיו לו קשרים עם השומרים והכניס שלושה חברים שלו, התחלתי לברבר אותו ובסופו של עניין הוא לקח אותי מהכתף, חיבק אותי, והוציא אותי אל הדשא – לחץ לי את היד ואמר “תהני”

ונהנתי!

הגעתי אל מרכז הקהל – ואמנם בחורה בגובה מטר שישים בקושי לא רואה הרבה, אבל מסכי הענק היו מספיק ענקיים והקהל הישראלי היה מספיק אדיב כך שגם אנשים זזו קצת וראיתי את המתוףף זורק את המקלות לקהל ואת הגיטריסט מתפרע ואת הזמר .

ב Wind Of Change כולם התחבקו
ב Rock You Like A Huricane כולם קפצו
ב Still Loving You המצתים נשלפו מהכיס וכולם, אבל כולם שרו את המילים

היה אדיר.
אפילו בסוף ההופעה, אחרי קרוב לשעתיים מאז שהתחילה, לא היה נורא קשה לצאת.
חזרנו הביתה, אכלנו, הלכתי לישון

היה נפלא!!

ואתמול, יום שישי, הלכתי לרקוד סלסה עם ידיד טוב.
Not Bad For An Almost-First Timer.
אני חושבת שאני צריכה להשקיע בזה

זהו,
היה סופ”ש נפלא
המון מוזיקה לכולם
אלי(שבע)

פאק, ההופעה הייתה מצויינת !
אעדכן מחר -
סחוטה מעייפות!!

לילה טוב
I’m Still Loving You, Babe
אלי(מה;)

פוטציאל לרגש מוציא ממני את הצדדים האפלים ביותר.
אני כל כך שונאת שונאת שונאת את סימני השאלה שמרחפים באוויר כמו ווים שרק רוצים לתלות אותי מהרגליים ולחבוט בי עד שאני אתעשט.

כעס חונק רגשות. מצויין.

אני רוצה להרגיש בלי סימני שאלה.
שמישהו יקח אותם ממני בבקשה?
שלוש בעשר. רק היום.

מיאו,
אוהבת המון,
אלי (הפעם רק אלי:)

ביום חמישי היה לי יום נפלא,

ישנתי אצל עומר, מחובקת בין שני גברים יפים – אחד מעוניין במין השני (אבל עדיין מקסים:), אחד מעוניין בי. כך שעומר ואני התעוררנו ספונטאנית ברבע לחמש לפנות בוקר – ואלוהים, למרות שעת הבוקר המוקדמת, למרות המיזוג, למרות הקוויקי במעלית אמש – כל כך רצינו אחד את השני.

בילינו בוקר נפלא ביחד, עד ששותפינו התעורר. עלינו על מדים, שתיתי קפה של בוקר על הגג המרהיב שלו שחצי תל אביב נשקפת ממנו ונסענו לצבא.

התחלתי את הבוקר בביקור אצל רופא השיניים הסאדיסט המקסים שלי לבדיקה תקופתית (כן, רופא שיניים יכול להיות מקסים, והוא לא *באמת* סאדיסט, זה מה שהוא אומר כשאני מתבכיינת באמצע טיפול. רופאי שיניים שנראים טוב הם אגב, סגולה לשיניים בריאות). הכל היה בסדר, ובילינו את רוב הזמן שנקבע לתור בשיחת חולין לגבי ההתנתקות ואיכות הסנדוויצ’ים בארומה.

משם המשכתי וביקרתי שוב את עומר בבסיס שלו. בדקתי שוב, והפעם מקרוב את איכות הסנדוויצ’ים בארומה והמשכתי ליום עבודה קצר למדי בבסיס שלי.

בכל אופן, ליום היו התפתחויות מעניינות למדי, חזרתי הביתה ואור התקשר אלי, אחרי שלא דיברנו שבוע שלם אחרי הריב הגדול של מוצאי שבת. התכוונתי לא להתקשר אליו, להוכיח לו שאני לא מקפלת את הזנב בין הרגליים בכזאת קלות (אוף, אני שונאת כשאני צריכה להוכיח דברים), אבל הוא התקשר והדבר הראשון שהוא אמר לי היה -

“הולכים לסקורפיונז בחמישי? קניתי לנו כרטיסים”

בכל אופן, קבענו לא להפגש השבוע, כדי להרגיע עוד קצת את הרוחות – כך שאני לא יכולה להפסיק לצפות ליום חמישי הקרוב. בלומפילד! סקורפיונז! Here I Come!

מהשיחה עם אור, המשכתי לפגישה עם ד’ היקר שלי, והסרקסטי עד כדי כאב. צפינו בסרט מטופש (יחצ”ן המסיבות – סרט מ-מ-ש מטופש) תוך שהוא מעסה את קרסוליי (מהשהפך את הסרט ללפחות סביל) ומשם קפצתי לבית קפה עם ש’, המאהב זה כבר שנים.

והוא היה היחיד ששכחתי להזהיר.

אני ממש ממש ממש לא אוהבת צעצועי מין והזהרתי את כל המקורבים לא להתחכם ולא לקנות לי המתנה את הרוקט פוקט החדש או שוטים וגאגים לרוב. כולם נאנחו ביאוש (כנראה שאם לא הייתי מזהירה הייתי מסיימת את יום ההולדת עם חנות סקס קטנה אצלי בבית) והלכו לחפש דובוני פרווה לרוב. אבל את ש’ לא הזהרתי.

והוא הביא לי שקית. והיה רשום עליה “סקס סטייל”. ואני התאמצתי כדי לא להראות מיואשת מחוסר המקוריות. ופתחתי את השקית בחוסר חשק. והיה שם הדבר הכי יפה בעולם.

ארבעה אזיקים מקטיפה אדומה מחוברים ביניהם בשרשראות לטבעת מרכזית.

מדהימים!!!
עכשיו רק נשאר למצוא להם שימוש, לא יצא לנו להשתמש בהם כי היה מאוחר ואנחנו לא נתראה בערך חודש…

יש מתנדבים לעניין?
אוהבת,
אלי(שע)