מחול אחרון ופרידה

יום ההולדת העשרים שלי
היה טוב והיה רע.

אבל שום יום לא יכול להיות רע כשהוא מתחיל בשיחה אתך, בחור יפה שלי, שנמצא רחוק. כשאתה מתקשר אלי רבע שעה לפני חצות ושואל אותי אם הייתי רוצה פעם להיות בובה בסקס אתך ועם האקסית המיתולוגית שלך. כשאנחנו ממשיכים לדבר לפחות שעה וחצי. שכשאחרי שאנחנו מנתקים אתה מתקשר שוב, רק לשניה, ואומר שהתחרטת בקשר למה שהתחלנו את השיחה אתו, ואתה מעדיף לשמור אותי לעצמך.

ואני כל כך רוצה שתשמור אותי ועלי.

היום היה קליל – יום זריז ונעים, עם המון איחולי מזל טוב ושוקולד מפתיע מידידה. עוגה יפיפה שתמונות שלה עוד יגיעו לכאן והליכה מוקדמת הביתה. פקין בערב עם המשפחה ולילה של שינה נהדרת.

ואיך יכול להיות טוב פחות מנהדר? יום שמתחיל בשיחה אתך לא יכול להיות פחות מנפלא.

אבל היום שאחריו איזן אותו – מסיבת יום ההולדת שתכננתי הפכה לאירוע זוועה – קיבלתי מחזור בבוקר, בזבזתי 600 שקל (שהיו אמורים להיות הקעקוע שלי), שציפיתי שיוחזרו באירוע, על אוכל ושתיה. נכנסתי כמעט להיסטריה כשידיד שהיה אמור להביא ציוד חשוב כמעט שלא הגיע, רוח נוראית בחוף היום שבותוכנן האירוע, העברה של האירוע לגג של ידיד שהסתבר כחורבה. המון אורחים שביטלו והמון אורחים מעוצבנים/מבואסים/מיואשים שחיפשו חניה ליד אלנבי בלא הצלחה. מיותר לציין שלא קיבלתי אפילו שקל חזרה, כלומר כל הכסף שקיבלתי מהמשפחה ליום ההולדת ויועד לקעקוע שלי – ירד לטימיון ובנוסף לכל התייאשתי סופית ממסיבות יום הולדת – אחרי רצף של שלוש שנים רעות, כנראה צריך להפסיק.

והיום שאחריו שוב התחיל בשיחה אתך, והיה יום נפלא בהחלט, אספתי את זרי הפרחים ששכחתי במסיבה, קניתי כמה פינוקים קטנים, שתיתי סנאפל תה יסמין ונהנתי מסרט, שיחה משעשעת וסקס משובח עם ידיד טוב.

והיום, היום לא התחיל בשיחה אתך, ורבתי עם אור, כנראה סופית, ורע לי, וכואב לי הראש ואני עצובה. אני כל כך מתגעגעת אליך. אני כל כך רוצה שתחזור לגוש דן. עדיף לתל אביב. ואני אדע שיש כאן מישהו שיכול להציל אותי.

אני לא באמת יודעת אם אתה מזוייף, או סתם פלצני, או אולי משחק בי משחקים – אבל אני יודעת שכשאנחנו מדברים – הסערה שבי נרגעת. ואני יכולה פשוט לצחוק, ולהיות אני. ולא לפחד. ואני יודעת שיש לי אמון בך – כי הוכחת אותו כבר. ואני חושבת שהייתי יכולה לאהוב אותך באמת.

אולי פעם מישהו, אולי אתה, יציל אותי. ואז אני אפסיק להתנודד בין האושר הטבעי שלי לעצבות ולכאב של המאבקים של הבדידות. אולי פעם אוכל למצוא את המקום הטבעי שלי, אולי לרגליך.

אולי שם אוכל להיות גדולה מהחיים, אבל קטנה ככל שארצה.

אוהבת ומתגעגעת וקצת כואבת,
אלי(נה)

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פעם אחרונה. הרבה, הוא מושג יחסי – אמנם עברו רק מספר שבועות, אבל אני ממש לא אוהבת לשבור הרגלים, אם לא שמתם לב עדיין.

יש משהו הזוי במקצת בלכתוב בלוג ולפנות ל”קהל”, לא? הרי בלוג אמור להיות משהו סמי-אינטימי שכותבים כאילו אף אחד לא צופה, לשלהב את אפקט המציצנות, אתם יודעים? האם יש ערך לשחקן המשחק כאילו הוא יודע שצופים בו?

בכל אופן, היה שבוע שקט. טעם העיר מוציא את המיטב מהאנשים, והעבודה שנחה קצת יחד עם דחיית הלוזים הופכת את כל ההתרחשויות לנעימות יותר באמצעות פתחים להזדמנויות לשעשוע.
אמצע השבוע הפתיע אותי בשיחת טלפון.

“אלוהים אדירים! לא דיברנו שנתיים!”

ידיד ישן. ישן מאוד. ובעצם לא ממש ידיד. אהוב ישן. התגעגעתי כל כך.

“בא לך קפה?”
“למה שלא יבוא לי?”

פועה. מעוז יפואי קטן של אווירה אירופאית, בסמטה ציורית קטנה מוארת בנורות צבעוניות. אוכל טוב. יין טוב. יותר מזה לא יכולתי לבקש. אתה יפה כשהיית. מטר תשעים כמעט, כתפיים עצומות ברוחבן, לבוש בטוב טעם שכמעט לא אופייני לגברים שעדיין מעוניינים במין שלי. מחייך, אוטו חדש שקנית החודש, עוצמה של אדם שיודע את כוחו, עיניים טובות. אתה מדליק סיגריות לי ולך. בסדר הזה ואנחנו שותים לחיי זכרונות ולחיי חוויות ישנות. לחיי נסיעות לקיסריה באמצע היום. לחיי חופי ים שהיו שלנו ולחיי הרפתקאות קטנות שהיו.

הנסיעה לקיסריה… תותים מקניון אם הדרך, חיפושים נואשים אחרי קצפת, רצון להגשים את הקיטש האולטימטיבי. עצירה בצד הדרך. טיול באמצע שדה סמוך לכביש ארבע. נסיעה לקיסריה רק כדי להשתעשע קצת. ולאכול תותים בקצפת. עכשיו זאת רומנטיקה, לא?

אנחנו יושבים בבית הקפה, על זוג ספות אעלטזכן בדוגמה כאילו עתיקה. הם נוחות ואנחנו נוגעים נגיעה מזדמנת זה בזה. יין אדום לי יין לבן וקר לך. שרדונה. בננות בקרמל ופסיפלורה.

“לא ידעתַ שזה פרי התשוקה?”
חיוך.

שלוש שעות של זכרונות, שתי כוסות יין האחד, מנה אחת של בננות מופלאות שנדמה שכרגע הן מציתות אש כלשהי אצלנו בבטן. מעניין מה עשו לו הסיפורים שלי, על מה שהילדה הקטנה עברה בשנתיים האחרונות. מעניין מה הוא חושב על הילדה שאוהבת שיחזיקו אותה חזק. אבל ממש חזק. חזק עד שכואב..

באוטו שנינו נראים מנומנמים מעט לכל מי שמביט מבחוץ. ליקוק אחד של האצבע מצית הכל ואני מגלה בדיוק, אבל בדיוק מה הוא חשב. תופס אותי בידיי משכיב אותי במשיכה אל מושב הנהג, צמוד להגה.

“ככה את אוהבת אותי? כוחני? מוצא חן בעינייך שאני חזק?”

אני נותנת לו פייט חזרה כמו שאני אוהבת. לא מעט כוח יש לי, וכבר יצא לי להביס בחורים, הרי בשביל זה אני מתאמנת חמש פעמים בשבוע. אבל כאן הוא מכניע אותי בקלות ביד אחד. ואני נכנעת בדיוק כמו שאני אוהבת.

ואז, הוא מעביר ליקוק רטוב ובשרני על השפתיים שלי. יש לו טעם של מלבורו ופסיפלורה. מה עוד אפשר לבקש? הוא כוחני, אבל בצורה עדינה, ילד שעוד לא יודע למה אני מסוגלת. למה הוא מסוגל. אבל העדינות שלו טומנת בחובה יצרים שרק המחשבה עליהם מציתה אותי יותר מכל מגע אפשרי.

וכשהכל נגמר, אחרי שלא נשפכה אף טיפה על הריפוד, אחרי שנשענתי אחורה כמו שאמרת, אחרי שהתנהגתי יפה, אני מוצאת את עצמי בסיטואציה הכי נפלאה שאפשר לדמיין, שוכבת על ירך חשופה, חום חודר אל תוך לחיי הלהוטה. ידך מלטפת את שערי.

“ילדה טובה”, אתה אומר לי, “ילדה טובה”

הרבה זמן חיכיתי לשמוע את זה, אתה יודע?

אנחנו עוצרים לקנות שתיה בדרך. עם בקבוק אשכוליות ושוקולד שאתה מגיש לי, אתה אומר שסגרנו מעגל. וסגירת מעגל אצלי היא דבר מבשר רעות – אני רוצה לשמור אותך קרוב. אני אוהבת אהובים ישנים קרובים אליי.

“אתה יודע, אנחנו עדיין יכולים להתראות מדי פעם” אני אומרת בקול מהסס, “לכוס קפה, או משהו”
הוא מחייך.
“את יודעת, אני מתכוון שמעגל נסגר אבל עכשיו נפתח עוד אחד.
כמו מעגלים משולבים
אחד נפתח בדיוק כשאחד נסגר…”

עידכנתי את הפרופיל שלי -
אתם מוזמנים לראות

ויאללה, תנו בתגובות (אפילו אם הן תגובות נאצה)
זה לא נעים לראות גן סגור
אבל יותר מזה לא נעים לראות בלוג ריק

אוהבת המון,
אלי(עמיר)