מחול אחרון ופרידה

את ערב יום העצמאות ביליתי בדאנג’ן. היה חביב, כתמיד, ואין מה להרחיב את הדיבור בעניין בסופו של דבר. אבל את הפוסט-דאנג’ן-מורנינג שלי (תופעה מוכרת בתחום הבדסמ שתסמינה העיקרי הוא התעוררות ממש מאוחרת עם סימנים כחולים על הישבן או לחלופין עם שרירי זרוע תפוסים ), לעומת היקיצה הטבעית שאני כל כך אוהבת, התחילה שיחת טלפון מחבר טוב שהזמין אותי למרתון סרטי מטריקס (שכמובן שלא יכולתי לסרב לו .

אותו חבר טוב הוא וניל שעוד בימי המסלול הצבאי הקודם שלי הינו מיודדים בעיקר לצורך חידוד שיניים בהתחכמויות ולשיחות הזויות למיניהן. אני פרשתי מאותו מסלול צבאי שבו הכרנו, אבל הזמן עשה את שלו וכך מצאנו את עצמנו עובדים באותו בניין וכמובן ממשיכים באותו תחביב שלנו – התבדחויות מזדמנות על חשבון אנשים מזדמנים, ניתוח של מערכות היחסים הנוכחיות של שנינו ושיתוף פנטזיות סמי-תמים.

באורח פלא, שני אנשים, שמדברים הרבה על סקס-אוריינטד-טופיקס, יפתחו מתח מיני לא קטן ביניהם. תוסיפו לזה את החיבה שלי לשבירת מתח מיני באמצעים פרקטיים – והנה לכם מתכון נפלא לערב סרטים קטן באורך של עשר שעות. בכל אופן, את הסרטים עצמם צלחנו בהצלחה אך בערפול חושים מסויים (ככה זה כשבוהים בסרטים מ 3 בצהריים עד חצות) אבל אז החלטתי להשאר לישון…

אלוהים,
אני אוהבת כל כך את סצנת “הלא מצליחים להרדם” (ככה הרי זה מתחיל) – בכל פעם ששקט משתרר, אחד הצדדים מתהפך בקולניות או נושף בכבדות כדי לודא שהשני עוד לא נרדם. המתח נח באוויר ומתפשט בכל הנימים ובפעימות הלב שמנסים להחריש. ושקט. ורק המחשבות רצות אצלי בראש -

‘מערכת יחסים אפלטונית’
‘אבל זה נראה כל כך מזמין’
‘אבל מה יהיה במשרד?’
‘שנינו אנשים בוגרים’
‘גררר….’
‘חלמתי על זה…’

אני שומעת אותך מסתכל עליי ועושה חישובים.

מגע ראשון. אני נוגעת באצבע אחת בזנב הדרקון שמצוייר על גבך. ועוזבת.

“תמשיכי…”

אני ממשיכה. ובינתיים, אם נעצור, אבל ממש עכשיו, עוד יהיה אפשר לשכוח הכל. אבל המגע עדין ואתה עוצם עיניים. אני נהנת להסתכל עליך מתמסר למגע הנעים, בטח עדיין לא מאמין שמשהו יקרה. בטח חושב שעוד שניה זה מפסיק, הכל יחזור להיות כמו קודם ונלך לישון. אז אתה מוסיף נגיעות משלך. וברגע מסויים, מתהפך מעליי, מסתכל לרגע, מחייך, ומנשק אותי.

אבל אני הרי שונאת להתנשק! אבל אתה עושה את זה ממש טוב..! אפילו אם אתה חושב שאתה כל כך לא מנוסה, הדברים האלה – הם מלידה. יש נפשות שפשוט נועדו לאהוב. ואני מתנשקת אתך בשביל השנתיים האחרונות שעשיתי את זה מעט כל כך. והתמימות מתערבבת בתשוקה.

הזרימה יפה ואני מחליטה ברגע מסויים שאתה אחד מאלה שאני רוצה לזכור. אנחנו מתערבבים לגמרי לאורך שעה או אולי שעתיים ומדי פעם חולפת מחשבה מזדמנת של – ‘וואו, מה לעזאזל קורה פה’ – אבל, אלוהים, הכל יפה כל כך.

בסוף אנחנו נרדמים.

בבוקר אני מתעוררת מרעש מוזר למטה.
קמה בשקט.
מתלבשת.
שוטפת פנים בזריזות.

ומעירה אותך בדגדוג מאחורי האוזן

אתה מקפיץ אותי הביתה
שר שירים של אתניקס עם הרדיו בדרך.

מיאו

למה יש לי תחושה ששבעת החודשים האחרונים של השירות שלי יהיו מעניינים ?

>ןצע דרב=”http://www.austinchronicle.com/issues/dispatch/2001-10-19/arts_exhibitionism2-1.jpg”/>

המשך סופ”ש נפלא
ועיכול מנגלים קל ,
אוהבת -
אלי(כסנדרה)

האם זו דרישה מוגזמת? האם זה יותר מדי לצפות מאדם?

אני רוצה אדם ש -
דורש
חושב
מפקפק
מהרהר
מנסה
טועה
שואף
חושק
זומם
מחפש
שואל
יודע

אני פשוט לא מסוגלת להשלים עם ממוצע, עם בינוניות…

האם זה בסדר?
(אגב, זאת לא שאלה רטורית כנהוג בבלוגים…. באמת הייתי שמחה לתשובות)

סוף סופ”ש נעים
אלי(נתן)

אתמול, סוף סוף, אחרי חודשיים וחצי שלא ביקרתי במועדון – הגעתי.
אמנם שעתיים לפני שעת ה-אפס- מצאתי את עצמי בלי טרמפ, אבל הבוס שלי (שהוא אחד האנשים היותר נפלאים בעולם) הציע בחיוך להסיע אותי (תוך כדי שהוא עוקץ אותי בשיטתיות על עצם העובדה שיתכן והוא מסיע אותי כדי לחטוף מכות:).

הגעתי ופתאום הבנתי כמה התגעגעתי. סחרחורת של אנשים נפלאים – ניטרו, המכשפה, סיימון שלא ראיתי כבר שנים, דומי, פרודו, אליזבת וביאנקה, אוליב, עמוס, מאסטר F ואמילי, רועי, אביס, אולה ועוד אינסוף אנשים שהרגשתי כאילו לא ראיתי נצח.

כאילו חזרתי הביתה אחרי העדרות ארוכה (היתה חסרה רק תמונה של קוטג’ וזו יכלה להיות פרסומת מושלמת

היה ערב נעים – באז קליל של אלכוהול, חברה נעימה בשפע ושיחה מעניינת, ריקודים עם מוזיקה לא רעה בכלל, המון חידושים במועדון (ככה זה כשלא מגיעים המון זמן), אווירה טובה ולסיום טרמפ עם בחור חביב ובייגלה ישר מהתנור – מה עוד בחורה יכולה לבקש?

בכל אופן, אני מקווה שעכשיו, כשהעבודה על סף הרגעות אני אצליח להגיע לעתים קרובות יותר (ומצד שני אולי זה טוב שנעדרתי מהמועדון במשך כל כך הרבה זמן – כדי להתאוורר קצת)….

זהו,
שיהיה שבוע נפלא ונעים,
אגב, “היומן של ברידג’ט ג’ונס” הוא ספר נוראי!
נשיקות
אלי(עוז)

ואולי אני כן אוהבת אותו?

הוא תמיד שם בשבילי, מחבק אותי, סובל את כל השטויות שלי, שאפילו אני לא הייתי סובלת, מפנק אותי בדיוק כמו שאני אוהבת, נותן לי לפנק אותו בדיוק כמו שאני והוא אוהבים. הוא הרפתקן והוא אוהב לנסות דברים חדשים, ויש לו טעם לא רע בכלל באוכל והוא בא אתי לכל המסעדות הטובות, והוא אוהב וויסקי יקר ושונא בירה (בדיוק ההפך ממני ואפילו אוהב לטייל. הוא מונוגמי כשאני רוצה ומסכים לרביעייה המטורפת שמדגדגת לי בזמן האחרון, ובכלל, הוא מחבק אותי המון, אבל מבין שאני לא אוהבת כל כך להתנשק. הוא מתרחק כשצריך ומתקרב כשצריך, ואפשר לדבר אתו על הכל, אבל ממש על הכל, כולל על סקס עם האקס, העבודה בדנג’ן וסתם על באגים בקוד. והוא, הוא יכול לשגע אותי עם דיבורים על שטויות של הצבא שכבר שמעתי מליון פעמים אבל תמיד להגיע לפואנטה כשאני מבקשת. הוא משלם עליי כשאנחנו יוצאים מבלי שאני צריכה לבקש, אבל נותן לי לשלם כשאני מתעקשת, והוא הכין לי המון תה וגם לקח אותי למרפאה כשהיה לי 40 מעלות חום, כשהייתי צריכה לעזור לו ללמוד למבחן.

ביום שישי, לקראת סוף חופשת הפסח שלי מהצבא, כשסיימתי עם בתי הקפה, הקניות, החברים, הטיול בצפון והסושי, ארחנו אצלו בבית עשרה חברים. בישלתי פסטה (חמץ) ברוטב פטריות שמנת (חלב) ובייקון (ובשר, חזיר , מתאבנים למיניהם עם סלמון שמנת ועירית, טונה מפולפלת וטונה אורגנו, גבינת צ’דר אדומה, פטריות ממולאות בגבינות וקינוח של תפוחים ואגסים בקרמל עם שוקולד וגלידת וניל ובננה (בן אנד ג’ריס כמובן). בישלתי כמו מטורפת, והכל היה יפהפה. אור עשה את האלקטרוניקה וסידר שכל העסק עם ה DVD יעבוד כמו שצריך.
ישבנו כולנו וראינו “שמש נצחית”, “שרק 2″ ו”סיפורי דגים”, נהנתי להתלטף בחיקו של עומר היקר שלי (החבר לשעבר), ניהלתי שיחת בנות טיפוסית עם חברה יקרה, עוד מימי התיכון ועוד מכרה שלה, ראיתי ידיד שלא ראיתי המון זמן והכרתי זוג חברים של אור (המארח:).
הלכנו אחרי זה, אני ואור, לאזכרה של רן ברון, הידיד-מכר שלי, זה שנהרג במייקס פלייס בדיוק לפני שנתיים. האזכרה היא ככל שנה מופע סמי-קומי לזכרו שמורכב מקטעים של ההופעות שלו עם צוות נזק עם קטעים אחרים. מופע שיסמל בשבילי לנצח את הפרישה שלי מהמסלול הישן בצבא, את השינוי לטובה של החיים שלי, ואולי אפילו את ההצלה של החיים שלי.

הסתכלתי סביבי, ראיתי שאני מאושרת (ועברה בסך הכל שנה!) – ואם ככה, אמרתי לעצמי, אני יכולה להניח שיהיה טוב, לא?

ואולי אני כן אוהבת אותו? אולי אני באמת אוהבת אותו בצורה מוזרה כלשהי. את הבחור הזה שלא באמת לא רציתי אלא דווקא חשבתי שזה יכול להיות בסך הכל סטוץ משעשע, זה שחשבתי שהוא בכלל סאב , זה שהחזרתי לו את הרצון לרצות. אולי באופן כלשהו אני כן אוהבת אותו. אולי בלי כל סערת הרגשות, אולי בלי טירוף בבטן, אבל בצורה יציבה כזאת, קצת מבוגרת אנחנו בכל זאת מרגישים משהו. אולי בעצם יש ערך אמיתי למה שיש לנו ולא לכל מה שמציגים בסרטים כאהבה ומערכות יחסים. אולי בסך הכל לימדו את כל הדור שלנו לא נכון.

ואיך בכלל יודעים שמשהו הוא אמיתי…?

אולי אני כן אוהבת אותו?

מהרהרת,
שוב בעבודה,
אלי(עוז)