מחול אחרון ופרידה

אני וסושי הכרנו לפני קצת יותר מחודשיים.

אור החליט שהגיע הזמן לסשן הסושי שהוא הבטיח לי (ובעצם איים עליי אתו..:) וכך התייצבנו במסעדה יקרה בצפון תל אביב – הוא חמוש בהמון נחישות ואני, סרבנית הדגים הקטנה, בהמון בהלה. בהתחלה עוד ניסיתי להתחמק – הזמנתי לי מנה ראשונה של שיפודי עוף ברוטב טריאקי מדהים וטענתי לשובע פתאומי. כשזה לא עזר ניסיתי לטעון לבחילה, עוויתות חזקות בבטן, הדבקה בחיידק האלים, מחזור ודלקת גרון שמתפתחת ברגעים אלו ממש – כולם יחדיו – אבל כשזה לא עזר, נאלצתי לבחור לי משהו מתוך ערמת הג’יבריש שהופיעה בתפריט תחת ההגדרה האמביציוזית משהו – אוכל.

הבחור החביב שמולי בחר לו תוך שלוש שניות קומבינצייה ענקית של מה שבעיניי היה הפיכסה הגדולה ביותר שניתן לתאר (צלופחים, שרימפסים וכמה דגים שהתגנבו לשם בטעות) ואז הסתכל על המלצרית והצביע עליי, כולו מלא הבעת רשע וסיפוק.

“ובשבילך?”
“מה זה מאקי..?”, שאלתי אני בתמימות שאינה יודעת קץ…

את ההבעה שעטו פניי כשהכנסתי את הראשון לפי היה ניתן לצלם ל Fear Factor או לפחות לסרט אימה גרמני כלשהו. נאבקתי עם שלושת הראשונים ונשברתי. הבחור סיים את השאר וחייך חיוך מרוצה.

בתולי הסושי שלי בותקו.

שלשום, ביום שישי, קצת יותר מחודשיים לאחר אותו שיעור ראשון, חגגנו בפקין (לצידו של צביקה פיק והמשפוחס והחברה הכמעט קטינה שלו שנעצה בי מבטים) את כניסתי שלי לעולם הסושי, את יום ההולדת של שני אהובים, את גיוסם של עוד שניים ואת עצם הקיום של אחד נוסף בארוחת סושי מושחתת – מאקי ספייסי טונה, דניס, סלמון ובס, קונוס סלמון, פוטומאקי סלמון סקין ומאקי חביתה יפאנית (זה לפחות מה שהגיע אליי – התרחקתי מהדיונונים-צלופחים למינהם).

אני מרגישה כל כך מחונכת

אוהבת המון,
אלי(קו)

נ.ב.
מילון לסושי לסושיסט (זה כמו פטישיסט) המתחיל:
(דג = סלמון/טונה/דניס/בס/דיונון/צלופח/תמנון/שרימפס וכו’ וכו’)
מאקי – רול עם דג בפנים (או משהו מגעיל יותר) עטוף באורז ואז באצה (כן, אוכלים גם את זה).
פוטומאקי (או קליפורניה סושי) – אותו דבר אבל הפוך. כנראה שמישהו התבלבל ועטף את הדג בלי האורז ואז החליט (כי “אוכל” לא זורקים) שיהיה נורא מצחיק לעטוף אותו באורז מבחוץ ולהפוך אותו לבלתי ניתן להרמה עם צ’ופסטיקס.
טמאקי (או בלעז – קונוס) – משהו שמזכיר באט פלאג או צעצוע ישן לילדים (או את שניהם) כלומר קונוס של אותן אצות ממולא בהמון אורז ודגים. לא לנסות לאכול עם המקלות ואם יש לכם מישהו שמביע התנגדות, אפשר לדחוף את הטמאקי לפה שלו (עדיף עם הצד הצר קודם) ולצפות לכמה דקות של שקט.
ניגירי – סוף סוף מוותרים לנו על הצמחיה הימית ומשאירים אותנו עם ריבוע של אורז אבל עם המון גופה של דג נא עליה. בין לבין החביאו לנו הפתעה – פס ווסאבי (שהוא לא שם נוסף ליפני קטן וחביב) שהוא הגרסא היפנית והחריפה הרבה יותר לחרדל.
וסאשימי – הגרסה ל”בשרוניים”, המקבילה היפנית לסטייק, לאלה שחיים על הקצה – חתיכה של דג נא לבחירתך. כיף כיף כיף.

בהצלחה
ואל תלעסו ווסאבי

שוב,
אוהבת,
אלי(עדיין קו)

אני ילדה טובה -
אני רוצה פידבקים חיוביים
אני רוצה אנשים שיגיבו לי בבלוג
אני רוצה חיבוקים עמוק אל תוך הלילה
אני רוצה מישהו שיאהב אותי באמת
ושאני אוהב אותו.

אני זונה -
אני רוצה סקס חם ונוטף ולחלוחי
אני רוצה שיפרקו לי את הצורה
ככה שאני לא אוכל לעמוד או לשבת
ושיכאב לי הכוס מרוב תשוקה
אני רוצה בבוקר לחייך
לבד במיטה.

למען השם,
אני כבר לא מבקשת הרבה -
כבר למדתי לגעת בקלות
ולמדתי להרפות בקלות
למדתי להיות גבר
ולמדתי להיות אשה
ניסיתי להיות עדינה
וניסיתי ללחוץ בכוח
עשיתי בשבילי
ונתתי לאחרים את הכל

ומה עוד אני צריכה?

אני רוצה אהבה,
בין אם היא שטותית
בין אם היא מפלסטיק ורוד
בין אם היא עמוקה כמו הים
בין אם היא מתרחשת רק במופע ירח מסויים
רק פעם בחודש

אבל המים זורמים -
אבל אני נשארת בסטטוס קוו שלי…..

פילוסופית משהו, הא?
אלי(נתן)

טוב נו,
סתם עוד אחד.
לא משנה….

חזרתי אתמול הביתה ונפלתי למיטה שדודה. אין טעם לציין שלא עשיתי שום דבר מלבד להתעורר היום בבוקר. ולהתחיל לחשוב על התוכניות שלי לסוף השבוע.

טיילתי לסיבוב קניות קצר שהניב קקטוס ועוד כמה שטויות קטנות לעצמי, חזרתי הביתה, דיברתי עם אדם יקר, וקבענו להפגש. תכננתי לנו ערב חביב שכלל צפיה בסרט עם אופציה לחלופות נעימות מסוגים שונים. והתפנתי לעיסוקי שגרה אחרים. אבל לפני שעתיים הוא ביטל ואני נשארתי לי, כנראה, לבד להערב.

הבעיה היא שתמיד כשאני מעבירה סוף שבוע שקט בבית, נופלת עליי מעין עצבות כלשהי. אולי כתזכורת לבדידות של ימים עברו, אולי סתם כתוצאה של יותר מדי זמן פנוי למחשבות – אבל אני תמיד מוצאת את עצמי שוקעת בהרהורים מטרידים על מהות החיים, על תכלית הקיום ועל למה לעזאזל אני לבד.

ובכלל, יש עוד נקודה שמעיבה על המצב – אילוץ קטנטן, מאלץ אותי לשחק במשחק “ספירת הטלפונים” (שהוא שם קוד למשחק הנפלא של – אתה התקשרת ורק אז אני אתקשר) מול בחור שמעניין אותי (ולמען השם אם אתה קורא את זה, אל תחשיב את זה לרעתי, אלא רק לטובתי – ותעשה איזה צעד ואני מפחדת להראות מעוניינת מדי (אחרי שלושה צלצולים רצופים מצדי).

באופן כללי, הייתי מתקשרת אליו (אליך) כמו גדולה, אבל אני יודעת שזה באמת באמת באמת לא יעבוד אם אני אעשה את זה. לכן אני נאלצת לשבת מול אייסיקיו דלוק, לראות שהוא (כלומר, אתה) מחובר, לא לשלוח הודעה ולהרגיש כמו נקבה פטתית – דבר שבהחלט לא משפר את מצב הרוח שלי לנקודת זמן זו.

בכל אופן, אני כנראה אלך לי לבינתיים לשתות משהו כדי להעביר את הזמן, ולקוות שתשלח כבר איזו הודעה מזורגגת.

ובכל זאת,
נשיקות,
אלי(זבת, מלכת אנגליה)

שבוע עמוס עד כדי טירוף. חמש שעות שינה בלילה, כמות מינימלית בשביל מפונקת שכמוני. המון המון דרישות וטענות ובקשות ונדנודים וישיבות וטרטורים… גרררררר!

אבל היה כיף. בסופו של דבר, למרות העייפות בסופו של יום, אין כמו התחושה שאתה נחוץ.

אבל בכל זאת, כדי להגיע לענייני הפלז’ר, מצאתי את עצמי באמצע השבוע, כמעט לקראת סופו, ביום שעלול היה להיות שרבי, אך באורח פלא הפך את עורו, עומדת על הגג של עזריאלי ומביטה למטה. זכרתי בקלות תקופות בהן הגובה הזה היה מעורר בי מחשבות אובדניות כמעה, אך לאור היופי והפשטות של חיי בשנה האחרונה, כל מה שיכולתי לחוש היה אושר טיפשי על גבול הבנאליות על עובדת הקיום הפשוטה של אותו הרגע ותהיות קיומויות מהסוג שתמיד נופל על אנשים מול מרחבי ענק.

חשבתי על ספר שקראתי השבוע – ‘ההסגר’, ספר מדע בדיוני שלקח את החלק של המדע קצת יותר מדי קשה, והבטתי בכוכבים. ובאיילון. בכמה תהליכים אדם נמצא בימי חייו? כמה אנשים חושבים עליך ביום? כמה פעמים השם שלך עולה על שפתיים זרות מבלי שתדע? אמנם אדם הוא בסופו של דבר קטן ואפסי וזניח אבל *אלוהים*, כמה אושר אפשר לגרום וכמה יופי אפשר ליצור…

כמובן שאז הזרימה הטבעית של המחשבות שלי נתקלה במנגנון בקרת הקיטש והחיוך המטומטם שנמרח לי לכמה רגעים על הפרצוף, התמסמס להבעת הפנים הרגילה שלי. אבל בסופו של דבר…

בכך אופן, היה ערב משעשע עם אדם מעניין וחביב שלווה במחשבות פילוסופיות ומעט מדי שינה כמו תמיד. שבוע אפלטוני משהו, עבר על כוחותנו.
כנראה שלפי הכתיבה, נראה אפילו שהשבוע לא היה מעניין במיוחד. אבל אתם יודעים מה, יש קסם בשגרה ובשגרתיות הזאת.

אז אני, נהנתי

בכל אופן,
בינתיים,
אני הולכת ל י ש ו ן …

שיהיה סוף שבוע סגלגל,
אלי(הוד)

כיצד יתכן שגבר, שבין אם אהב אותך או לאו, אך בודאות מוחלטת רצה אותך בכל גופו ונפשו, יכול לומר לך לא – כשאת מתקשרת אליו, והוא במרחק של 3 דקות הליכה, לא עסוק במיוחד, כשאת עצובה ומהורהרת ופשוט רוצה לדבר?

איך??

אני תמיד אומרת להם, אם לא תרצו אותי יותר – יש לכם מילת ביטחון פשוטה – “אני לא רוצה אותך יותר”.
תגיד אותה ובו במקום אני אלך, בלי בכי, בלי סצנות מלודרמטיות – כהפגנה של כבוד כלפי אדם אהוב. אני מבטיחה, וכבר הוכחתי וקיימתי.

הפעם תורי להשתמש במילת הבטחון -
אני לא רוצה אותך יותר.

*חיבוק*
אלי(אן)

שבועות יפים עוברים עליי בתקופה האחרונה. מעניין מה הטוב שעשיתי כדי שהגורל יזמן לי אותם. שבועות של חיבוקים, של חברים ישנים שמתקרבים מחדש, של שיחות מלאות תובנה. שבועות של עבודה מספקת. שבועות מרתקים מכל הבחינות.

אני אוהבת את ההרגל שאני מפתחת לעצמי, לכתוב כאן כל תחילת סוף שבוע, לחשוב כל סוף השבוע על מה שכתבתי כדי לצאת ביום ראשון לדרך חדשה.

ידיד אמר לי שאני נוטה לפתח הרגלים, לפעמים אפילו בכוח. מעניין. אולי כמו שנכתב ב”קלות הבלתי נסבלת של הקיום” – ‘האושר הוא כמיהה לחזרה’. אולי למרות שכרגיל אנשים נהנים מעננת האומללות שמרחפת מעליהם, אני נהנת לחלוטין מפשוט להיות מאושרת.

אז מה למדתי השבוע?

השבוע למדתי שאני לא צריכה להשתכר עד כדי אובדן שליטה.

יצאתי לטיול בצבא עם הרבה חברים מהבסיס – במסגרת צבאית (בשלב הזה אבקש מכולכם לצחוק עליי כי אני קטנה עד שלא תוכלו עוד, וברגע שהבטן תפסיק לכאוב מרוב צחוק, אתם יכולים להמשיך בסיפור). אז אמנם האלכוהול היה “אסור”, הרי ידוע שבחברה של אנשים צעירים (חסרי מנוח) ‘אסור’ היא מילה נרדפת ל ‘לא מומלץ’ או ‘לא כל כך כדאי (בדיוק כמו שגברים רואים את המילה ‘לא’ כ’כן’ במקרים רבים וטובים:).

בכל אופן, התחלנו חמישה עשר אנשים עם חמישה בקבוקי יין, בקבוק ורמוט ישראלי (איכס…) ושני בקבוקי אבסולוט. כרוסיה גאה, כמובן שלקחתי את ההובלה על הוודקה ותוך חצי שעה היה לי באז נעים בבטן. אבל אז (מסיבה לא ברורה בעליל) החלטתי שצריך עוד. מגבית זריזה העלתה עוד שבעים שקלים שהספיקו בדיוק כדי לקנות שני בקבוקי רעל (כלומר קגלביץ’) ומשם הכל הדרדר.

שתיתי עוד שליש בקבוק ומכאן המידע שאני מוסרת סופר לי לאחר מעשה (כלומר בבוקר) מכיוון שאני לא זוכרת מה קרה יותר מדי טוב… :*) כדי לתקצר את העניין ולא להלאות אתכם בסיפורי שיכורים משעממים, כמה בחורים חשבו שיהיה נורא מצחיק להתעסק אתי. היינו בפינה חשוכה כלשהי, וכנראה שזה היה עלול להגמר הרבה יותר עצוב אם לא הייתי (כמסתבר) בחורה אלימה מטבעי.

בבוקר, כשקמתי וניגשתי לאותם בחורים גיליתי שסימנים כחולים מעטרים את הצוואר והזרוע של אחד, שני סימנים כחולים עם חתך מגליד מחייכים אלי מהסנטר של השני, בעוד שלשלישי היה ‘רק’ סימן על הכתף. הם לא דרשו שום התנצלות על הנשיכות (!) (כנראה שהם ידעו כמה לא בסדר הם היו) ואני קיבלתי את מנת הצחוק החודשית שלי כשהבנתי שהם הולכים לבלות את השבועות הקרובים עם העיטורים שהם קיבלו על התעסקות עם ילדונת בדסמית.

השבוע גם הוכח לי שגברים פועלים בדיוק לפי אותן הסטיגמות המוטמעות שנשים פועלות לפיהן.

ברגע שאת מתרחקת, הם נמשכים אליך חזרה כמו זבובים אל צנצנת דבש שנשכחה בשמש. אותו בחור שרציתי כל כך, עד שהבהלתי אותו, עם הכנות שלי. אותו בחור שניסיתי להרגיש כלפיו. אותו אחד שהפסקתי להרגיש כלפיו, בגלל שפגע בי. אותו האחד בדיוק חזר אליי והתחיל לדבר, התאמן אתי בחדר כושר, רץ במכשיר מאחוריי שעה, בדיוק כמוני. אותו אחד שוב הזמין אותי אליו למסג’.

‘הפעם, בבקשה, בלי תקריות דיפלומטיות’, אמרתי לו.

המסג’ היה נפלא. התקריות הדיפלומטיות היו ניתנות להבלגה. היה שקט וטוב ורגוע וקמנו בבוקר עם חיוך.

הדבר הכי חשוב היה משפט קטן שהוא אמר לי – ‘אני פשוט מכור למגע’, אמר ועצם בהנאה את עיניו.

‘אני פשוט מכור למגע’

ואז הבנתי – זה מה שאני. אני מכורה למגע. מגע חושק של אהובים, מגע מנחם בשעת בכי. מגע ידידותי של חברים ותיקים ומגע חדש, רדוד ומזיע של הרפתקאות מזדמנות. אני מכורה לרפרוף של אצבעות על פיסת עור חשופה ולמגע העמוק של עיסוי בשמנים. אין כמו התחושה של מגע של גוף בגוף, בלי שום קשר לאזורים ארוגניים או אורגניים. כמה טוב לדעת לדבר בשפה הזאת….

ובסימן זה אני אתפנה לבישול של ארוחת צהריים פנטסטית,

שיהיה שישי-שבת נפלא
ורווי בתענוגות הגוף והנפש,
אוהבת המון המון,
אלי(שבע)