לילה שני
הסטוריה ארוכה יש לנו, לי ולך. התחלנו – אני ואתה – כל כך מזמן. כבר נדמה לי שיש ביננו קפיץ שמחבר אותנו יחדיו. אמנם עם מקדם מזערי שקל נורא למתוח, אבל בסופו של דבר הוא מחזיר אותנו אחד אל השני.
בוא נקח כמה צעדים אחורה, אני ואתה, נסתכל על הכל בפרספקטיבה רטרוספקטיבית שתאפשר לנו להנות מהנוסטלגיה תוך כדי הכנסת נופכים אקטואליים לכל תמונה ותמונה.
אני זוכרת, אי שם לפני שלוש או ארבע שנים, ביום כיף בית ספרי נמאס לי מהרעש והלכתי לטייל. אתה ישבת תחת עץ עם אוזניות ועשית תנועות מוזרות עם הידיים. נגשתי אליך והתחלנו לדבר, אתה ואני, התברר שאתה שומע Savage Garden כמדומני, ושאתה מתרגם את הליריקה לשפת הסימנים. ציינתי לעצמי ‘מעניין’, ובאמת-באמת שהיה.
אני זוכרת נפגשנו בפארק, כדי שהחברה שלך דאז, זאת הקנאית, לא תגלה שנפגשת אתי. הרי היא לא תבין שאתה מסוגל להיות ידיד. אני זוכרת איך ישבנו על הדשא, צחקנו, וצילמתי אותך עם השיער הארוך הפזור – ממש לפני שגזרת אותו. הנה – כבר אז חשפת בפני משהו סודי מעצמך.
אני נזכרת עכשיו, בתקופה שכל המילים יצאו ממני בצורה של שירים. כל יום גיליתי משהו חדש על העולם וכל אחד כזה נמזג לתוך גביע מילולי – ראשית מעל דפי מחברת קטנה שהיתה לי ואז מעל דפי האינטרנט – בפורום שירה ארוטית שאהבתי כל כך. יום אחד הבאתי אותך לשם ואז התחלנו לכתוב ביחד. דיאלוג של שירה – יופי בהתגלמותו. אני כתבתי בעברית צחה, שירה אירוטית עצובה במקצת שדיברה ללבם של אנשים. אתה כתבת שירה באנגלית השיקספירית שאתה כל כך בקיא בה שמעטים היו אלה שטרחו לקרוא אבל אלה שהתאמצו – רק הרוויחו יותר.
אני זוכרת שהלכנו עוד פעם לפארק, נדמה שהיינו נפגשים המון בפארקים. הראת לי כמה קאטות של קראטה. אני זוכרת שביקשת ממני לנסות לתת לך אגרוף, ואני באותה תקופה, בכלל לא יודעתי איך. אולי ישעשע אותך לדעת, שמאז למדתי? 
זכרונות צפים בי, איך נפרדת מאותה חברה, אחרי מליון נסיונות חוזרים. נפרדת באמת. והיא בכתה לי באינטרנט עד שהצלחתי לנתק אותה ממני סופית (הרי אתה נתת לאת מספר המסנג’ר שלי, מסיבה לא מובנת כלשהי) ונשארנו רק אני ואתה העצוב. הזכרונות שלי מאותה תקופה קצת מעורפלים. אני לא זוכרת כמה זמן עבר מאותו יום עד אותה תקרית קטנה שסימלה בעיניי, או לפחות מסמלת היום סוף פרק קטן בחיים של שנינו.
אני זוכרת איך אתה ועוד ידידה שלך לקחתם אותי לראות אימון קראטה של שניכם. היה נפלא לראות אותך מתאמן והיה מצחיק מאוד כשהשומר לא רצה להחזיר לי את תעודת הזהות שלי שהפקדתי אצלו כדי “להכנס רק לעשר דקות” לאולם – שכמובן התארכו ליותר משעה.
באותה תקופה גם היה לך יום הולדת, היית לבד, ובאתי אליך הביתה, פעם יחידה עד שלשום, עם מתנות. נדמה לי שהיו שם עוד דברים, אבל אני זוכרת שהבאתי לך במתה ספר של אגדות פולקלור איריות או סקוטיות או משהו בסגנון ואתה הקראת לי את העמוד הראשון במבטא התואם.
באותה התקופה גם אתה באת אלי הביתה. פעם יחידה עד היום. ראינו שרק במחשב, ונדמה לי שההורים שלי היו בחו”ל באותה תקופה ואחותי הציקה לי שהבאסים הורגים אותה מהצד השני של הקיר.
היינו קרובים כל כך ללהתנשק. אני לא זוכרת איך זה הגיע לידי זה. שכבנו ביחד על המיטה הצרה שהיתה לי אז, ואתה דיקלמת לי שייקספיר ואני בכיתי. הרגשתי כל כך רע. היית כל כך טהור בעיניי. כל כך בשליטה בעיניי. הסתרת את הקרבות שלך, העצמיים, כל כך טוב. אמרת שתלך. עכשיו. ואז, אני החלטתי שאני צריכה להתעשת – הפסקתי לבכות וביקשתי ממך בשארית כוחותי הנפשיים שתשאר עד הבוקר. רק ככה נוכל להמשיך ולהתגבר על כל זה.
קמנו בבוקר והלכת הביתה. התחושה לא היתה נוראית כפי שהיא יכלה להיות. הספקנו מאז אותו ערב לבלות הרבה ביחד. הלכנו ביחד ברגל מול בית הקברות, ישבנו בעוד פארק חצי לילה ודיברנו על כל האספקטים האפשריים של אהבה. בילינו עם חברים שלך בכל מני מקומות – באולינג, Julian’s או סתם בתים פרטיים. באמת שהיה כיף.
היינו משחקים טאקי במחשב ביחד, והיית מספר לי על מחנות האימונים ועוד על אהבה, שממנה ידעתי מעט כל כך באותה תקופה. היית מספר לי על הרצון שלך להיות קרבי, ולא אהבתי את היצר המפעפע בך להשמיד. היית מספר לי על הקשיים שלך ועל החיים שלך. והרגיש לי טוב להיות שם אתך. מצאת לך חברה חדשה, שהיתה גם חברה לאימונים. טיפה עיקצץ לי בלב לכמה שבועות אבל אז נשארה לי רק השמחה מעצם העובדה שאתה מאושר.
אני לא יודעת באיזה שלב כל זה התחיל להעיק עליי. אפשהו בתקופה אחרי שהתגייסתי כנראה. בטירונות הכל היה עדיין בסדר, בסופי שבוע והיינו מבלים ביחד המון. נסעת לחו”ל והבאת לי את הדובי המקסים שהיה תלוי אצלי בחדר במשך השנה שגרתי בבסיס והיום עומד אצלי על המדף. באת להשבעה שלי בכותל אתו. ומשם נדמה לי שהכל התחיל להתפרק.
נורא רציתי שתבוא לבקר אותי בבסיס הסגור. ולא באת. דיברנו פה ושם אבל באותה תקופה גם אתה קרסת מתחת לחלומות המתפרקים שלך. אתה רצית להיות קרבי אבל זה לא התאפשר לך בגלל המחוייבויות שלך. הכל שבר אותך וכנראה שגם אתה שברת בחזרה. כאב לי לדבר אתך, לא יכולתי להבין אותך בתקופה שבה לא יכולתי להבין אפילו את עצמי. אלה היו ימים שבקושי היה לי כוח לעמוד או לפקוח עיניים, אתה חושב שאפשר היה לנסות לדבר על להבין או לעזור?
התנתקנו ובשיטת הרחוק מהעין רחוק מהלב – שכחתי ממך. היית עוד צל בעבר שלי. זה הכל.
בינתיים קרה מה שקרה, ואם זה מעניין אתכם, תפנו לפוסט הראשון שלי, שכנראה נמצא כבר בארכיון (הרבה מים זרמו בנילוס, הא?) ונהיה לי טוב יותר – יצאתי מאותו בסיס והגעתי למקום במרכז הארץ שכולו טוב. החיים הסתדרו על הצד הטוב ביותר. דברים התכנסו והתחלתי לחיות שוב. לאט לאט באו וחזרו בזה אחר זה – היכולת לחייך, היכולת ללמוד, היכולת להרגיש פה ושם והיכולת להקשיב. הקפיץ התחיל למשוך בכיוון השני. בדיוק לפני שהתחלתי לצאת עם אור, דיברנו אני ואתה וכזכרון לאותם ימים טובים נפגשנו בתל אביב. ישבנו ב My Coffee Shop ואכלנו מנות בינוניות להחריד ואז נדדנו לכיוון ‘הג’חנון של אמא’ הנפלא ודיברנו ודיברנו. אני זוכרת שכשחזרנו לכיוון הבית שלי ראיתי מכונית שהמספר שלה הוא פולינדרום (קודם כל זה נדיר ושנית אני נורא אוהבת את השטויות האלה) וזה, יחד עם כל האווירה שהייתה מסביב נתן לי הרגשה שיהיה טוב.
ישבנו במכונית ליד הבית שלי וחיבקתי אותך. ועדיין, תוך כמה שבועות התנתקנו שוב – מותחים ומותחים את הקפיץ. כנראה שלא היינו בשלים לזה עדיין. ואני מבינה למה כעסת עליי, אני באמת מבינה שנטשנו זה את זה – אבל אתה חייב להסתכל על כל התמונה מהפרספקטיבה הנכונה ולסלוח לי לפחות על הפעם ההיא.
לפני שבועיים בערך ידידה שלי מהבסיס חיפשה מתורגמן לשפת הסימנים. נזכרתי בך ואמרתי שצלצול אחד עוד לא הרג אף אחד. עוד צירוף מקרים משעשע, הא? צלצלתי ולא ענית. השארתי לך הודעה במשיבון. חזרת אליי כעבור כמה שעות. התחלנו לדבר. הקפיץ שוב פעל בכיוון הנכון.
בהתחלה היינו כל כך מנוכרים אחד לשני. כל כך הרבה כעסים היו אצל שנינו, כל כך הרבה בלבול. רבנו וניתקנו והרגשנו, או לפחות אני, הרגשתי רע. ואתה בכלל לא רצית לדבר אתי – לכל היותר להתכתב בהודעות.
ואז הפלת עליי את הפצצה. באנגלית רהוטה שאלת אותי האם אני רוצה להיות physical אתך. ואנחנו בקושי דיברנו! וכבר שכחתי את מה שהיינו! ואותנו! למה?? הבנתי שנפרדת מאותה חברה שלך, ממש לא מזמן. ליתר דיוק היא נפרדה ממך. ואתה רוצה להיות עם מישהי, אבל לא רגשית. אתה?? לא רגשית? איך?
בהתחלה זה שבר אותי, כי בעיניי תמיד היית קדוש. אחר כך זה משך אותי, שכן תמיד היית מאהב נפלא. הפלת את זה עליי בתקופה לא טובה של קשר סמי-מונוגמי שקצת בלבל אותי. יום אחרי זה שאלתי אותך עם אתה רוצה לדבר ברשת בשעה תשע בערב, ודיברנו.
באותו היום הגענו למסקנה שלא, אבל שנשאר ידידים. ושצריך להפגש, איכשהו. בהזדמנות.
עבר שבוע בערך, ואז היה אותו לילה קסום ראשון. הכל נהיה בהיר יותר אצלי. דברים נחו מעצמם במקום. נזכרתי במה שאני. הגיע סוף השבוע, יום חמישי, בדרך הביתה דיברנו -
“אצלך בבית אצלי בבית או בית קפה?”
“בית קפה אני מניחה”
“אולי סנוקר?”
“אפשר”
“אוף, אבל אין לי כסף, אני כל כך שונאת את העניין של הכסף אצל חיילים”
“בבית?”
“אצלי אי אפשר”
“אז בואי אצלי”
“אני אביא את המונופול”
*חיוך*
אספת אותי, התלבשתי פשוט, התאפרתי פשוט, טיפה אחת של בושם, מונופול ביד. אני קניתי את עזה אתה קנית את קווי התעופה. הטלת הקוביות קטעה את חוטי המחשבה ומהר מאוד המשחק התחלף בשיחה ערה, מוזיקה של Sins Of Thy Beloved והשתרעות על המיטה שלך.
כל מה שיכולנו לדבר עליו, באופן טריוויאלי היה אנחנו. אני כבר רציתי ללכת עם זה – כי כשאני נזכרת בעצמי, כל מה שאני רוצה הוא להפוך את העולם לטוב יותר (כן כן, אני מצפה ל”אווו” מהקהל) וידעתי שככה אני אוכל לטפטף טיפה מעצמי לתוך העולם שלך.
יש לך ריח כל כך טוב.
שמרתי, או לפחות השתדלתי לשמור על מחשבה בהירה, להשאר בשליטה. כאן אתה צריך לאבד אותה. לא אני. אני כאן כדי לתת. בהתחלה הכל היה דיאלוג. ואז חיבקת אותי קרוב קרוב. ודיברנו עוד. אתה תבקש ואני אעשה. ככה זה יראה. הצעדים חייבים להיות שלך.
תנחמי אותי.
זה התחיל בנגיעות עדינות בפנים. רפרוף אצבעותיי על תוי פניך. בשערך. בגבול האמהי. אתה התמסרת כמו חתלתול. נהנה מהמגע החדש. מהידידה הישנה שעברה כבר כברת דרך.
תרפי את שריריי.
מסג’ מעל חולצה כחולה. אתה כולך שרירים. אני מנסה להשקיע את כל כוחי ומרפה את כל שריריך. יש לך גוף יפהפה – תוצאה של שנים של שמונה אימונים בשבוע. אני מתעייפת ונשכבת שוב לצדך.
סימני שאלה מרחפים באוויר.
אני רוצה שתנשק אותי אבל שוב, הצעדים צריכים להיות שלך. אתה אומר שאתה מפחד לנשק אותי. יותר מדי רגש. אני מחייכת מבפנים, חושבת שככה, אצלי רגשות, לא מתחילים. אבל אלה הצעדים שלך.
גופי הוא מפה. חיקרי.
החולצה שלך יורדת ומכאן הכל ברור. אני מפנקת את גופך בכל מה שיש לי – ידיים, פה, עור חשוף מכל סוג. המגע המזדמן של גופי במפשעתך המכוסה מטריף אותך. אני עוצרת לרגע ושואלת -
אתה באמת רוצה שזה יהיה לפני שתנשק אותי?
אבל אתה מפחד לנשק אותי. אז אל תתנצל. אמרנו שהצעדים הם שלך.
אני לבושה, פושטת את בגדיך כולם ובפעם הראשונה מזה שנים אני רואה אותך ערום מולי. לחלוטין. אני מענגת אותך והמחשבות שלי צלולות להחריד. התגובות שלך אלימות. שריריך מתכווצים ואתה נדחף לתוך הפה שלי בכוח. המחשבה היפיפיה של אתה-ערום-מולי ואני מענגת אותך, מרגשת אותי כל כך. ואתה נגמר בתוך הפה שלי בפעם הראשונה להערב.
מכאן אתה בטוח בעצמך.
אתה רוצה לטעום אותי, לתת לי. אבל אני כאן כדי לתת לך. ובכל זאת, תתפשטי אתה אומר לי. עכשיו גם אני ערומה. שני גופים מיודדים ויפים אחד מול השני. אתה מתחיל לשחק אתי אבל הגל הוא לא שלי. אתה עדיין כאן עם מישהי אחרת ואני מפסיקה אותך כי הרצון שלי לתת הרבה יותר גדול מהרצון לקבל הלילה.
אני מענגת אותך שוב, הפעם אתה תוקף אותי באלימות. אוחז בצווארי ומפיל אותי על הגב. ההתרגשות בי גואה. אני אוהבת את תחושת הרצון. אתה מזיין את החזה שלי, את הפה שלי. בברוטליות. רק המחשבה על הכוח שאצור בך גורמת ללבי להחסיר פעימה. אני רוצה לגמור עליך. או על הפנים או בפה.
“אני רוצֵה לגמור עלייך”. איזה משפט נפלא. אני רוצה. אני כל כך אוהבת אנשים שרוצים. מה אני לעומת תשוקתו של אדם אהוב, מלבד הכלי לסיפוק התשוקות האלה.
אתה נגמר. ואני נדהמת מכמה שאתה רוצה. אנחנו מבינים שאנחנו מתאימים, לפחות במישור הזה. וברור לשנינו שאם היינו נפגשים בתקופה שונה, יכול להיות שהשירים היו יפים אפילו עוד יותר.
אנחנו משחקים עוד ועוד. אני כל כך נהנת לתת לך מעצמי. אני לא רוצה להפסיק לעולם. השעה מתגלה להיות חמש בבוקר ואתה חש לא בנוח שאני אשאר לישון.בגדים זריזים ואתה מקפיץ ואותי הביתה. אין שום תחושה של זרות, רק של ידידים שמצאו שוב אחד את השני.
קפיץ רפוי לחלוטין.
איך עדיין את מריחה כל כך טוב?
אני חוזרת הביתה, נפרדת ממך בנשיקה על הלחי. לא מתקלחת ולא מסירה את השאריות שלך מעצמי. פשוט מחליקה אל תוך שינה נקיה וטובה.
בצהריים אנחנו מדברים וכאילו חזרנו שלוש שנים אחורה.
אני מרגישה קרובה אליך.
כמעט כמו אז.
לילה שני, באהבה,
אלי( כהן)
