מחול אחרון ופרידה

יום אחד את הולכת לחדר כושר ובזמן שאת עוסקת בליטוש של השפגט מישהו מנסה להרשים אותך שהוא עושה את זה יותר טוב.

יום אחד את מגלה שהוא באמת עושה את זה יותר טוב ואתם מתחילים לדבר.

יום אחד את פוגשת אותו בדרך לשקם, מחליפה אתו כמה מילים.

יום אחד את יושבת אתו עד 3 בבוקר כי הוא שומר ורוצה לדבר עם מישהו, סתם שלא ישעמם.

יום אחד את מבינה שהשיחה שלכם גולשת לפנים מוזרים, במיוחד בשעות שהן אחרי 2 בלילה.

יום אחד את מבינה שהוא מוצא חן בעינייך, כי יש לו ידיים של מושבניק, ואת הגובה הנכון והחיוך הכנה, את מבינה שיש בו משהו בבחור הזה, שאת כמעט לא מכירה, בחור שיודע לתקן כל דבר שבעולם ובו בזמן להיות מהנדס, יש משהו בגיל שלו – מספיק מבוגר ממך כדי להרגיש קצת קטנה לידו אבל לא מספיק זקן מכדי להרגיש לידו ילדונת. יש משהו בשיחות שלכם במסנג’ר ב 11 בלילה. בהחלט יש שם לפחות איזו קריצה.

יום אחד את מבינה שאת רוצה להשחיל איזה משפט פתיחה. הרי מה יש כבר להפסיד.

יום אחד אתם מדברים על שטויות ובאמת שתפוס לך הצוואר אחרי האימון.

יום אחד את זורקת את זה לשיחה והוא מפתיע אותך.

יום אחד “יש לי שמן עיסוי בדירה” ואת רק עונה לו בסמיילי …

יום אחד הוא נותן לך את הטלפון ו20 דקות לפגוש אותו בכניסה לבסיס.

יום אחד את, שכבר עברת מספיק וראית מספיק, מוצאת את עצמך מורחת איפור קליל בעצבנות שמרעידה את המכחול בידיים.

יום אחד אתם מגיעים אליו, אחרי הליכה מהירה, והוא מכין לך חליטת צמחים שהוא ייבש בעצמו. הוא מוריד חולצה והולך להתקלח. ואת, את קוראת ספר בשלווה מדומה, ולא מצליחה להרגע.

יום אחד הוא מכבה את האור ואומר לך להוריד חולצה, “את החזיה אני אפתח בעצמי”. מורח שמן ומתחיל בעיסוי שמשכיח ממך שבכלל יש “יום אחד”.

יום אחד את עושה עיסוי גם לו, ולמרות שחשבת שאת לא יודעת בכלל איך עושים את זה ובטוח שלא לעומתו, הוא שוכב על הבטן ומגרגר בהנאה.

ויום אחד אתם מתנשקים.

יום אחד אתם פתאום יושבים אחד מול השני, והכל טוב מכדי להיות אמיתי, ואת נזכרת שבכלל רצית להתחיל אתו בעצמך, ועכשיו, יום אחד, את כאן, והוא כאן, והכל נראה כל כך נכון ויפה, במיוחד כשהוא מחזיק אותך והאצבעות שלו, שהעור שלהן טיפה גס, מלטפות לך את השיער.

יום אחד אתם נרדמים בקושי, וקמים בבוקר ולמרות שהאמנת שההרגשה הזאת לא תשוב יותר לעולם, את שוב מרגישה זרות של בוקר. ואז את באים חזרה לבסיס והוא נעלם לכל היום.

יום אחד למרות שנשבעת שלעולם לא תרצי את מי שלא רוצה אותך, את מקללת את מי שברא אותך ואותו ואת העולם.

יום אחד את שולחת לו הודעה בצהריים, כי את רואה שהוא מחובר, ואת עצבנית, לא ממש – אבל קצת על קוצים. את נשבעת לעצמך שלא אכפת לך, אבל אוף – זה לא עובד.

יום אחד את מבינה שאת תתקשרי, כי הרי את לא משחקת משחקים, והוא אומר לך שתבואי אליו לעבודה, הוא בדיוק מרתך משהו, ואת באה ורואה את הגוף היפיפה שלו בסרבל עבודה, והמשייפת מפזרת מפל של כוכבים קטנים על האדמה.

יום אחד את שוב ישנה אצלו, אבל הפעם הוא ישן עם חולצה, ומחבק אותך עם יד אחת אבל תכף עוזב. ולא מנשק. ואתם נרדמים תוך חמש דקות.

יום אחד את שואלת אותו, מה דעתו, האם נשכח את הנשיקה? והוא עונה שהוא לא יודע. את לא תפגעי, את אומרת לו, אם הוא יאמר את האמת. הוא אומר שהוא לא יודע, את אומרת שלך לא משנה. ומסה להחליט שזה אכן כך.

יום אחד הוא צריך לזוז. יום אחד השבוע נגמר והוא חוזר למושב בצפון. יום אחד את מוצאת את עצמך יושבת בבית בתחילת סוף השבוע וחושבת עליו. יום אחד את מבינה שלמרות שהאמנת שאת לא תרצי אדם שלא רוצה אותך, את עדיין רוצה אותו – ועצם העובדה שאין לך תשובה, רק מגבירה את האפקט.

יום אחד את מבינה שאת עדיין יכולה לרצות. ממש ממש. אבל ממש.

יום אחד את פה.

אוף….. אני כל כך כל כך רוצה אותו.
מה אני אעשה….? (הפאתוס… הפאתוס….)

אוהבת (כל עוד יכולה)
אלי(פלט)

אתה ממשיך לשוט

אתה ממשיך לשוט -
אני נשארת

אולי המזח
הוא מקום מתאים
בשביל גבירות…
אולי זה מקומי
להיות קטנה
ולהניף אליך
ממחטה מורטבת -
אולי זה מקומך
לשוט קדימה
כדי לדעת
גם את הרחוק.

אשב בין הגלים
לרוח הנושבת,
אשאף אוויר
עודו ספוג
בריח הדגים משערך,
ואמזער אותי
אל מול גדולת
חייך כדי שבבוא
היום אוכל להמלט
אל תוכך

11/09/02

ושוב, הערב, לאור שקט יחסי בגזרתנו, נחזור למוטיב החקר העצמי בכתב.

אז מה אני אוהבת?

ורדים – כשהם אדומים וכמעט גובלים בשחור או בוורוד עדין ואף פעם לא בצהוב.
צעצועים של קינדר (אבל בלי השוקולד….).
קרמבו (אבל בלי הקצף…:).
סנדוויצ’ים עם חמאה וריבת פטל.
לבשל ארוחות לכמה שיותר אנשים וכמה שיותר גורמה.
לחבק מכל כל הלב.
שיחות שנונות אל תוך הלילה.
משחקי פינגפונג אינטלקטואליים.
רעיונות שבאים לשני אנשים ממש,אבל ממש באותו הרגע.
לקבל פידבק חיובי על יצירת אומנות שיצרתי.
לקבל פידבק חיובי על מודול (כההמ… כההההמ… מתכנתת:) שכתבתי.
לרקוד כשאני חצי שיכורה במסיבה עם דארק אלקטרו גותי שכולו טוב.
קוקטייל שמורכב משתי טיפות קרם דה קסיס, מנה שמפניה ומנה מרטיני (אמיתי!!) יבש.
נשיקות על המצח.
להגיד מיאו (אני מבטיחה להסביר, אם תהיה מספיק דרישה)
ללטף פנים של אנשים שאני אוהבת.
שירים של Depeche mode.
שירים של ביאליק.
ספרים שמשאירים טעם (ולא בהכרח חיובי) עם הדף האחרון.
סרטים שעושים בדיוק את אותו הדבר (רק שהאפקט מוכפל, עם העוצמה הויזואלית)
את “עיניים עצומות לרווחה” ואת “התפוז המכני” – מה לעשות, זה קובריק
גלידה של ben&jerries – התלבטות קשה בין ה Apple Crumble ל Vanilla….
לילות עם גשם ושוקו (מה? גם לי מותר קצת קיטש)
סתם לילות עם גשם.
ובעצם – גם סתם לילות עם שוקו.
את התחושה של מצעים נקיים וקרירים על המיטה.
אנשים שמריחים את השיער שלי בצורה בלתי מאולצת כזאת, רק כדי להגיד שיש לו ריח טוב.
אנשים שמשחקים עם ה”קפיצים-תלתלים” שלי.
שיחות עם כימיה מדהימה שתוך רבע שעה הופכות לשיחות טלפון (ומנסיוני האישי, המועטות שקורות אחר כך גם הופכות לאהבות טובות:)
שירים מהאייטיז שמננים *פתאום* ברדיו.
חתולים ג’ינג’ים.
ג’ינג’ים.
גולות ירוקות.
בועות סבון וסוכריות על מקל.
בלט. או את באך. ועדיף עם כוס יין אדום ויבש.
שמלות ארוכות, מגפיים על עקבי סיכה, כפפות, צעיפי פרווה, מעילי עור רכים שמגיעים כמעט עד הרצפה…… (ול-ע-ו-ל-ם לא פלטפורמות
נגינה של כינור או של מפוחית, מהסוג שמעלה דמעות – אם לא בעינים אז לפחות במקום כלשהו – עמוק עמוק בפנים….
נשיכות בגב.
ושריטות.
ובכלל………

אה, וורדים,
ורדים כבר אמרתי?

}{
אלי(אב)

מצד אחד אין בי מספיק רגש אימפולסיבי כדי להיות מלודרמטית
ומצד שני אין בי מספיק רצון לאיפוק עצמי מכדי להיות שקולה,

איפה זה שם אותי בכל התמונה?

אלי(עזר)

אבל יש משהו טוב יותר.

סוג של קסם.

אחרי שהלכתי הבנתי מה שעשע אותי כל כך. יחד עם עשן הסיגריה, הבחנתי בקסם הנאיבי, עד כדי חיבוק, שמצאת בראשוניות. הקסם הזה שלמדתי בין כל הטעמים שטעמתי להכיר בו, אך גם להזהר ממנו ולעקוף אותו בחיבה.

מדהים כמה אדם יכול לרדוף טעם של אהבה ישנה, של סנדוויץ’ שנפל לך אחרי שנתת בו נגיסה אחת, כמו יין שהרחת אבל לא הספקת לטעום.

ואין ספק שתחשוב שאני טועה, אבל במדינה חופשית כל אדם חופשי להעלות ספקולציות כאוות נפשו.

המקרים בהם אני משקיעה עוד כמה מילים אחרי שכבר טחנתי כל כך הרבה אוויר הם בודדים. בכל אופן אני זורקת כאן עוד כמה לאוויר, בשם אלה שכבר זרקתי, סתם כי עדיין אין לי הרגשה של סוף.

אני מאחלת לך המון אושר, XOR והצלחה,
נשתמע

אלי(נה)

לילה טוב עבר על כוחותינו

אם יש שיר אחד שמתאר אותי במספר הסופי של משפטיו, הוא זה -

Strange Love Depeche Mode

There’ll Be Times
When My Crimes
Will Seem Almost Unforgivable
I Give In To Sin
Because You Have To Make This Life Livable
But When You Think I’Ve Had Enough
From Your Sea Of Love
I’ll Take More Than Another Riverful
And I’ll Make It All Worthwhile
I’ll Make Your Heart Smile

Strangelove
Strange Highs And Strange Lows
Strangelove
That’s How My Love Goes
Strangelove
Will You Give It To Me
Will You Take The Pain
I Will Give To You
Again And Again
And Will You Return It

There’ll Be Days
When I Stray
I May Appear To Be
Constantly Out Of Reach
I Give In To Sin
Because I Like To Practice What I Preach
I’m Not Trying To Say
I’ll Have It All My Way
I’m Always Willing To Learn
When You’ve Got Something To Teach
And I’ll Make It All Worthwhile
I’ll Make Your Heart Smile

Pain Will You Return It
I’ll Say It Again – Pain
Pain Will You Return It
I Won’t Say It Again

I Give In
Again And Again
I Give In
Will You Give It To Be
I Give In
I’ll Say It Again
I Give In

המון מיאו לכולם (אני אצטרך להסביר את המיאו הזה באחד הפוסטים, הא?:)
אלי(נור)

אני יודעת שאומרים שבבלוגים כמו בדייטים בסופו של דבר צריך, לשמור את קהל היעד במתח.

ובכל זאת התחשק לי לפרסם עוד משהו קטן -

אשה אמיתית

חבקני חזק בלילות הקרים
עשני בובה, אינני רוצה לדבר.
שלוט בי ביד חזקה אך רכה.

אחוז בי, אהוב אותי ודבר אלי
במילים ארוכות ויפות ורכות.

עשני תכשיט.
עשני אשה אמיתית.

‏07/07/2002

המון אהבה,
אלי(הו)

אלי, לפחות בשמי ה BDSMי (אני כל כך לא מסוגלת לשקר, שאפילו כאן השם שלי הוא בעצם חצי משמי האמיתי, כלומר אליהו
ילדה בת 19, כמעט 20.
חיילת. מתכנתת. פסלת. חובבת סאדו עם קליפת אגו גדולה למדי. אפילו מדי.

הגעתי לכאן, לעולם ה BDSM בדרכים המוזרות ביותר. או אולי בעצם הסטנטרטיות ביותר. סביר להניח למען האמת, שאם זה היה קורה בסרט הוליוודי, היו הדים של חוסר אמינות בקהל. אבל מי אני שאשפוט?

כדי לספר את הסיפור, אני אאלץ לקחת כמה צעדים אחורה. לכן אם אתם ממהרים, אתם מוזמנים לדלג כמה פסקאות קדימה, אבל היו מודעים לכך שבגיל 19, אין לאדם כל כך הרבה צעדים אחורה לקחת – אז קחו את כל הפרמטרים שבמשוואה בחשבון.

אני חושבת שאני, כפי שאני כיום מתחילה איפשהו בתחילת התיכון, בדיוק כשכל הילדות מתחילות להבין שיש להן משהו שעובד בין הרגליים ומקשרות את זה בקשר חד-חד ערכי לצורך עז לקשור את עצמן במערכת יחסים מונוגמית כמה שיותר.

אני לא יודעת למה, אבל בתוך כל אשליית הנורמטיביות הזאת, את הסטוץ הראשון שלי שהיה הפעם-הראשונה-להמון-דברים-שהבחור-בחיים-לא-היה-מאמין-שזה-ככה-באמת, עשיתי כבר בסילבסטר של שנת 2000 (אולי זאת היתה תחושת סוף העולם שאפפה את כולם, או אולי סתם היותי שרמוטה בתחילת דרכה). התקרית הקטנה הזאת, שבאמת במונחים של היום היתה חמודה ואינפנטילית להחריד, ערערה כמה יסודות במערכת ה חבר-חתונה-2-ילדים-פלוס-חתול שלי, וגרמה לי לחשוב – מי אתם שאני אהיה זקוקה לכם כל כך? או כמו שאומרים בשפה הבת ימית הממוצעת – “למה מה קרה?” .

ואז החלטתי ללמוד להיות לבד.

לכולם היו חברים וחברות, בהתחלה חודש חודשיים, אחר כך חצי שנה ככה, אחר כך כבר התחילו לספור את זה בשנות אור. רק אני הייתי זאת שהחברים של המאובנות המיתולוגיות בילו אתה בזמנם הפנוי. ולא, לא הזדיינתי אתם, או עשיתי סקס, או made love. הצעתי להם חברה משעשעת, אוזן קשבת, מזמוזים כאלה או אחרים, הרבה מאוד ספונטניות ומעט מאוד רגשות אשמה. מעולם לא יזמתי את הקשרים האלה אבל הם נוצרו מעצמם מעצם ההילה שאפפה אותי.

אהבתי את הלבד שלי, ערבים עם החבורה שלי, שהיו רווים בתשוקות מזדמנות. מעולם אלה לא היו עוד בנים חרמנים שחיפשו זיון קל, יותר זה היה דומה לגרסה התיכוניסטית של רומנים לאנשים נשואים. קיטש של סרטים אנטי רומנטיים ורומנטיקה של סרטי אנטי קיטש, זה מה שלמדתי.

לקראת סוף התיכון כבר העזתי יותר – השפלתי קלות בחור שאהב את זה, על גג של בניין בן 20 קומות, ירדתי למאהב ותיק שלי כשהוא מושך בשערי בחוזקה ומלטף את כתפי בידו השניה עם הקצב, בחניון של בניין משרדים. הלבד שלי הגיע לשיאים חדשים. היו שניסו לתפוס אותי וברחתי. אהבתי את החופש הנפלא שלי – יכולתי לצאת להרפתקא בכל יום. כל יום היה הרפתקא פוטנציאלית שרק דרשה מימוש.

ואז הבנתי את המחיר של הלבד שלי.

אנשים הם צרי עין. אחת הטעויות שלי (ואני בטוחה שהיו רבות, ולא גיליתי עדיין את כולן) היתה לספר. אנשים ידעו על הלבד שלי, אנשים ידעו שאני בלי חבר, אנשים ידעו שאני אוהבת הרפתקאות, אנשים בחבורה שלי ידעו שכבר שיחקתי עם רוב הבנים שביניהם, ואפילו, בשביל הנסיון עם אחת הבנות.

הידע הזה עלה לי במחיר. באחד הימים, במסיבה של החבר’ה, השתכרתי. בשביל הכיף. רקדתי המון וכשהתעייפתי, מכיוון שהיה זה בית של בחור שהכרתי היטב, פרשתי לישון במיטה שלו. בשלוש בבוקר, או בשעה הזויה אחרת, יד העירה אותי, יד ניסתה לתפוס בחזה שלי, קול נסה לשכנע אותי “להביא איזה מציצה”. סילקתי את הבחור, בקלות יחסית, מתוך שינה, וחזרתי לישון – בידיעה שיכורה במקצת שכנראה אני הפכתי לשרמוטה.

למזלי התיכון נגמר ממש מעט לאחר מכן, הספקתי להנות מהפעם הראשונה שלי בסצנה קיטשית להחריד עם מאהב נפלא, לצאת לטיול אפלטוני לחלוטין עם ידיד לצפון, לחיות טוב ולהתגייס.

הצבא התחיל.

המסלול שלי (הלא קרבי) התחיל בטירונות קרבית אפשהו שם בגבול מצרים. 6 בנות, פלוגת בנים. מסעות עם אלונקות, ריצות אפוד וקצין אפסנאות אחד (רוסי לבנבן שנראה כל כך כל כך טוב עם פרצוף “המניאק הבוגדני” שלו…..:) ששיעשע אותי בשעות הת”ש. משם הגעתי לבסיס הקבוע שלי ושם התחילו הצרות. אני לא אכנס לפרטים, אבל שם התחילה התקופה האפלה שלי.

בתקופה הזאת למדתי, מה זה זיון דוחה נטול רגשות שאחריו מרגישים זול ומגעיל ובלי ערך בכלל, או מה זה להרגיש מרוחק מחברים, או מה זה להרגיש שהאנשים שמקיפים אותך חושבים שאתה מוזר או משונה. למדתי מה זה להיות היחיד מבין משהו כמו 50 איש שמעשן, לפחות בגלוי. למדתי מה זה להיות לבד אבל בצורה רעה.

ושקעתי בדיכאון.

הייתי בוכה בלילות, הפכתי לרוח הרפאים של המקום, ישנה בחטף בימים, בוכה במסדרונות, מנסה למצוא מצוף כלשהו שיחזיק אותי, אבל גם אלה שאהבו אותי, היו עסוקים כל כך במסגרת המסלול התובעני (ותרשו לי להשתמש בכפל משמעויות זול – טובעני). השמנתי ב 15 קילו, שנאתי את כולם. יום אחד ישבתי נעולה בחדר עם M16 ומחסנית מלאה בתוכו, בתוך הפה שלי. אבל בסוף ניצלתי.

שני דברים (ובעצם גברים) הצילו אותי – דימה ורן.

דימה היה בחור שהכרתי כתוצאה מפתיחת חשבון סקרנים בג’יי דייט. הוא היה בחור גבוהה להחריד, בלונדיני עם שיער קצר, מכור לשעבר כתוצאה מאובדן נוראי שעבר עליו, שנגמל בעצמו ובשלב שהכרתי אותו סטודנט בפקולטה מדעית באונ’. הוא דיבר במשפטים ארוכים ויפים וניגן על אותם מיתרים שזעקו שינגנו עליהם. דיברנו בטלפון חודשים והוא היה אתי בימים שרציתי למות בצבא. הוא היה ורסייה שלי פלוס חמש שנים ואנחנו ראינו אחד בשני את העבר והעתיד שלנו.

פעם ראשונה בחיי רציתי להשאר.

בסופו של דבר כשנפגשנו, הוא הבין שאני “לא מסוגלת להיות רצינית”. בהתחלה ניסיתי לשכנע אותו שהוא טועה, שאני יכולה להיות נאמנה, ואני מסוגלת לאהוב. אבל הוא אמר “כשיש לך ספקות – run to the hills” ועזב.

אחרי הרבה זמן הבנתי שהוא צדק כשהוא עזב.

רן נהרג בפיגוע במייק’ס פלייס, אדם שהכרתי ולא הכרתי בו זמנית. החלפנו כמה מילים בכמה ארועים שונים שנכחנו בהם ונשבעתי לעצמי להתחיל אתו בפעם הבאה שאראה אותו. הפעם הבאה היתה ההלוויה. יום שישי לאחר שנה הייתי באזכרה שלו. חבר טוב דיבר דברים על “להיות תקוע במקום ולא להיות מסוגל להתקדם” ואני הבנתי סוף סוף את הדברים שהיו ברורים מאליהם גם ככה אבל סרבתי להפנים.

למרות כל הפחדים, החלטתי לעזוב.

שבוע וחצי אחרי האזכרה הוצבתי בבסיס הנוכחי שלי, בתפקיד של מתכנתת. הידע זרם לתוכי כמו נהר. שבועיים אחרי האזכרה התחלתי לצאת עם הבחור ה”רציני” הראשון שלי, כי החלטתי שאני יודעת איך להיות “לבד” והגיע הזמן ללמוד להיות ביחד. חודש אחרי האזכרה, גלשתי אל האתר של הדנג’ן וראיתי שדרושות מלכות/שפחות להופעות במועדון בימי חמישי ובאותו היום, שבוע לפני יום ההולדת ה 19 שלי, עשיתי את ההופעה הראשונה שלי במועדון כסאבית עם שתי מלכות (אחת מהן היתה המלכה ליה, ואת השניה לצערי קשה לי לזכור) חודש אחרי זה כבר ידעתי לקשור והתחלתי לעבוד גם כמלכה.

היום אני כאן, כותבת בלוג, עצובה קצת, כי קשה להיות לבד, אחרי שטועמים את הביחד (אפילו שאני עדיין יודעת להיות לבד). היום אני מאושרת, וטוב לי, ויש לי אנשים ומקומות שאני אוהבת. היום אני פורשת את הסיפור שלי כי אני מאמינה שאין לי שום דבר להסתיר.

ואני אוהבת כל כך את הדרך שעברתי.

מילאן קונדרה כותב בספרו (הפחות מוצלח, לפי דעתי, אגב) “הקלות הבלתי נסבלת של הקיום” כי “אם כל שניה בחיינו תחזור על עצמה עד אינסוף, נהיה כבולים אל הנצח כמו ישו אל הצלב”. בעבור כל השניות שעברתי, הייתי מוכנה להכבל אל הצלב, anytime.

אבל מי יודע, אולי זאת הסאבית שבי מדברת.