מחול אחרון ופרידה

לב חדש מעטר את פרק היד שלי כדי שלא אשכח לאהוב. עכשיו, אחרי שלמדתי בדרך הקשה, אני לא רוצה לשכוח לעולם.

זה לקח ממני המון זמן, סבלנות ורצון טוב. זה עלה לי בכאב, בדמעות ובלקיחת סיכונים. אבל עכשיו, כשהלב שלי פתוח, כשהאהבה שלי זורמת, כשהגוף שלי גמיש וחי – אני לא הייתי חוזרת אחורה בעד שום הון שבעולם. אני מרגישה כל חלק שלי מלא בחינניות של האהבה שלך, למרות שזו האחרונה כבר נמוגה מזמן. כאילו ההוויה שבנינו לנו בארבע ידייים, בטרם נהרסה, הספיקה להטמע בכל תא בגוף, בכל פיסת דנא טובה, ועכשיו היא רק משכפלת את עצמה שוב ושוב – כי זה הוא טבעם של דברים.

אני מסתכלת על גברים חדשים בעיניים חדשות. לא עוד גווים חשופים, לא רק עורות בוהקים מזעה ריחנית – אלא לבבות פועמים, רגשות, פחד, כאב. אז עכשיו אני מחפשת לי מישהו שיהיה ראוי ללב שלי, ואתו אל הגוף. אני רוצה גבר לצדי שיופרה על ידי הצד הנשי שבי. על ידי המהות הנשית. שיוכל להריח אותי כמו פרח אפל וקסום.

אני לא הולכת לבנות את החומות האלה חזרה, פשוט כי אין בי את היכולת לבנות אותם שוב. יש לי את הלב על פרק היד כדי להזכיר לי יום יום.

בשבועות האחרונים אנחנו הולכים מכות וזה לא נגמר. אני מטיחה בך ואתה נפגע. הלב שלך דופק כמו תופי-קרב של צבא שלם ואז אתה תוקף אותי ומשאיר בי סימנים של אש. אני דוקרת אותך בנעצים ובקוצים בדיוק כשאתה לא מסתכל. הדם מתחיל לטפטף לנו מהפצעים והוא אדום.

אתה שואל אותי למה ואין לי תשובה טובה בשבילך. אין לי אף תשובה שתספק את הרציונאל. בהתחלה אלה דברים בהם יש מידה של אחריות שלך – איחורים, נימות ודברים. אבל מהר מאוד אני לא מוצאת בך את העוגנים ואני מתחילה להטיל אותם בעצמי – זו הקנאה שלי, זו הבדידות שלי, זה הרעב.

אבל זה לא.

בעיניים מפוקחות אני רואה את עצמי דוחקת אותנו אל סיפה של תהום כדי לבדוק אם ניפול. מותחת שוב ושוב את הגבולות שלנו. מנסה לראות עד לאן תתן לי ללכת ועד לאן תבוא אתי. אני מכאיבה לנו כדי שנצא מזה, אני מכאיבה לעצמי כדי לחייך.

אני יודעת שזה נשמע הרסני אבל כזו אני. חיה על גבולות ההרס העצמי ומרקדת על ספי הכאב בצעדים קלים. אתה מאמין שהכל צריך להיות טוב ואילו אני מאמינה שהכל צריך להיות סביר בממוצע, אבל עם הרבה פסגות ועמקים. אתה רוצה שאני אהיה שמחה תמיד, בעוד שאני רוצה שתאהב את הכאב שלי, את הדמעות ואת היאוש, תחבק אותם ותבער יחד אתי.

איך אני יכולה לגרום לך להבין שחומה של יד ניתזת לעברי, כמו גם הלהט של סכין הננעצת עמוק בלב, מרגשים אותי במידה שאינה ניתנת לביטול? שהכאב עושה לי טוב ועושה לי לאהוב אותך ורק בונה ביננו עוד ועוד גשרים? שאם לא יכאב לי בדרך אחת, יכאב לי בדרך אחרת?

גבר שלי, אהוב שלי, אדם יקר שלי, חתול שלי, אתה מלמד אותי דברים נפלאים על עצמי, אתה משמח אותי, אתה עושה אותי קלה יותר ומאושרת יותר, אתה משכיח ממני את הצלקות ומסלק ממני את השדים. אני רוצה להביא אותך קרוב יותר למקומות אליהם אתה רוצה להגיע.

אני מקווה רק שנצליח לטייל במחוזות של שנינו בלי להכוות יותר מדי.

היום אתה חוזר ויש לי בשבילך מפתחות.
את המפתחות לחדרי הלב שלי כבר קיבלת.
עכשיו הגיע התור לקבל מפתחות* לחדרים האחרים.

רק תמשיך ללמד אותי, להזכיר לי ולהוכיח לי – שאהבה לא חייבת לכאוב

* זה עותק חדש רק בשבילך, אל תדאג

אני כבר לא יכולה לחכות לסוף השבוע המתקרב לאיטו, בו כמו בכל סוף שבוע בחצי השנה האחרונה והנהדרת, תעטוף אותי בין הידיים שלך כמו סיר שתכולתו חמה או ממתק שרק קצה קצהו נטעם. אנחנו נסתכל אל מעבר למראות העיניים, הירוק שלך ישקע בתכלת שלי, כדי למצוא את אותה נקודת מוצא ממנה אפשר לצלול אל העומק ולשוב שוב ושוב כדי ללגום לגימות אוויר קרות.

כבר חצי שנה אנחנו יחד. יום אחרי שטיילנו בשדה פרגים והחזקנו ידיים. יום אחרי שכתבתי את השיר הזה והפתעתי את עצמי כשחשבתי עליך. מאותו לילה בו התמונות הציתו בנו אש פתאומית, בו הזהרתי אותך משגיאות מסוכנות, ממשחקים באש, ואתה בחרת לקחת את הסיכון. מאותם ימים בהם רעדתי ופחדתי והטלתי ספק ופיתחתי כוח רצון והתגעגעתי. חצי שנה עברה מאז. לא המון, אבל בהחלט לא מעט מאותו הדבר שאין לו שם אחר מלבד אהבה.

אני לא רגילה להיות פרחונית כל כך. כתמי ורדים פשטו בנשמה השחורה שלי ופצחו במסע טיהור אלים. פתאום מותר לי לומר שאני אוהבת אותך, מותר לי לתקוע מבטים נוגים. מותר לי להיות נקבה שמאלצית שמביאה לך ארנבונים. לפעמים זה קצת מוזר, אבל באופן מפתיע למדי, בשורה התחתונה אני דווקא די מרוצה.

כאילו אני עומדת להתפקע
מרוב אהבה
להשפריץ על הקיר
ועל זגוגיות המשקפיים
מיצים ורדרדים מסוכר

כאילו אין בי מקום
מרוב אהבה
המפלס מטפס ועולה
והמים עולים וחומקים
מבין תריסי העיניים

כאילו באמת חתכו
אותנו באמצע
הלכנו לאיבוד בעולם
ונמצאנו בניגוד לתכנית
לנסות ולחזור אחד בשני

כשאני אתך
אני שוכחת אותי
ולא בא לי להזכר
איך חתכו לי בלב
ואיך צילקו את העור
ואיך שכאב לי
יום אחרי יום
עם סכינים בגב
ובין הצלעות

כשאני אתך
הפצעים נרפאים
ונדמה שמאז
שהייתי זחל
גם הייתי פרפר
והקלילות הופכת
לטבע שני
והחיוך
לטבע ראשון.

יש רגעים בהם דבר מה נאמר וכובש אותך לחלוטין – כאילו רק לאמירה הזו חיכית שתאמר. בדיוק אותם דברים הם שמתגלגלים אחר כך מעליות הגג ומהמרתפים ומהפינות החשוכות של מרחבי הזכרון, באחרי-צהריים שמשיים, כשהבריזה מייבשת את העורף והגלידה מתנזלת אל השולחן, כשהמבט קפוא על פריים בודד של חיים שלמים.

מילים כאלה, משפטים כאלה, נאמרים מעט. לפעמים זו שיחה בין חברות נטולות דאגות, שכובות על גג סורר, סתם אמירה שנאמרת בהיסח הדעת והמשמעות מתבהרת רק בדיעבד, מילים שמרימות את ראשן בויכוח מכוער ומרססות את הלב על הרצפה, אפילו שיר שמתנגן שוב ושוב באוזן. ולפעמים-לפעמים זה סרט, שמצליח לקלוע את עצמו אל תוך עולם ההמושגים שלי מילה אחר מילה, ולהאיר אותי מחדש באור אמיתי ובמילים שחדותן ברורה רק כשהן נאמרות.

אז אם יש לכם איזה שעה וחצי פנויות לטיול על פני פריס בסרט פיקנטי, סרקסטי עם סוף עצוב-משמח בצורה הכי אנושית שיש, צפו ב 2 Days In Paris. יש בו משהו. ואפילו יש בו יותר מזה.

“It always fascinated me how people go from loving you madly to nothing at all, nothing. It hurts so much. When I feel someone is going to leave me, I have a tendency to break up first before I get to hear the whole thing. Here it is. One more, one less. Another wasted love story. I really love this one.”

אמרת שאתה מפחד לומר לי שאתה שאתה אוהב אותי, ופתאום הבנת שהנה – אמרת. לעולם לא תדע כמה רסיסי זכוכית התעופפו וננעצו לי במאחורה של העיניים עם המילים האלו. קורעים דרכם דרך שכבות רבות של ריפוד גס, שנתחב בכל רווח דק בכדי לחסוך ממני במהלך השנים טלטלות מיותרות.

במחי יד, בלי שכלל שמת לב, סילקת מעלי עננה אפורה שכיתרה אותי זה מכבר. המילים היפות שלך כאילו בקסם, טיטאו את האבק מהפינות הרקומות קורי עכביש כסופים וסילקו את הכדרוריות המתגלגלות תחת משבי רוח קלים החודרים בין מסגרות החלון אל הזכוכית.

מי היה מאמין שככה, בתנופה אחת, יפלו החומות שלי אל יסודותיהן. אני תוהה אם ככה הרגישה גם נפילת החומות בברלין, כמו התחלה של עידן חדש ואוטופי. ואם גם אני כמוהם, אצליח להגיע להשלמה עם הגרסה הריאלית של המציאות, מבלי לבנות קירות חדשים.

כשאני לא צריכה להיות אמא שלך
לדאוג לראיונות עבודה
להציק לך שתלך לרופא
לוודא שזכרת לעבור בבנק
לתת לך עצות לניהול זמן נכון
לגלות ששכחת את הדברים בבית
להזכיר שתצלצל אלי כשאתה מסיים
לקוות שתזכור את מה שדברנו עליו אתמול
או לנגב את האבק מהמדפים שלך באצבע זריזה

אני יכולה להתפנות
כדי להיות מה שאני באמת -
חתולה מפונקת
כלבה מיוחמת
לטאה נמה בשמש
חיית מחמד קטנה
שרק רוצה לעשות אותך מאושר.

אני לא שואלת אם אני יפה
אבל אני שואלת אותך.

אתה אומר לי שכן.
בעודי נוברת אחר האישור
במעמקי עין ימין.

אתה מתחיל לומר לי
מילים עדינות בקול חרישי
שנלכדות במלכודות האזניים.

אתה אומר לי
מותק, את בסדר גמור

והכל בסדר.