מחול אחרון ופרידה

תחושה מוזרה.
כאילו הייתה אמורה זו
להיות אני
וכאילו גם לא.
ובתמונות האלה יש חור
והפנים לא ברורות
ואני שייכת לשם
ולא היא.

מפיות, משהו אדום ויד נוברת לי בשיער ומלטפת לי את המח שזקוק, כל כך זקוק, לפינה של שקט. האלכוהול של הערב מסמס אותי לנקודת ההתכה, בה כל ההרגלים הרעים יוצאים לשוטט, הסגריות מציתות את עצמן והלילה מזמין מחשבות חמקמקות.

אתה ואני, אנחנו, חגגנו שנה בפברואר, בפיקניק סוער והמון אהבה, טיילנו ברחובות ההומים, שיחקנו  משחקים אסורים, דיברנו אל תוך הלילה והותכנו עוד ועוד אחד אל תוך השני. מדהים באילו צעדי ענק אנחנו נפתחים אחד אל השני. מרוב שאתה מצליח לדבר אלי, להיות אתי, לחייך אלי, לפעמים נדמה לי שהלב שלך, פועם כמעט בתוך כף היד שלי, והוא יפה, שביר וטוב.

אתה דומה לי כל כך, המלאך הרע שיושב על כתפה של הציפור המכנית. המילים שלך מפיחות עניין בפינות אבֵקוֹתּ, שלא ראו אור כבר זמן מה. אתה כלום ואתה הכל ואתה טס במהירות של 120 קמ”ש רק כדי להזכיר לי שלפעמים לנשום זה קל ממש.

אבל התקופה האחרונה לא קלה לי. אפשר לומר שהיא אפילו קשה. גם בתוך ההרמוניה הזו ניתן לזהות את הכתמים שמלווים אותנו עוד מהתחלה. פחד. אגו. מיניות. אלוהים. רק ארבע מילים, ואלה רק כל אותם דברים שאנחנו רואים בצורה שונה כל כך שלפעמים אני צריכה להלחם עם עצמי כדי לזכור שמותר לנו לא להסכים.

מילים מילים מילים בסמטה יפואית. כמה זמן כבר לא הייתי שם. כמה זמן כבר לא לגמתי אש מכוסות פלסטיק ובחנתי את העולם מחדש מבעד לעיניים אפופות. מילים מילים והמילים שלך כל כך דומות לשלי. יש שם איזה וייב, יש שם איזה מקצב ששכחתי לאחרונה, כמו פעימות של לב.

אני יודעת שאתה צריך אותי עכשיו, ואני אתך ואני שלך ואנחנו ביחד. כשאתה נמס לתוכי, האהבה שלי בוערת אליך, אבל היא גם מכלה אותי. קשה לי לדעת שאני צריכה להזהר במילים, שאני צריכה לרפד את המעשים שלי ולהתרחק מהקצה. אני אוהבת לרקוד על הקצה, ולמרות שאתה לא מסוגל ודאי אפילו לדמיין את זה, אני לא מפחדת ליפול.

אם הייתי רעה יותר, הייתי אומרת לך – קח אותי עכשיו זר שכמותך, עם המילים היפות והגו הארוך. קח אותי, בוא נכנע לחטא הזה. אבל אני אוהבת ואני ריאלית ואני לא שם.

בשבועות האחרונים אנחנו הולכים מכות וזה לא נגמר. אני מטיחה בך ואתה נפגע. הלב שלך דופק כמו תופי-קרב של צבא שלם ואז אתה תוקף אותי ומשאיר בי סימנים של אש. אני דוקרת אותך בנעצים ובקוצים בדיוק כשאתה לא מסתכל. הדם מתחיל לטפטף לנו מהפצעים והוא אדום.

אתה שואל אותי למה ואין לי תשובה טובה בשבילך. אין לי אף תשובה שתספק את הרציונאל. בהתחלה אלה דברים בהם יש מידה של אחריות שלך – איחורים, נימות ודברים. אבל מהר מאוד אני לא מוצאת בך את העוגנים ואני מתחילה להטיל אותם בעצמי – זו הקנאה שלי, זו הבדידות שלי, זה הרעב.

אבל זה לא.

בעיניים מפוקחות אני רואה את עצמי דוחקת אותנו אל סיפה של תהום כדי לבדוק אם ניפול. מותחת שוב ושוב את הגבולות שלנו. מנסה לראות עד לאן תתן לי ללכת ועד לאן תבוא אתי. אני מכאיבה לנו כדי שנצא מזה, אני מכאיבה לעצמי כדי לחייך.

אני יודעת שזה נשמע הרסני אבל כזו אני. חיה על גבולות ההרס העצמי ומרקדת על ספי הכאב בצעדים קלים. אתה מאמין שהכל צריך להיות טוב ואילו אני מאמינה שהכל צריך להיות סביר בממוצע, אבל עם הרבה פסגות ועמקים. אתה רוצה שאני אהיה שמחה תמיד, בעוד שאני רוצה שתאהב את הכאב שלי, את הדמעות ואת היאוש, תחבק אותם ותבער יחד אתי.

איך אני יכולה לגרום לך להבין שחומה של יד ניתזת לעברי, כמו גם הלהט של סכין הננעצת עמוק בלב, מרגשים אותי במידה שאינה ניתנת לביטול? שהכאב עושה לי טוב ועושה לי לאהוב אותך ורק בונה ביננו עוד ועוד גשרים? שאם לא יכאב לי בדרך אחת, יכאב לי בדרך אחרת?

גבר שלי, אהוב שלי, אדם יקר שלי, חתול שלי, אתה מלמד אותי דברים נפלאים על עצמי, אתה משמח אותי, אתה עושה אותי קלה יותר ומאושרת יותר, אתה משכיח ממני את הצלקות ומסלק ממני את השדים. אני רוצה להביא אותך קרוב יותר למקומות אליהם אתה רוצה להגיע.

אני מקווה רק שנצליח לטייל במחוזות של שנינו בלי להכוות יותר מדי.

זו הייתה אורגזמה כועסת. זועמת אפשר לומר. היא התפוצצה לי בין היד לשאר הגוף והשאירה אותי עיוורת.

היא כעסה כי גם אני כעסתי, כי לשם שינוי לא חשבתי על הכלום הריק והקליל שלי או על הגוף האדיר שלך ועל האצבעות שמפלסות בי שבילים. היא קצפה כי התנערתי מהתפקיד הפאסיבי שלי והרשתי לתמונה שלך, ילדה יפה שלי, לעלות מן האוב.

האש שאהבתי אותך הרימה את ראשה ושלחה בי זרועות וסימנים, מעבירה רטט בעמוד השדרה ובקצות הנחיריים והאצבעות. המילים שלך, האמונה, הבטחון, הגוף, העיניים, החיבוק, את, על מכלול חלקייך היפים והשבירים מדי, עלית בי כדי שסוף סוף אוכל לומר לך שאהבתי אותך וששברת לי את הלב.

רעדתי כשבגדת בי, כשעזבת אותי, כשנטשת אותי עם שברי הבטחות ואמיתות כוזבות. לקחת את כל מה שהיה לנו והפכת אותו לצלקת שאין דרך למחות. השארת בי חותם מר וכואב, פגעת בי בדרכים שבטח אפילו לא טרחת לדמיין. אני כועסת, ילדונת, כי כמה שניסיתי לטאטא את השברים, גם אחרי שש שנים ארוכות אני עדיין נתקלת ברסיסים שלך ונדקרת, מדממת ובוכה.

לקחתי את התמונה שלך, יפתי, בידיים רעבות, וסתמתי לה את הפה בכדור אדום. קשרתי לה את הידיים בחבלים האדומים ובציפורניים מושחזות ומרוחות ארגמן חרטתי בשולי הגו המקועקע שלה זוויות חדשות בדם. הרוק שלה נזל על הקיר האיום, שהזכיר במקצת את קירות הלב שלי, ובכית דמעות של תנין, כמו שרק את יודעת לבכות.

נעצתי בך ברך ומבט וצחקתי לך, מבין רעידות האורגזמה המשתחררת לה.

עכשיו את נהנית, נהדרת שלי? עכשיו את נהנית, נכון?

בסוף אני אצליח לשכוח אותך.

אני כבר לא יכולה לחכות לסוף השבוע המתקרב לאיטו, בו כמו בכל סוף שבוע בחצי השנה האחרונה והנהדרת, תעטוף אותי בין הידיים שלך כמו סיר שתכולתו חמה או ממתק שרק קצה קצהו נטעם. אנחנו נסתכל אל מעבר למראות העיניים, הירוק שלך ישקע בתכלת שלי, כדי למצוא את אותה נקודת מוצא ממנה אפשר לצלול אל העומק ולשוב שוב ושוב כדי ללגום לגימות אוויר קרות.

כבר חצי שנה אנחנו יחד. יום אחרי שטיילנו בשדה פרגים והחזקנו ידיים. יום אחרי שכתבתי את השיר הזה והפתעתי את עצמי כשחשבתי עליך. מאותו לילה בו התמונות הציתו בנו אש פתאומית, בו הזהרתי אותך משגיאות מסוכנות, ממשחקים באש, ואתה בחרת לקחת את הסיכון. מאותם ימים בהם רעדתי ופחדתי והטלתי ספק ופיתחתי כוח רצון והתגעגעתי. חצי שנה עברה מאז. לא המון, אבל בהחלט לא מעט מאותו הדבר שאין לו שם אחר מלבד אהבה.

אני לא רגילה להיות פרחונית כל כך. כתמי ורדים פשטו בנשמה השחורה שלי ופצחו במסע טיהור אלים. פתאום מותר לי לומר שאני אוהבת אותך, מותר לי לתקוע מבטים נוגים. מותר לי להיות נקבה שמאלצית שמביאה לך ארנבונים. לפעמים זה קצת מוזר, אבל באופן מפתיע למדי, בשורה התחתונה אני דווקא די מרוצה.

אני מברכת לשלום את השומר שודאי בירכת בוקר בוקר בברכת שלום ומרגישה את חום ידך משתהה על הידית. המרצפות ודאי עדיין זוכרות אותך ואפילו בעיניה של המזכירה אני מצליחה למצוא שביב מפניך החולפים. התמונות מן הקירות מחבקות אותי כמוך והמקום כולו נועם נועם. אולי זו הסיבה שאני מרגישה שם כל כך נוח.

אולי זו גם הסיבה שהסכמתי לבוא לראיון הזה ואולי זה עניין מקצועי גרידא. אבל גם היום, ממעמקיה של אהבה גדולה מזו שמעולם לא הייתה לנו, אני עדיין נהנית להתלטף בשם שלך, בחיוך, בנסיון. רטט קטן עובר בי אפילו עכשיו, כשאני מדמיינת שיחות טלפון ששמעתי במיטה שהגיעו אל החדרים האלה. מתוק כמו פלפל חריף. מחרמן כמו סכין על פני עור חשוף.

אני מדמיינת שעות עבודה מאוחרת, בעוד הצל שלך מהלך בין החדרים. ודאי הייתי שולחת מן המקלדת ידיים רעבות אל מקומות רטובים ונטרפת מהמחשבה האסורה ומהמעשים המגונים תחת השולחן. הדפים היו שותקים והמסך היה עוצם את עיניו, בלילות ארוכים במשרד, בשעות עבודה מרתקות.

אלה רק דמיונות בהקיץ, חזיונות ללא אב ואם. אני אוהבת ואוהבת ואוהבת. יש בי כל כך הרבה אהבה, עד כי אין מקום להכיל והיא משפריצה לי מהאזניים ומלכלכלת הקירות. אבל השגיונות האלה, יחד עם הקול שלך, עדיין רפרפו סביבי במסדרונות. כמו פנטזיה לילית. כמו זכרונות עבר.

כשאני אתך
אני שוכחת אותי
ולא בא לי להזכר
איך חתכו לי בלב
ואיך צילקו את העור
ואיך שכאב לי
יום אחרי יום
עם סכינים בגב
ובין הצלעות

כשאני אתך
הפצעים נרפאים
ונדמה שמאז
שהייתי זחל
גם הייתי פרפר
והקלילות הופכת
לטבע שני
והחיוך
לטבע ראשון.

כשאני לא צריכה להיות אמא שלך
לדאוג לראיונות עבודה
להציק לך שתלך לרופא
לוודא שזכרת לעבור בבנק
לתת לך עצות לניהול זמן נכון
לגלות ששכחת את הדברים בבית
להזכיר שתצלצל אלי כשאתה מסיים
לקוות שתזכור את מה שדברנו עליו אתמול
או לנגב את האבק מהמדפים שלך באצבע זריזה

אני יכולה להתפנות
כדי להיות מה שאני באמת -
חתולה מפונקת
כלבה מיוחמת
לטאה נמה בשמש
חיית מחמד קטנה
שרק רוצה לעשות אותך מאושר.

הסתכל על נשים אחרות מטיילות, התבונן
בשפתיהן הטוות לך רשתות דבק רכות.
אני מבטיחה להסתכל על גברים אחרים,
אבל לעולם-לעולם לא בהם.

כשאני מסתכלת בך, בין חריצי התריסים
מחייך אלי שֶׁקט שאני רק מתחילה להכיר
ותחושה של אדם שמקבל את עצמו ואותי
חולץ מנימיי פקקים של בקבוקי יין ריקים.

הסתכל על נשים אחרות ברחוב, חולפות
וּבְּשׂמֵיהֵן מתפתלים בעננה חיכנית.
אני מבטיחה לך שאציץ בגֵוִוים אחרים,
את אצבעותיי החומדות אשמור לעצמי.

כי כשאצבע נתקלת בַשקע שבין הצוואר לכתף
היא מוצאת דרכה אל השקע שבין הצלעות והלב
הפעימות השקטות שלך, שעוד לא סיימתי לזכור
ממיסות בי סלעים שנדמה והיו שם תמיד.

אתה מזחיל אותי אל המקלחת על הברכיים. שוטף את השיער שלי ומחייך אלי, עם העיניים הירוקות-ירוקות שלך, חיוך אמיתי. בזמן שהמים שוטפים את הפנים, הזין שלך מוצא את דרכו אל הפה שלי, מתמקם בטבעיות. היד שלך נחה על העורף שלי ואני מתמסרת לקצב הנוח, מציצה מדי פעם לראות אותך, עומד רטוב, נאנח בשקט אל אריחי הקרמיקה הלבנים.

אני מניחה שהיה שם איזה ברק נבזי, שעבר בעיניים שלך, שפספסתי. כי פתאום אתה נדחף עמוק יותר, וכשאני פוקחת את העיניים, זרם מים חמים מונע ממני לראות. המים שוטפים אותי, שוטפים ממני את פערי הנסיון, את היוהרה שלי. פתאום אנחנו לא משתעשעים במקלחת, אלא זו אני שעומדת על הברכיים לרגליך, נשטפת, המים עוצמים אותי, ואתה פשוט משרת את התשוקה שלך בי. פשוט.

רפיון פושט בי. לא בגפיים, היכן שניתן לצפות לו, אלא בסרעפת. שם הנשימות הופכות קלות יותר, שטוחות יותר, מרוות יותר עם כל לגימת מים. אני נכנעת ואתה מסיט את הידיים שלי אל מאחורי הגב, ממשיך לחצוב את דרכך אל הנבכים שלי, ממשיך לשטוף אותי מכל אמירה צינית שיכולתי לומר. זה נראה לי טבעי כל כך, לכרוע, לנשום, עם הלשון בחוץ והנוזלים המתערבבים, שאני אפילו לא מקדישה לזה שום מחשבה.

אתה סותם את האף שלי, ודוחק את עצמך פנימה למקום שבו גם אם תרפה, לא יהיה לי סיכוי לנשום. המים מסלקים את הדמעה לפני שאתה שם אליה לב, ואני משתנקת. אתה עוזב, ומחדש את האחיזה המהודקת שלך שוב, תחת זרם המים. כל פעם מחדש נדמה לי שאני עוצרת , נאטמת בך מכל הכיוונים, כמו שפכטל או מסטיק בין מרצפות חדשות, הופכת למשטח חלק, והכל זורם ממני, פלגים-פלגים, אל הביוב.

אני משתנקת שוב ואתה גומר. המים בפה מתערבבים במתיקות מוכרת, ואני קורסת אל הרגל שלך. עכשיו סוף סוף, אני יכולה לראות שאתה עדיין מחייך אלי, עם העיניים הנהדרות שלך, נושם אותי, שוטף אותי, מנשק, מחזיק, וכן, לבסוף מקים אותי אליך, לחיבוק

ולסיבון יסודי מאחורי האזניים.