מחול אחרון ופרידה

תחושה מוזרה.
כאילו הייתה אמורה זו
להיות אני
וכאילו גם לא.
ובתמונות האלה יש חור
והפנים לא ברורות
ואני שייכת לשם
ולא היא.

אני כבר לא יכולה לחכות לסוף השבוע המתקרב לאיטו, בו כמו בכל סוף שבוע בחצי השנה האחרונה והנהדרת, תעטוף אותי בין הידיים שלך כמו סיר שתכולתו חמה או ממתק שרק קצה קצהו נטעם. אנחנו נסתכל אל מעבר למראות העיניים, הירוק שלך ישקע בתכלת שלי, כדי למצוא את אותה נקודת מוצא ממנה אפשר לצלול אל העומק ולשוב שוב ושוב כדי ללגום לגימות אוויר קרות.

כבר חצי שנה אנחנו יחד. יום אחרי שטיילנו בשדה פרגים והחזקנו ידיים. יום אחרי שכתבתי את השיר הזה והפתעתי את עצמי כשחשבתי עליך. מאותו לילה בו התמונות הציתו בנו אש פתאומית, בו הזהרתי אותך משגיאות מסוכנות, ממשחקים באש, ואתה בחרת לקחת את הסיכון. מאותם ימים בהם רעדתי ופחדתי והטלתי ספק ופיתחתי כוח רצון והתגעגעתי. חצי שנה עברה מאז. לא המון, אבל בהחלט לא מעט מאותו הדבר שאין לו שם אחר מלבד אהבה.

אני לא רגילה להיות פרחונית כל כך. כתמי ורדים פשטו בנשמה השחורה שלי ופצחו במסע טיהור אלים. פתאום מותר לי לומר שאני אוהבת אותך, מותר לי לתקוע מבטים נוגים. מותר לי להיות נקבה שמאלצית שמביאה לך ארנבונים. לפעמים זה קצת מוזר, אבל באופן מפתיע למדי, בשורה התחתונה אני דווקא די מרוצה.

(מכוון לאתה מהעבר, לא לאתה האהוב מההווה)

נכון לעכשיו אתה לא קיים יותר בכל אמצעי התקשורת שלי. מחקתי אותך מכולם, אחד אחרי השני, כדי להקל על התהליך. בתחילה עוד אתאמץ לשכוח אותך, אבל אחר כך זה יהפך להרגל – לא לצלצל אליך, לא לדבר אתך, לא לראות אותך, לא לדאוג.

יש גבול למה שאני מוכנה לספוג ולמה שאני מוכנה לקחת עליו אחריות. אם אתה מנסה להטיל את האחריות כולה עליי, להוציא אותי הרעה, הכלבה, האשמה היחידה בכל הסיפור ואתה להשאר הצדיק הגמור – אני לא מתכוונת לתת לך.

אני רוצה שתדע שויתרתי עליך אחרי שמיציתי את המאמצים שלי כדי לשמור על הקשר הזה. מהשלב שבו אמרתי לך שאני לא רוצה לשמוע ממך יותר (וקשה להביא אותי לשם), זו היא האמת – אני לא אענה לך, לא אדבר אתך, אם אפגוש אותך ברחוב, אומר לך שלום ואמשיך ללכת. די.

אני לא אוהבת סיפורים עם סוף סגור. אני אוהבת אהבות שנמשכות לחברויות קרובות, לידידויות מלאות סימפטיה ולחשושים חטופים. אתך זה סוף סגור. אני אתך גמרתי.

ואחרי כל הג’אז הזה, אתה ואני התנשקנו באיזו פינה יפואית קטנה.
על ספות קשות ואוויר מעושן, עם גינס קטנה וצ’אי גדול,
כשהמוזיקה ואתה מחבקים את השמלה השחורה שלי,
שקענו אל תוך הבוקר, אל השיחה ואחד אל תוך השני
והיה לי טוב והיה לי חיוך והיה לי חם, רך ונעים.

בינתיים טוב לי להתעורר אתך בבוקר וללכת לים.
בוא נתחפר בחול, נסתתר בקונכיה ולא נדאג משום כלום.

קראתי היום שלא רק שאנשים מאושרים מחייכים יותר, אלא גם ההפך נכון: אנשים מחייכים, מרגישים מאושרים יותר. אם אתה מחייך אז אתה מאושר, אם אתה מאושר אז אתה מחייך.

זה תמיד כיף להוכיח יחסי אם ורק אם, לא רק כי לוגיקה טהורה עושה לי נעים, אלא כי היא גם מעגנת פשטות בחיים. נורא קל לי להבין קשרי גומלין, על הסימטריה הנעימה והמנחמת שלהם. דברים שמתנהגים כצפוי עושים חסד עם העולם הזה, המושתת על חוסר בהירות שיטתית.

אז גם אני עושה סדר סביבי, כדי שזה יחלחל ויפעפע פנימה, אל תוך הראש. מנקה משימות מהטו-דו ליסט, נחה כדי לחשוב, חושבת פחות, מסדרת את הבית, לא מכיילת את עצמי סביב המחשבות עליך, סדרים מהסוג הזה.

ראיתי את לב אמיץ אתמול, סגירה של עוד אחד מפערי הקולנוע שצברתי במשך השנים. המרחבים הסקוטיים פיתו אותי, מל גיבסון נראה טוב פעם, במיוחד כשמענים אותו למוות. ישבתי עם חבר וניהלנו אחת משיחות החיים האלה. לא עמוקה במיוחד, אבל בהחלט מעניינת. חשבתי על כמה שהחברים שלי לא משקפים את האנשים הממוצעים שבחוץ. חשבתי על הצעדים הבאים שלי, על הלימודים המתקרבים, על העבודה שמתבשלת לה על אש קטנה. חשבתי על האצבעות שלך משרטטות קווים במרחבים שלי ועליך מתקרב אלי בצעדים קטנים, נספג בי חרישית.

לקחתי הפסקה היום. אחרי שסיימתי לעשות כמה השלמות עבודה שחיכו בקוצר רוח לסוף השבוע, ארזתי את עצמי ובלווית ספר טוב, קרוא למחצה, נדדתי אל בית הקפה. תפסתי לי ספה באמצע כיכר מוארת ואחרי שתי כוסות מיץ גזר, קפה אחד וקרואסון חמאה מהסוג שאני לא מרשה לעצמי בימי שלום, סיימתי את הספר. בדרך חזרה גיליתי גינה שעוד לא טיילתי בה, נגעתי במים, נגעתי בצמח שזה עתה נגזם, בקיר שטוייח בצורה מפתיעה. האצבעות שלי חיפשו ללמוד עוד ועוד, כאילו לא מספיק להן ללמוד אותך.

שלשום שמענו ביחד ג’אז והחלפנו מבטים מזדמנים. נזכרתי איך באיזו פעם ראשונה, לקחתי את המסטיק שלך לפה שלי בלי לחשוב פעמיים, וחייכתי אל הסקסופון. אכלנו ביחד ומפה לשם שוב מצאתי את עצמי על הרצפה של הדירה שלי ואתה מעלי, העור שלך עושה לי נעים בבטן והעיניים שלי נעצמות מעצמן. אני לא אספר לך כמה מפתיע אותי לגלות כל פעם מחדש במגע שלך תחושה הגובלת בבתוליות, כאילו שלא זחלתי על שטיחים רכים ומרצפות קשות. אני לא אספר לך. מספיק שאומר שכל צעד שלי בעקבותיך מרגיש כמו צעד ראשון.

את סוף השבוע לא בניתי סביבך, אבל היית בו. זה מפחיד אותי, הצעדים הרציונליים הזהירים שאני לוקחת, החשיבה המבוקרת, הכנות שלך שרואה דרכי. זה מפחיד אותי, וזה עושה לי לחייך. זה היה סוף שבוע טוב.

מעולם לא ירדתי על ארבע מתוך חולשה. המבטים הצמאים של הקהל תמיד הרימו אותי מעלה. תחת כל פיסת בד שהושלכה הצידה, נחשף עור שהלהיט את הרוחות. תמיד כרעתי על ברכיי, חזקה ונערצת, מביטה מעלה או עוצמת את עיניי בהתעמרות שאומרת כולה שליטה עצמית ושלווה.

אבל כשהורדת אותי על ארבע על הרצפה הקרה שבדירה שלי, לא היו עיניים מלבד שלך להנעץ בגבי, והבדידות הזו הייתה גדולה ומאיימת. עם כל בגד שנטף ממני, רק הרגשתי ערומה יותר וצמרמורות פשטו בחלקות החשופות.

שמעתי אותך לוגם מהתה שלך, ואז נוגע בי. בלי מחיאות הכפיים, הערות הקהל או מי שיפלוש למרחב האישי, רק הידיים שלך והידיים שלי והעיניים שלך והעיניים שלי וכאב מעודן שביום טוב אפילו לא הייתי מרגישה, אבל על הרצפה הקרה שבדירה שלי, גרם לי לרעוד כמו ציפור חורפית אפורה וקטנה.

בסופו של דבר אחד ולפני תחילתו אחר, שכבתי, כשרק אתה והסוודר שלך מפרידים ביני לבין המרצפות הגדולות. נרעדתי, ואתה שאלת אותי איך, או שמא מה, אני מרגישה. נשפתי אליך את המילה “פגיעה”, ואילו אתה הנהנת, ליטפת ונדמה שאמרת לי שאין סיבה לפחד.

אני מקווה ששמעתי נכון.

היה לי לפיתוי, לכבוד ולעונג להתערבב בך, חבר יקר. לפשוט בפניך את המסכות ואת המגננות יחד עם הבגדים, ולראות את שלך מנגד, מתמוססות ונמוגות לאיטן.

כמה נעים היה לי לראות אותך מתרכך כנגדי, את העיניים הטובות שלך בוחנות את שלי, את המילים בוקעות מתוך פינות שטשטשת מזמן ולתת לך את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – חום בלתי מותנה בדבר, תשוקה ללא מגבלות ושפע של אהבה לאנשים היפים מהפנים ומהחוץ.

לא תאמין עד כמה התפעמתי לראות, להריח, לטעום, לגעת ולשמוע אותך רוצה, ומה אתה רוצה בדיוק. אני שמחה שמצאתי בי שוב את הרוגע לעשות את זה כמו שצריך, ועוד יותר שאתה מצאת בך את האומץ לומר את המילים שרצית לומר.

היתה בי מידה של פחד, אך היא נגנזה לבינתיים. ברור שהמשחק הוא באש, אבל אני סומכת עלינו שנצליח לעשות את זה בתבונה. יש פה מידה ברורה של סכנה, אבל מוטלת עלינו האחריות לשמור ולהעשיר את מה שיש לנו, לך ולי.

ילד יפה, היה לי לילה טוב אתך.
עכשיו רק צריך לישון.

כל כך ריקים מתוכן רוב האנשים שמקיפים אותי. אני מסתכלת עליהם ורואה את הפחד הטפשי הזה מנשים ומגברים, את רשימת ההישגים הריקה מתוכן, הרדיפה העיוורת אחר עוד מטרה ועוד מטרה, בלי לעצור כלל בצד הדרך כדי להשקיף על הנוף. לא שאני נעלה בהרבה, אבל לפחות יש לי את היכולת להבין מתי אני עוסקת בתפל ומתי בעיקר.

יש אנשים (האם אני כבר שם?) שהצליחו להתעלות מעל כל זה ולהיות מסוגלים לראות שיופי זה לא הכל, אופי זה לא הכל, אינטלגנציה זה לא הכל, סקס זה לא הכל. הכל זו בסך הכל תחושה טובה, דקה, נקיה וצלולה. אדם או מקום שבו פשוט טוב. שם הנפש שקטה, הראש שלו והגוף נינוח.

זו לא בהכרח אהבה (למרות שזו בהחלט יכולה להיות).
זו פשוט הזכות שכל אדם יכול לממש אם רק יבין – היה כנה עם עצמך ותקבל את שתרצה.

על רקע הרעש שכולם יוצרים לי, אתה עדיין לידי מכל נקודה על פני שטחה הקטן אך הגדול של המדינה הקטנה אך הגדולה הזו. אני אוהבת אותך, ילד, ואתה לא מבין כמה לעונג לי לאהוב אותך כל כך ועוד להיות מסוגלת להגיד לך את זה.

אחרי פגישה נוספת הגענו למסקנה שזה לא ילך בכיוון הנכון -
בחור רגיש ויפה נפש שכמוהו ובהמה בדסמית רציונאלית שכמוני הם לא צירוף מוצלח בבסיסו.אבל היה משעשע בסופו של לילה.
ישנתי טוב, פטפטנו בבוקר, שתינו תה, הוא שכח פה את המעיל שלו.
נשאר ידידים

כמו שאומרים במחוזותנו -
נקסט

מדי פעם, בשולי הדרך, לא קטפתי, אלא חפרתי מהשורש, כמה נטעים.
איזה כיף להרגיש, שפתאום יש לי בית, ואני מוקפת פריחה.
לפעמים אני נקסמת כולי מהחיבוק שאתם מצליחים לתת לי.
אולי פיצחתי את הנוסחא, ואולי פיצחתי רק כמה לבבות בודדים,
אבל נדמה לי שאתם מוכנים לתת לי להרגיש שאני זו אני.
ושזה בסדר גמור.

היתה בשישי, באיחור של חודשיים, חנוכת בית נהדרת. ולמרות שהייתי לחוצה כמו קרפדה בבלנדר שלא יהיה מספיק מקום, שהשרימפס יצא צמיגי, כי אין מספיק קולה ושהאנשים החדשים ישנאו את כולם וילכו מכות – למרות הכל, היין היה נהדר, השיחה היתה זורמת והצפיפות מגבשת, תחת מעטה עשן הנרגילה המתקתק.
לאט לאט ולרוב בזכותכם, הלחץ התפוגג ופינה את מקומו לפלירטיות הרגילה שלי ולהשתרעות נעימה בין אנשים אהובים. יו נו, אני לא כזאת שמאלצית כרגיל, אבל דאמיט, הפעם זה במקום .

טנקס גאייז (אנד גאלז),
פרוזן.