מחול אחרון ופרידה

“You had something to hide
Should have hidden it, shouldn’t you
Now you’re not satisfied
With what you’re being put through.”

האם הייתי צריכה לשתוק, יקירי? או שמא הייתי צריכה לדבר, כמו שביקשת? אז הרגשתי שאני בורחת ממך לתוך עולם אפוף סודות ושתיקה וריחוק קטן. אז החלטתי להגיד את הכל. אז קיוויתי שזה יעזור. אבל עכשיו כשאתה עם כל המגננות למעלה ואני עם כל האקדחים שלופים, אני כבר לא כל כך בטוחה שהיה כדאי לי לפתוח את הפה. הייתה בי תקווה שהאמת תעשה את שלה, אבל בינתיים זה נראה כאילו הצרות רק מכפילות ומשלשות את נפחן.

“It’s just time to pay the price
For not listening to advice
And deciding in your youth
On the policy of truth.”

כנראה שזו הייתה התמימות שלי וכנראה שעכשיו הזמן לשלם את המחיר. האמנתי שבמילים אני יכולה לרפא את הפצעים, אבל במקום, מתוך הרגשות שלך צפה האשליה שתוכל להחליט בשבילי איך לחיות, איך להתמודד עם החיים ואיך לטרוף אותם עד תום. אמנם אני לא חושבת שעשיתי את הדברים הטובים ביותר ואת ההחלטות החכמות ביותר, אבל אני לא חושבת שהשגיאות שלי (ולא שלך לא היו כאלה) מעמידות אותך במצב שבו אתה יכול להחליט בשבילי.

“Things could be so different now
It used to be so civilized
You will always wonder how
It could have been if you’d only lied.”

אני תוהה אם הייתי שומרת את הדברים לעצמי, מתמרנת את עצמי כמו אשה נבונה, במתיקות מהולה בארס, לתוכך, משכנעת אותך שלא קרה שום דבר, שזה אתה שהתרחקת וכלל לא אני. האם אז היית קונה את האשליה? והאם הייתי מרוצה אז? האם הייתי יכולה לדעת שאני חיה בתוך שקר, האם יכולתי לומר לך בכנות שאני באמת אוהבת אותך, ויותר גרוע – האם יכולתי להאמין בזה בעצמי?

“Its too late to change events
Its time to face the consequence
For delivering the proof
In the policy of truth”

עכשיו זה כבר מאוחר מדי, המילים נאמרו והמעשים נעשו. האיומים נשלפו והדמעות הרטיבו את החול. נשאר בי מספיק כוח לעוד שיחה אחת על זה. אני מוכנה להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה, להזהר לא לשוב לנקודה הזו ולשקם את ההריסות. אבל אני לא מוכנה להתעכב על זה עוד. אם אתה רוצה להמשיך לחיות בתוך התסכול הזה, לטבוע בתוך הדרמה הזו, לשוב עוד ועוד לנקודה הזו -  לי זה הספיק. לא הפסקה ולא נעליים, תעצרו את העולם, אני רוצה קצת שקט.

“Now you’re standing there tongue tied
You’d better learn your lesson well
Hide what you have to hide
And tell what you have to tell.”

אני אשתדל ללמוד את השיעור שלי. נקווה שזה יגמר בטוב.

מפיות, משהו אדום ויד נוברת לי בשיער ומלטפת לי את המח שזקוק, כל כך זקוק, לפינה של שקט. האלכוהול של הערב מסמס אותי לנקודת ההתכה, בה כל ההרגלים הרעים יוצאים לשוטט, הסגריות מציתות את עצמן והלילה מזמין מחשבות חמקמקות.

אתה ואני, אנחנו, חגגנו שנה בפברואר, בפיקניק סוער והמון אהבה, טיילנו ברחובות ההומים, שיחקנו  משחקים אסורים, דיברנו אל תוך הלילה והותכנו עוד ועוד אחד אל תוך השני. מדהים באילו צעדי ענק אנחנו נפתחים אחד אל השני. מרוב שאתה מצליח לדבר אלי, להיות אתי, לחייך אלי, לפעמים נדמה לי שהלב שלך, פועם כמעט בתוך כף היד שלי, והוא יפה, שביר וטוב.

אתה דומה לי כל כך, המלאך הרע שיושב על כתפה של הציפור המכנית. המילים שלך מפיחות עניין בפינות אבֵקוֹתּ, שלא ראו אור כבר זמן מה. אתה כלום ואתה הכל ואתה טס במהירות של 120 קמ”ש רק כדי להזכיר לי שלפעמים לנשום זה קל ממש.

אבל התקופה האחרונה לא קלה לי. אפשר לומר שהיא אפילו קשה. גם בתוך ההרמוניה הזו ניתן לזהות את הכתמים שמלווים אותנו עוד מהתחלה. פחד. אגו. מיניות. אלוהים. רק ארבע מילים, ואלה רק כל אותם דברים שאנחנו רואים בצורה שונה כל כך שלפעמים אני צריכה להלחם עם עצמי כדי לזכור שמותר לנו לא להסכים.

מילים מילים מילים בסמטה יפואית. כמה זמן כבר לא הייתי שם. כמה זמן כבר לא לגמתי אש מכוסות פלסטיק ובחנתי את העולם מחדש מבעד לעיניים אפופות. מילים מילים והמילים שלך כל כך דומות לשלי. יש שם איזה וייב, יש שם איזה מקצב ששכחתי לאחרונה, כמו פעימות של לב.

אני יודעת שאתה צריך אותי עכשיו, ואני אתך ואני שלך ואנחנו ביחד. כשאתה נמס לתוכי, האהבה שלי בוערת אליך, אבל היא גם מכלה אותי. קשה לי לדעת שאני צריכה להזהר במילים, שאני צריכה לרפד את המעשים שלי ולהתרחק מהקצה. אני אוהבת לרקוד על הקצה, ולמרות שאתה לא מסוגל ודאי אפילו לדמיין את זה, אני לא מפחדת ליפול.

אם הייתי רעה יותר, הייתי אומרת לך – קח אותי עכשיו זר שכמותך, עם המילים היפות והגו הארוך. קח אותי, בוא נכנע לחטא הזה. אבל אני אוהבת ואני ריאלית ואני לא שם.

יש רגעים בהם דבר מה נאמר וכובש אותך לחלוטין – כאילו רק לאמירה הזו חיכית שתאמר. בדיוק אותם דברים הם שמתגלגלים אחר כך מעליות הגג ומהמרתפים ומהפינות החשוכות של מרחבי הזכרון, באחרי-צהריים שמשיים, כשהבריזה מייבשת את העורף והגלידה מתנזלת אל השולחן, כשהמבט קפוא על פריים בודד של חיים שלמים.

מילים כאלה, משפטים כאלה, נאמרים מעט. לפעמים זו שיחה בין חברות נטולות דאגות, שכובות על גג סורר, סתם אמירה שנאמרת בהיסח הדעת והמשמעות מתבהרת רק בדיעבד, מילים שמרימות את ראשן בויכוח מכוער ומרססות את הלב על הרצפה, אפילו שיר שמתנגן שוב ושוב באוזן. ולפעמים-לפעמים זה סרט, שמצליח לקלוע את עצמו אל תוך עולם ההמושגים שלי מילה אחר מילה, ולהאיר אותי מחדש באור אמיתי ובמילים שחדותן ברורה רק כשהן נאמרות.

אז אם יש לכם איזה שעה וחצי פנויות לטיול על פני פריס בסרט פיקנטי, סרקסטי עם סוף עצוב-משמח בצורה הכי אנושית שיש, צפו ב 2 Days In Paris. יש בו משהו. ואפילו יש בו יותר מזה.

“It always fascinated me how people go from loving you madly to nothing at all, nothing. It hurts so much. When I feel someone is going to leave me, I have a tendency to break up first before I get to hear the whole thing. Here it is. One more, one less. Another wasted love story. I really love this one.”

הסתכל על נשים אחרות מטיילות, התבונן
בשפתיהן הטוות לך רשתות דבק רכות.
אני מבטיחה להסתכל על גברים אחרים,
אבל לעולם-לעולם לא בהם.

כשאני מסתכלת בך, בין חריצי התריסים
מחייך אלי שֶׁקט שאני רק מתחילה להכיר
ותחושה של אדם שמקבל את עצמו ואותי
חולץ מנימיי פקקים של בקבוקי יין ריקים.

הסתכל על נשים אחרות ברחוב, חולפות
וּבְּשׂמֵיהֵן מתפתלים בעננה חיכנית.
אני מבטיחה לך שאציץ בגֵוִוים אחרים,
את אצבעותיי החומדות אשמור לעצמי.

כי כשאצבע נתקלת בַשקע שבין הצוואר לכתף
היא מוצאת דרכה אל השקע שבין הצלעות והלב
הפעימות השקטות שלך, שעוד לא סיימתי לזכור
ממיסות בי סלעים שנדמה והיו שם תמיד.

קראתי היום שלא רק שאנשים מאושרים מחייכים יותר, אלא גם ההפך נכון: אנשים מחייכים, מרגישים מאושרים יותר. אם אתה מחייך אז אתה מאושר, אם אתה מאושר אז אתה מחייך.

זה תמיד כיף להוכיח יחסי אם ורק אם, לא רק כי לוגיקה טהורה עושה לי נעים, אלא כי היא גם מעגנת פשטות בחיים. נורא קל לי להבין קשרי גומלין, על הסימטריה הנעימה והמנחמת שלהם. דברים שמתנהגים כצפוי עושים חסד עם העולם הזה, המושתת על חוסר בהירות שיטתית.

אז גם אני עושה סדר סביבי, כדי שזה יחלחל ויפעפע פנימה, אל תוך הראש. מנקה משימות מהטו-דו ליסט, נחה כדי לחשוב, חושבת פחות, מסדרת את הבית, לא מכיילת את עצמי סביב המחשבות עליך, סדרים מהסוג הזה.

ראיתי את לב אמיץ אתמול, סגירה של עוד אחד מפערי הקולנוע שצברתי במשך השנים. המרחבים הסקוטיים פיתו אותי, מל גיבסון נראה טוב פעם, במיוחד כשמענים אותו למוות. ישבתי עם חבר וניהלנו אחת משיחות החיים האלה. לא עמוקה במיוחד, אבל בהחלט מעניינת. חשבתי על כמה שהחברים שלי לא משקפים את האנשים הממוצעים שבחוץ. חשבתי על הצעדים הבאים שלי, על הלימודים המתקרבים, על העבודה שמתבשלת לה על אש קטנה. חשבתי על האצבעות שלך משרטטות קווים במרחבים שלי ועליך מתקרב אלי בצעדים קטנים, נספג בי חרישית.

לקחתי הפסקה היום. אחרי שסיימתי לעשות כמה השלמות עבודה שחיכו בקוצר רוח לסוף השבוע, ארזתי את עצמי ובלווית ספר טוב, קרוא למחצה, נדדתי אל בית הקפה. תפסתי לי ספה באמצע כיכר מוארת ואחרי שתי כוסות מיץ גזר, קפה אחד וקרואסון חמאה מהסוג שאני לא מרשה לעצמי בימי שלום, סיימתי את הספר. בדרך חזרה גיליתי גינה שעוד לא טיילתי בה, נגעתי במים, נגעתי בצמח שזה עתה נגזם, בקיר שטוייח בצורה מפתיעה. האצבעות שלי חיפשו ללמוד עוד ועוד, כאילו לא מספיק להן ללמוד אותך.

שלשום שמענו ביחד ג’אז והחלפנו מבטים מזדמנים. נזכרתי איך באיזו פעם ראשונה, לקחתי את המסטיק שלך לפה שלי בלי לחשוב פעמיים, וחייכתי אל הסקסופון. אכלנו ביחד ומפה לשם שוב מצאתי את עצמי על הרצפה של הדירה שלי ואתה מעלי, העור שלך עושה לי נעים בבטן והעיניים שלי נעצמות מעצמן. אני לא אספר לך כמה מפתיע אותי לגלות כל פעם מחדש במגע שלך תחושה הגובלת בבתוליות, כאילו שלא זחלתי על שטיחים רכים ומרצפות קשות. אני לא אספר לך. מספיק שאומר שכל צעד שלי בעקבותיך מרגיש כמו צעד ראשון.

את סוף השבוע לא בניתי סביבך, אבל היית בו. זה מפחיד אותי, הצעדים הרציונליים הזהירים שאני לוקחת, החשיבה המבוקרת, הכנות שלך שרואה דרכי. זה מפחיד אותי, וזה עושה לי לחייך. זה היה סוף שבוע טוב.

מעולם לא ירדתי על ארבע מתוך חולשה. המבטים הצמאים של הקהל תמיד הרימו אותי מעלה. תחת כל פיסת בד שהושלכה הצידה, נחשף עור שהלהיט את הרוחות. תמיד כרעתי על ברכיי, חזקה ונערצת, מביטה מעלה או עוצמת את עיניי בהתעמרות שאומרת כולה שליטה עצמית ושלווה.

אבל כשהורדת אותי על ארבע על הרצפה הקרה שבדירה שלי, לא היו עיניים מלבד שלך להנעץ בגבי, והבדידות הזו הייתה גדולה ומאיימת. עם כל בגד שנטף ממני, רק הרגשתי ערומה יותר וצמרמורות פשטו בחלקות החשופות.

שמעתי אותך לוגם מהתה שלך, ואז נוגע בי. בלי מחיאות הכפיים, הערות הקהל או מי שיפלוש למרחב האישי, רק הידיים שלך והידיים שלי והעיניים שלך והעיניים שלי וכאב מעודן שביום טוב אפילו לא הייתי מרגישה, אבל על הרצפה הקרה שבדירה שלי, גרם לי לרעוד כמו ציפור חורפית אפורה וקטנה.

בסופו של דבר אחד ולפני תחילתו אחר, שכבתי, כשרק אתה והסוודר שלך מפרידים ביני לבין המרצפות הגדולות. נרעדתי, ואתה שאלת אותי איך, או שמא מה, אני מרגישה. נשפתי אליך את המילה “פגיעה”, ואילו אתה הנהנת, ליטפת ונדמה שאמרת לי שאין סיבה לפחד.

אני מקווה ששמעתי נכון.

אני נהנית להרשות לעצמי להפליג בשולי האשליה. הגלים מערסלים אותי בחיקם, ובין נוצות העננים אני מצליחה לצייר את דמותו מתקשרת אלי לפגישה אחרונה בדרך למטוס או אפילו אותי מרחיקה כל הדרך עד אליו, בעודו מחכה לי בזרועות פתוחות.

גם לי מותר לתעות בפאתי התעתועים הנאיביים. בשבילים הסלולים באבנים השוות בגודלן, עם כל צעד קל יותר לפסול, רק לרגע קט, כל בדל רמז רע שהמוח הפסימי מסוגל לייצר. כל פיתול של הדרך מאפשר לשקוע שוב ושוב ושוב בחיבוק, בלי להתנות אותו בזמן קצוב ובמצוקי המדבר.

אבל אני פוסעת רק על השוליים, על הקצה, נזהרת שלא להרטב מההתרגשות הגואה. אני יודעת שהסביר מכל הוא שאהיה לך רק פיסה בביקור בארץ הלבנטינית הזו, רק פינה זעירה אחת מבין פינותיה הקסומות. סביר להניח שלא אאפיל על דבר, אשחק ואעלם בנבכי הזכרון. אני לא רוצה לתת לכתמים האלה לפשוט בתמונת החיוך שלך, אבל הזמן ודאי יעשה את שלו.

הייתי רוצה למרק את החוויה הזו לכדי חלוק אבן עגול, מוצק ובלתי ניתן לשינוי, כדי לגלגל אותה בידי בכל עת שאחפוץ. לא אותך, לא לא, אתה רק זר יפה שנקרה בדרכי. הייתי רוצה לקחת את זה ולשמר אותו כפי שהיה, על אוסף הצבעים והריחות וגווניהם הצהבהבים והכחלחלים, על מצבור הנגיעות והמילים שנשפכו כאילו אין להן גבול. למרק, ללטש ולשמור לעת הצורך, בדיוק כפי שזה הרגיש בכל רגע נתון.

זו אפיזודה חולפת: חמישה ימי עבודה, יומיים טיול, שיחות שמפליגות אל העומק, אינטימיות שנבנית מעצמה. המילים מתערבלות בפה, אבל מסרבות להתחבר למשפטים שיתארו את הפרק הקצר הזה, שקראתי בו בשקיקה שבוע שלם. רק ביטויים פזורים נרקמים לאריג דקיק, שקוף כמעט, שנדמה כאילו יפרם במשב הרוח הראשון.

השער שלו אסוף במיליון גומיות, הכביש מתפתל בין ההרים החשוכים ואנחנו אתו. הצלילים של פינק פלויד מלטפים את הלילה, אבל בשאר הזמן הוא מדבר על עצים כרותים, ראפטינג סוער, פעילות חברתית, הגנה על הסביבה, משטרה דורסנית, אי צדק ושינוי – כאילו היה בן עשרים, כאילו היה משלנו, כאילו יש לו מטרה אמיתית. המילים שלו מציתות אש באמונות הקבורות שלי ומעירות שתיל בגרון שמתחיל לשלוח בי שורשים. למה אני צריכה לחיות את חיי הנוחות שלי ולהסחף עם הזרם? זה מוזר לדעת שלא אראה אותו שוב.

הגב שלו לבן וזרוע בנקודות חן קטנות שמבצבצות גם בחושך. העיניים שלו כחולות כמו שלי והזקנקן שלו מדגדג לי את הבטן. הוא עדין והעדינות שלו מכניעה אותי. אני שוכחת לנשוך ומתמסרת לגוף שלו, שדובק בעיקשות בשלי בערב, בערב שאחרי וגם בבוקר שאחריו. זה סוג אחר של תשוקה, הסוג הזה שסופו ידוע מראש. זו תשוקה שחייבים להאיץ בה לבעור, אפילו אם רוצים שתתחמם לה לאט.

הוא הולך ונעלם, הופך למילים ומתאדה, מהר משצפיתי. רק הבוקר הוא שקע בי, וכבר הידיים שלו נשרכות בין השורות, הקרסוליים שלו נשפכים על האדמה ונספגים, המילים שלו נעלמות בי ומתחפרות בעמדות. הוא הולך והופך למה שנשאר לי לומר – לזכרון, לגעגוע, לתמונה.

אני לא יודעת מה אני מנסה לומר, הרי אין כאן כלום. סתם שני זרים משני צידי העולם, שהחיים הביאו לאותה נקודת מקום וזמן קטנה וסופית, שמצאו את עצמם מסתחררים במחול לרגעים בודדים, ללגימות בודדות, ששמעו יחד את השקט המשכר של המדבר. אני לא יודעת מה אני מנסה לומר, כי הרי זה טבעם של דברים יפים לדעוך. יש בי מידה של שמחה ומידה של עצב ומידה של געגוע נעים. היש הגדרה טובה מזו לזמניות?

יש לי תחושה עמומה שהדברים חומקים מבין אצבעותי. אני מרגישה הכל במטושטש. העולם צבוע בגרדיינט הלא נכון. כולם חולפים על פניי. אף אחד לא עוצר בתחנה שלי. יש ריח של שינוי.

אני צריכה לעשות משהו – אבל לא ברור לי מה. אולי משהו נועז. אולי משהו מטורף. אולי משהו שגרתי. אולי לנסוע לטייל. אולי להקים סטארט אפ. אולי לאבד שליטה.

זו אפילו לא תחושה רעה, התחושה העקומה הזו. רק רשרוש קליל מאחורי הקלעים שמפריע את שלוותה של הפסטורליה הבימתית. זו אפילו לא תחושה רומנטית. אולי אני רעבה למגע, אבל אני לא עיוורת מספיק כדי לא לשים לב שכל הפניות שעשיתי, רק הוליכו אותי במעגל.

אני לא יודעת איך לחמוק. נדמה שאני מתקדמת, אבל רגל אחת נותרת מאחור. כל פעם שנדמה שנמלטתי מהתחושה הזו, היא מפתיעה מחדש. כבר הפסקתי להבחין בתחלופת רגעי הטשטוש הצץ בין רגעי האושר. או להפך.

יש פה משהו לא בסדר, ואני לא יודעת מה.

שבועות יפים עוברים עליי בתקופה האחרונה. מעניין מה הטוב שעשיתי כדי שהגורל יזמן לי אותם. שבועות של חיבוקים, של חברים ישנים שמתקרבים מחדש, של שיחות מלאות תובנה. שבועות של עבודה מספקת. שבועות מרתקים מכל הבחינות.

אני אוהבת את ההרגל שאני מפתחת לעצמי, לכתוב כאן כל תחילת סוף שבוע, לחשוב כל סוף השבוע על מה שכתבתי כדי לצאת ביום ראשון לדרך חדשה.

ידיד אמר לי שאני נוטה לפתח הרגלים, לפעמים אפילו בכוח. מעניין. אולי כמו שנכתב ב”קלות הבלתי נסבלת של הקיום” – ‘האושר הוא כמיהה לחזרה’. אולי למרות שכרגיל אנשים נהנים מעננת האומללות שמרחפת מעליהם, אני נהנת לחלוטין מפשוט להיות מאושרת.

אז מה למדתי השבוע?

השבוע למדתי שאני לא צריכה להשתכר עד כדי אובדן שליטה.

יצאתי לטיול בצבא עם הרבה חברים מהבסיס – במסגרת צבאית (בשלב הזה אבקש מכולכם לצחוק עליי כי אני קטנה עד שלא תוכלו עוד, וברגע שהבטן תפסיק לכאוב מרוב צחוק, אתם יכולים להמשיך בסיפור). אז אמנם האלכוהול היה “אסור”, הרי ידוע שבחברה של אנשים צעירים (חסרי מנוח) ‘אסור’ היא מילה נרדפת ל ‘לא מומלץ’ או ‘לא כל כך כדאי (בדיוק כמו שגברים רואים את המילה ‘לא’ כ’כן’ במקרים רבים וטובים:).

בכל אופן, התחלנו חמישה עשר אנשים עם חמישה בקבוקי יין, בקבוק ורמוט ישראלי (איכס…) ושני בקבוקי אבסולוט. כרוסיה גאה, כמובן שלקחתי את ההובלה על הוודקה ותוך חצי שעה היה לי באז נעים בבטן. אבל אז (מסיבה לא ברורה בעליל) החלטתי שצריך עוד. מגבית זריזה העלתה עוד שבעים שקלים שהספיקו בדיוק כדי לקנות שני בקבוקי רעל (כלומר קגלביץ’) ומשם הכל הדרדר.

שתיתי עוד שליש בקבוק ומכאן המידע שאני מוסרת סופר לי לאחר מעשה (כלומר בבוקר) מכיוון שאני לא זוכרת מה קרה יותר מדי טוב… :*) כדי לתקצר את העניין ולא להלאות אתכם בסיפורי שיכורים משעממים, כמה בחורים חשבו שיהיה נורא מצחיק להתעסק אתי. היינו בפינה חשוכה כלשהי, וכנראה שזה היה עלול להגמר הרבה יותר עצוב אם לא הייתי (כמסתבר) בחורה אלימה מטבעי.

בבוקר, כשקמתי וניגשתי לאותם בחורים גיליתי שסימנים כחולים מעטרים את הצוואר והזרוע של אחד, שני סימנים כחולים עם חתך מגליד מחייכים אלי מהסנטר של השני, בעוד שלשלישי היה ‘רק’ סימן על הכתף. הם לא דרשו שום התנצלות על הנשיכות (!) (כנראה שהם ידעו כמה לא בסדר הם היו) ואני קיבלתי את מנת הצחוק החודשית שלי כשהבנתי שהם הולכים לבלות את השבועות הקרובים עם העיטורים שהם קיבלו על התעסקות עם ילדונת בדסמית.

השבוע גם הוכח לי שגברים פועלים בדיוק לפי אותן הסטיגמות המוטמעות שנשים פועלות לפיהן.

ברגע שאת מתרחקת, הם נמשכים אליך חזרה כמו זבובים אל צנצנת דבש שנשכחה בשמש. אותו בחור שרציתי כל כך, עד שהבהלתי אותו, עם הכנות שלי. אותו בחור שניסיתי להרגיש כלפיו. אותו אחד שהפסקתי להרגיש כלפיו, בגלל שפגע בי. אותו האחד בדיוק חזר אליי והתחיל לדבר, התאמן אתי בחדר כושר, רץ במכשיר מאחוריי שעה, בדיוק כמוני. אותו אחד שוב הזמין אותי אליו למסג’.

‘הפעם, בבקשה, בלי תקריות דיפלומטיות’, אמרתי לו.

המסג’ היה נפלא. התקריות הדיפלומטיות היו ניתנות להבלגה. היה שקט וטוב ורגוע וקמנו בבוקר עם חיוך.

הדבר הכי חשוב היה משפט קטן שהוא אמר לי – ‘אני פשוט מכור למגע’, אמר ועצם בהנאה את עיניו.

‘אני פשוט מכור למגע’

ואז הבנתי – זה מה שאני. אני מכורה למגע. מגע חושק של אהובים, מגע מנחם בשעת בכי. מגע ידידותי של חברים ותיקים ומגע חדש, רדוד ומזיע של הרפתקאות מזדמנות. אני מכורה לרפרוף של אצבעות על פיסת עור חשופה ולמגע העמוק של עיסוי בשמנים. אין כמו התחושה של מגע של גוף בגוף, בלי שום קשר לאזורים ארוגניים או אורגניים. כמה טוב לדעת לדבר בשפה הזאת….

ובסימן זה אני אתפנה לבישול של ארוחת צהריים פנטסטית,

שיהיה שישי-שבת נפלא
ורווי בתענוגות הגוף והנפש,
אוהבת המון המון,
אלי(שבע)