מחול אחרון ופרידה

תחושה מוזרה.
כאילו הייתה אמורה זו
להיות אני
וכאילו גם לא.
ובתמונות האלה יש חור
והפנים לא ברורות
ואני שייכת לשם
ולא היא.

“You had something to hide
Should have hidden it, shouldn’t you
Now you’re not satisfied
With what you’re being put through.”

האם הייתי צריכה לשתוק, יקירי? או שמא הייתי צריכה לדבר, כמו שביקשת? אז הרגשתי שאני בורחת ממך לתוך עולם אפוף סודות ושתיקה וריחוק קטן. אז החלטתי להגיד את הכל. אז קיוויתי שזה יעזור. אבל עכשיו כשאתה עם כל המגננות למעלה ואני עם כל האקדחים שלופים, אני כבר לא כל כך בטוחה שהיה כדאי לי לפתוח את הפה. הייתה בי תקווה שהאמת תעשה את שלה, אבל בינתיים זה נראה כאילו הצרות רק מכפילות ומשלשות את נפחן.

“It’s just time to pay the price
For not listening to advice
And deciding in your youth
On the policy of truth.”

כנראה שזו הייתה התמימות שלי וכנראה שעכשיו הזמן לשלם את המחיר. האמנתי שבמילים אני יכולה לרפא את הפצעים, אבל במקום, מתוך הרגשות שלך צפה האשליה שתוכל להחליט בשבילי איך לחיות, איך להתמודד עם החיים ואיך לטרוף אותם עד תום. אמנם אני לא חושבת שעשיתי את הדברים הטובים ביותר ואת ההחלטות החכמות ביותר, אבל אני לא חושבת שהשגיאות שלי (ולא שלך לא היו כאלה) מעמידות אותך במצב שבו אתה יכול להחליט בשבילי.

“Things could be so different now
It used to be so civilized
You will always wonder how
It could have been if you’d only lied.”

אני תוהה אם הייתי שומרת את הדברים לעצמי, מתמרנת את עצמי כמו אשה נבונה, במתיקות מהולה בארס, לתוכך, משכנעת אותך שלא קרה שום דבר, שזה אתה שהתרחקת וכלל לא אני. האם אז היית קונה את האשליה? והאם הייתי מרוצה אז? האם הייתי יכולה לדעת שאני חיה בתוך שקר, האם יכולתי לומר לך בכנות שאני באמת אוהבת אותך, ויותר גרוע – האם יכולתי להאמין בזה בעצמי?

“Its too late to change events
Its time to face the consequence
For delivering the proof
In the policy of truth”

עכשיו זה כבר מאוחר מדי, המילים נאמרו והמעשים נעשו. האיומים נשלפו והדמעות הרטיבו את החול. נשאר בי מספיק כוח לעוד שיחה אחת על זה. אני מוכנה להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה, להזהר לא לשוב לנקודה הזו ולשקם את ההריסות. אבל אני לא מוכנה להתעכב על זה עוד. אם אתה רוצה להמשיך לחיות בתוך התסכול הזה, לטבוע בתוך הדרמה הזו, לשוב עוד ועוד לנקודה הזו -  לי זה הספיק. לא הפסקה ולא נעליים, תעצרו את העולם, אני רוצה קצת שקט.

“Now you’re standing there tongue tied
You’d better learn your lesson well
Hide what you have to hide
And tell what you have to tell.”

אני אשתדל ללמוד את השיעור שלי. נקווה שזה יגמר בטוב.

מפיות, משהו אדום ויד נוברת לי בשיער ומלטפת לי את המח שזקוק, כל כך זקוק, לפינה של שקט. האלכוהול של הערב מסמס אותי לנקודת ההתכה, בה כל ההרגלים הרעים יוצאים לשוטט, הסגריות מציתות את עצמן והלילה מזמין מחשבות חמקמקות.

אתה ואני, אנחנו, חגגנו שנה בפברואר, בפיקניק סוער והמון אהבה, טיילנו ברחובות ההומים, שיחקנו  משחקים אסורים, דיברנו אל תוך הלילה והותכנו עוד ועוד אחד אל תוך השני. מדהים באילו צעדי ענק אנחנו נפתחים אחד אל השני. מרוב שאתה מצליח לדבר אלי, להיות אתי, לחייך אלי, לפעמים נדמה לי שהלב שלך, פועם כמעט בתוך כף היד שלי, והוא יפה, שביר וטוב.

אתה דומה לי כל כך, המלאך הרע שיושב על כתפה של הציפור המכנית. המילים שלך מפיחות עניין בפינות אבֵקוֹתּ, שלא ראו אור כבר זמן מה. אתה כלום ואתה הכל ואתה טס במהירות של 120 קמ”ש רק כדי להזכיר לי שלפעמים לנשום זה קל ממש.

אבל התקופה האחרונה לא קלה לי. אפשר לומר שהיא אפילו קשה. גם בתוך ההרמוניה הזו ניתן לזהות את הכתמים שמלווים אותנו עוד מהתחלה. פחד. אגו. מיניות. אלוהים. רק ארבע מילים, ואלה רק כל אותם דברים שאנחנו רואים בצורה שונה כל כך שלפעמים אני צריכה להלחם עם עצמי כדי לזכור שמותר לנו לא להסכים.

מילים מילים מילים בסמטה יפואית. כמה זמן כבר לא הייתי שם. כמה זמן כבר לא לגמתי אש מכוסות פלסטיק ובחנתי את העולם מחדש מבעד לעיניים אפופות. מילים מילים והמילים שלך כל כך דומות לשלי. יש שם איזה וייב, יש שם איזה מקצב ששכחתי לאחרונה, כמו פעימות של לב.

אני יודעת שאתה צריך אותי עכשיו, ואני אתך ואני שלך ואנחנו ביחד. כשאתה נמס לתוכי, האהבה שלי בוערת אליך, אבל היא גם מכלה אותי. קשה לי לדעת שאני צריכה להזהר במילים, שאני צריכה לרפד את המעשים שלי ולהתרחק מהקצה. אני אוהבת לרקוד על הקצה, ולמרות שאתה לא מסוגל ודאי אפילו לדמיין את זה, אני לא מפחדת ליפול.

אם הייתי רעה יותר, הייתי אומרת לך – קח אותי עכשיו זר שכמותך, עם המילים היפות והגו הארוך. קח אותי, בוא נכנע לחטא הזה. אבל אני אוהבת ואני ריאלית ואני לא שם.

זו הייתה אורגזמה כועסת. זועמת אפשר לומר. היא התפוצצה לי בין היד לשאר הגוף והשאירה אותי עיוורת.

היא כעסה כי גם אני כעסתי, כי לשם שינוי לא חשבתי על הכלום הריק והקליל שלי או על הגוף האדיר שלך ועל האצבעות שמפלסות בי שבילים. היא קצפה כי התנערתי מהתפקיד הפאסיבי שלי והרשתי לתמונה שלך, ילדה יפה שלי, לעלות מן האוב.

האש שאהבתי אותך הרימה את ראשה ושלחה בי זרועות וסימנים, מעבירה רטט בעמוד השדרה ובקצות הנחיריים והאצבעות. המילים שלך, האמונה, הבטחון, הגוף, העיניים, החיבוק, את, על מכלול חלקייך היפים והשבירים מדי, עלית בי כדי שסוף סוף אוכל לומר לך שאהבתי אותך וששברת לי את הלב.

רעדתי כשבגדת בי, כשעזבת אותי, כשנטשת אותי עם שברי הבטחות ואמיתות כוזבות. לקחת את כל מה שהיה לנו והפכת אותו לצלקת שאין דרך למחות. השארת בי חותם מר וכואב, פגעת בי בדרכים שבטח אפילו לא טרחת לדמיין. אני כועסת, ילדונת, כי כמה שניסיתי לטאטא את השברים, גם אחרי שש שנים ארוכות אני עדיין נתקלת ברסיסים שלך ונדקרת, מדממת ובוכה.

לקחתי את התמונה שלך, יפתי, בידיים רעבות, וסתמתי לה את הפה בכדור אדום. קשרתי לה את הידיים בחבלים האדומים ובציפורניים מושחזות ומרוחות ארגמן חרטתי בשולי הגו המקועקע שלה זוויות חדשות בדם. הרוק שלה נזל על הקיר האיום, שהזכיר במקצת את קירות הלב שלי, ובכית דמעות של תנין, כמו שרק את יודעת לבכות.

נעצתי בך ברך ומבט וצחקתי לך, מבין רעידות האורגזמה המשתחררת לה.

עכשיו את נהנית, נהדרת שלי? עכשיו את נהנית, נכון?

בסוף אני אצליח לשכוח אותך.

אני מברכת לשלום את השומר שודאי בירכת בוקר בוקר בברכת שלום ומרגישה את חום ידך משתהה על הידית. המרצפות ודאי עדיין זוכרות אותך ואפילו בעיניה של המזכירה אני מצליחה למצוא שביב מפניך החולפים. התמונות מן הקירות מחבקות אותי כמוך והמקום כולו נועם נועם. אולי זו הסיבה שאני מרגישה שם כל כך נוח.

אולי זו גם הסיבה שהסכמתי לבוא לראיון הזה ואולי זה עניין מקצועי גרידא. אבל גם היום, ממעמקיה של אהבה גדולה מזו שמעולם לא הייתה לנו, אני עדיין נהנית להתלטף בשם שלך, בחיוך, בנסיון. רטט קטן עובר בי אפילו עכשיו, כשאני מדמיינת שיחות טלפון ששמעתי במיטה שהגיעו אל החדרים האלה. מתוק כמו פלפל חריף. מחרמן כמו סכין על פני עור חשוף.

אני מדמיינת שעות עבודה מאוחרת, בעוד הצל שלך מהלך בין החדרים. ודאי הייתי שולחת מן המקלדת ידיים רעבות אל מקומות רטובים ונטרפת מהמחשבה האסורה ומהמעשים המגונים תחת השולחן. הדפים היו שותקים והמסך היה עוצם את עיניו, בלילות ארוכים במשרד, בשעות עבודה מרתקות.

אלה רק דמיונות בהקיץ, חזיונות ללא אב ואם. אני אוהבת ואוהבת ואוהבת. יש בי כל כך הרבה אהבה, עד כי אין מקום להכיל והיא משפריצה לי מהאזניים ומלכלכלת הקירות. אבל השגיונות האלה, יחד עם הקול שלך, עדיין רפרפו סביבי במסדרונות. כמו פנטזיה לילית. כמו זכרונות עבר.

הנוכחות שלך בדירה שלי מפתיעה אותי כמו פטריות אחרי הגשם. אני מטיילת בחלקת ארבעים המטרים הרבועים שלי, כמו ביערות האירופיים העבותים שלא ראיתי מאז ימי ילדותי, ומחפשת אותך. יש שתי מברשות שיניים ליד הכיור וגופייה נוספת בארון, הכוסות שלך בכיור ותיון מיותם ננטש על השיש, המגבת שלך תלויה באמבטיה וכולם קורצים אלי בשובבות חורפית – מזכירים לי אותך בא אלי ובתוכי שוב ושוב.

אני מחבקת את הכרית בלילה והיא ספוגה בריח דק משיערך, תערובת של סבון ואנחנו. הקולר מונח על השידה, בין המשקפיים והעגילים החדשים, והצוואר עדיין נמשך אליך ברצועה המאולתרת מחגורה כרוכה ברצון. אתה לא פה, אבל אני מרגישה את החלקים שלך נאספים מכל פינות החדר אל המיטה שלי, מסתחררים סביבי בואלס שדים מכושף ומשלחים אותי לעולם של שינה מחוייכת.

כולם הולכים ואני מוצאת את עצמי מוצפת על ידי התשוקה להשלח ולגעת בך.

הולכת על הקצה ונוטה ליפול בין כל צעד וצעד. כאילו חיוכים כאלה, מבטים כאלה, מגע כזה, חום כזה, תשוקה כזו לאורך זמן, כולם לא נועדו בשבילי. רק לאנשים אחרים, שיודעים להרגיש על קו ישר.

כולם הולכים, וגם אני הולכת. הלילה עוד צעיר. אני אחלום עליך.

הלוואי ויכולתי לייצב את הרגישות שלי. להוציא אותה מהמחזוריות הבינארית הזו – אפס רגש. יותר מדי. אפס רגש. אפס רגש. הרבה יותר מדי. הלוואי ויכולתי לתקוע בה כמה יתדות ומסמרי רציונאל בריא. לאסוף את עצמי לכדי מולקולה יציבה אחת, שלא מפחדת להתפרק מכל משוב רוח סורר. הלוואי.

אבל אני שיכורה מדי, ובא לי ליפול אל בין ידיים, רגליים, שפתיים, ולשכוח שיש לי גבולות. לוותר על המושכות מבלי לפחד מהתהום שנמתחת תחת כל צעד. להיות אני, ולא לחשוב יותר על מה האטיקט מכתיב, על מה הדבר הנכון לעשות. פשוט להתמסמס לשלולית רטובה של חיוכים ושמאלץ מגוחך, מהסוג שאני פוסלת כל יום במו ידי.

חפרתי ונברתי ובקושי זיהיתי, אבל הנה הם היו בידי, היומנים שלי. אחד עטוף ורדים תכלכלים והשני כבר סולידי יותר, בעטיפתו הלבנה, ארבע שנים כרוכות ומתומללות, מתקופת מעבר אחת למשנתה משורה לשורה.

בת אחת עשרה או ארבע עשרה, הייתי די פוסטמה (בעצם, מי לא?). רומנטית להגעיל, קיטשית להחריד, חושבת שאני יודעת הכל ולא יודעת כלום. חשבתי שאני יודעת מה היא אהבה, תענוג או אושר. טבעתי באומללות ששתלתי במו ידי. מהנקודה בה אני נמצאת היום, קצת קשה לי להאמין שאני והיא, זו ביומן, הן אותה האחת.

רק שני דברים טובים היו ביומן הזה, התמונה שלה (אליה עוד נגיע), תחובה באחורי הכריכה, ואחד המשפטים האחרונים שלי, לפני שוויתרתי על ההרגל המגונה של כתיבת יומן למגרה, והרבה לפני שגיליתי את נפלאות הבלוג: “היה טוב וטוב שהיה“, כתבתי על אחת ההרפתאות הראשונות שלי, “חבל שמעולם לא יכולתי לומר יותר מזה“.

כשבחוץ משתוללת סערה ואפשר כמעט להרגיש את הרוח חודרת אל בין העצמות, החמימות פושטת בי ומעירה בי נועם. התנור מחמם, תבשיל עומד על הכיריים, המים סופחים טעם ומאדימים מהתה, הנרות נוצצים בקעריות השעווה, המוזיקה פעמת בי, החלטות נרקמות וחלקים זזים אחד לקראת השני, לאט לאט, בקצב נינוח.

ההודעה שלו מספרת לי על שלג ביבשת רחוקה ומשתקף בה געגוע, הלב שלי מצליח להבין שהוא צריך ללכת גם בעקבות מה שטוב לו, העבודה מוקירה אותי כפי שאני אותה. הרשתי לעצמי לקחת יום חופש ספונטני. הרוח לוקחת אותי וסוחפת לתוך שינה טובה.

מחר יהיה יום טוב.