מחול אחרון ופרידה

“You had something to hide
Should have hidden it, shouldn’t you
Now you’re not satisfied
With what you’re being put through.”

האם הייתי צריכה לשתוק, יקירי? או שמא הייתי צריכה לדבר, כמו שביקשת? אז הרגשתי שאני בורחת ממך לתוך עולם אפוף סודות ושתיקה וריחוק קטן. אז החלטתי להגיד את הכל. אז קיוויתי שזה יעזור. אבל עכשיו כשאתה עם כל המגננות למעלה ואני עם כל האקדחים שלופים, אני כבר לא כל כך בטוחה שהיה כדאי לי לפתוח את הפה. הייתה בי תקווה שהאמת תעשה את שלה, אבל בינתיים זה נראה כאילו הצרות רק מכפילות ומשלשות את נפחן.

“It’s just time to pay the price
For not listening to advice
And deciding in your youth
On the policy of truth.”

כנראה שזו הייתה התמימות שלי וכנראה שעכשיו הזמן לשלם את המחיר. האמנתי שבמילים אני יכולה לרפא את הפצעים, אבל במקום, מתוך הרגשות שלך צפה האשליה שתוכל להחליט בשבילי איך לחיות, איך להתמודד עם החיים ואיך לטרוף אותם עד תום. אמנם אני לא חושבת שעשיתי את הדברים הטובים ביותר ואת ההחלטות החכמות ביותר, אבל אני לא חושבת שהשגיאות שלי (ולא שלך לא היו כאלה) מעמידות אותך במצב שבו אתה יכול להחליט בשבילי.

“Things could be so different now
It used to be so civilized
You will always wonder how
It could have been if you’d only lied.”

אני תוהה אם הייתי שומרת את הדברים לעצמי, מתמרנת את עצמי כמו אשה נבונה, במתיקות מהולה בארס, לתוכך, משכנעת אותך שלא קרה שום דבר, שזה אתה שהתרחקת וכלל לא אני. האם אז היית קונה את האשליה? והאם הייתי מרוצה אז? האם הייתי יכולה לדעת שאני חיה בתוך שקר, האם יכולתי לומר לך בכנות שאני באמת אוהבת אותך, ויותר גרוע – האם יכולתי להאמין בזה בעצמי?

“Its too late to change events
Its time to face the consequence
For delivering the proof
In the policy of truth”

עכשיו זה כבר מאוחר מדי, המילים נאמרו והמעשים נעשו. האיומים נשלפו והדמעות הרטיבו את החול. נשאר בי מספיק כוח לעוד שיחה אחת על זה. אני מוכנה להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה, להזהר לא לשוב לנקודה הזו ולשקם את ההריסות. אבל אני לא מוכנה להתעכב על זה עוד. אם אתה רוצה להמשיך לחיות בתוך התסכול הזה, לטבוע בתוך הדרמה הזו, לשוב עוד ועוד לנקודה הזו -  לי זה הספיק. לא הפסקה ולא נעליים, תעצרו את העולם, אני רוצה קצת שקט.

“Now you’re standing there tongue tied
You’d better learn your lesson well
Hide what you have to hide
And tell what you have to tell.”

אני אשתדל ללמוד את השיעור שלי. נקווה שזה יגמר בטוב.

בשבועות האחרונים אנחנו הולכים מכות וזה לא נגמר. אני מטיחה בך ואתה נפגע. הלב שלך דופק כמו תופי-קרב של צבא שלם ואז אתה תוקף אותי ומשאיר בי סימנים של אש. אני דוקרת אותך בנעצים ובקוצים בדיוק כשאתה לא מסתכל. הדם מתחיל לטפטף לנו מהפצעים והוא אדום.

אתה שואל אותי למה ואין לי תשובה טובה בשבילך. אין לי אף תשובה שתספק את הרציונאל. בהתחלה אלה דברים בהם יש מידה של אחריות שלך – איחורים, נימות ודברים. אבל מהר מאוד אני לא מוצאת בך את העוגנים ואני מתחילה להטיל אותם בעצמי – זו הקנאה שלי, זו הבדידות שלי, זה הרעב.

אבל זה לא.

בעיניים מפוקחות אני רואה את עצמי דוחקת אותנו אל סיפה של תהום כדי לבדוק אם ניפול. מותחת שוב ושוב את הגבולות שלנו. מנסה לראות עד לאן תתן לי ללכת ועד לאן תבוא אתי. אני מכאיבה לנו כדי שנצא מזה, אני מכאיבה לעצמי כדי לחייך.

אני יודעת שזה נשמע הרסני אבל כזו אני. חיה על גבולות ההרס העצמי ומרקדת על ספי הכאב בצעדים קלים. אתה מאמין שהכל צריך להיות טוב ואילו אני מאמינה שהכל צריך להיות סביר בממוצע, אבל עם הרבה פסגות ועמקים. אתה רוצה שאני אהיה שמחה תמיד, בעוד שאני רוצה שתאהב את הכאב שלי, את הדמעות ואת היאוש, תחבק אותם ותבער יחד אתי.

איך אני יכולה לגרום לך להבין שחומה של יד ניתזת לעברי, כמו גם הלהט של סכין הננעצת עמוק בלב, מרגשים אותי במידה שאינה ניתנת לביטול? שהכאב עושה לי טוב ועושה לי לאהוב אותך ורק בונה ביננו עוד ועוד גשרים? שאם לא יכאב לי בדרך אחת, יכאב לי בדרך אחרת?

גבר שלי, אהוב שלי, אדם יקר שלי, חתול שלי, אתה מלמד אותי דברים נפלאים על עצמי, אתה משמח אותי, אתה עושה אותי קלה יותר ומאושרת יותר, אתה משכיח ממני את הצלקות ומסלק ממני את השדים. אני רוצה להביא אותך קרוב יותר למקומות אליהם אתה רוצה להגיע.

אני מקווה רק שנצליח לטייל במחוזות של שנינו בלי להכוות יותר מדי.

זו הייתה אורגזמה כועסת. זועמת אפשר לומר. היא התפוצצה לי בין היד לשאר הגוף והשאירה אותי עיוורת.

היא כעסה כי גם אני כעסתי, כי לשם שינוי לא חשבתי על הכלום הריק והקליל שלי או על הגוף האדיר שלך ועל האצבעות שמפלסות בי שבילים. היא קצפה כי התנערתי מהתפקיד הפאסיבי שלי והרשתי לתמונה שלך, ילדה יפה שלי, לעלות מן האוב.

האש שאהבתי אותך הרימה את ראשה ושלחה בי זרועות וסימנים, מעבירה רטט בעמוד השדרה ובקצות הנחיריים והאצבעות. המילים שלך, האמונה, הבטחון, הגוף, העיניים, החיבוק, את, על מכלול חלקייך היפים והשבירים מדי, עלית בי כדי שסוף סוף אוכל לומר לך שאהבתי אותך וששברת לי את הלב.

רעדתי כשבגדת בי, כשעזבת אותי, כשנטשת אותי עם שברי הבטחות ואמיתות כוזבות. לקחת את כל מה שהיה לנו והפכת אותו לצלקת שאין דרך למחות. השארת בי חותם מר וכואב, פגעת בי בדרכים שבטח אפילו לא טרחת לדמיין. אני כועסת, ילדונת, כי כמה שניסיתי לטאטא את השברים, גם אחרי שש שנים ארוכות אני עדיין נתקלת ברסיסים שלך ונדקרת, מדממת ובוכה.

לקחתי את התמונה שלך, יפתי, בידיים רעבות, וסתמתי לה את הפה בכדור אדום. קשרתי לה את הידיים בחבלים האדומים ובציפורניים מושחזות ומרוחות ארגמן חרטתי בשולי הגו המקועקע שלה זוויות חדשות בדם. הרוק שלה נזל על הקיר האיום, שהזכיר במקצת את קירות הלב שלי, ובכית דמעות של תנין, כמו שרק את יודעת לבכות.

נעצתי בך ברך ומבט וצחקתי לך, מבין רעידות האורגזמה המשתחררת לה.

עכשיו את נהנית, נהדרת שלי? עכשיו את נהנית, נכון?

בסוף אני אצליח לשכוח אותך.

שונאת את עצמי על הטמטום הזה, על הנאיביות, על זה שהעזתי להאמין שהפעם אצליח לעשות את זה אחרת.
אני לא יודעת לעשות את זה אחרת, ולכן אני עושה בדיוק את זה אותו דבר.
אבל הפעם עשיתי את הטעות במקום יקר לי.
הפעם ירקתי לבאר ששתיתי ממנה.
שונאת את עצמי על הטמטום הזה.

זיון הוא רק זיון, ותסלחו לי אם אני מתבטאת בגסות. מה שקורץ לי באמת, הוא השקט הזה שאחרי. הרגעים בהם הנשימות שוככות ונמתחות לכדי קו אחיד והעיניים שוקעות אל בין העפעפיים ומנווטות הרחק.

רק אז, כשהוא כבר לא מרגיש דבר, אז אז אני אוספת אותו אל בין קצות אצבעותי, פיסה אחר פיסה, על הטיפות האחרונות שלא הספיקו להמלט מעל גבו אל הסדין, על האדמומיות המשתהה על שפתיו, על אישוניו הזזים חרש חרש מאחורי התריסים ועל מלמולי השינה חסרי הפשר.

באותם רגעים קטנים של חסד, שיכולים להמתח על פני שעות ארוכות ולגזול ממני שינה יקרה, אני שוקעת כולי בין פעימות הלב שמקילות את השתיקה. “בום בום”, הן מחייכות אלי מבין צרצור הצרצרים שבחוץ. “בום בום”, אני עונה להן בלחש, “רק אל תעירו”.

אבל מבלי שנתבקש, מגיע הבוקר. התה חם, הסוכר מדוייק והשמש מציירת צללים מרצדים על השולחן. אפילו הירח נראה עולץ למדי בשביל מי שעומד למות עוד רגע או שניים. רק אני עוטה על עצמי את השכבות המיותרות, מלעיטה את עצמי בצעיפים ובמילות חיבה ובלגימה, חיוך, חיבוק ונשיקה, אורזת את עצמי כלפי חוץ ונשפכת אל הרחוב.

הגב שלך מלווה אותי לאורך כל היום. העיניים שלך זזות תחת העור שלי בשנתן והמרקם המדוייק של קצות האצעות שלך והריח שלי שדבק בהן ומסרב להשתחרר, קורצים אלי מכל מקש נלחץ. השפתיים שלך, הנפתחות עד לכדי חרך בשנתך, נסגרות אלי מכל שפת כוס. הנשימות שלך נושפות אלי עם הרוח. הלב שלך פועם אלי עם השעון.

אתה צובע את היום שלי להיות משהו אחר, חי יותר. כשהוא עטוף במחצלות שלך, קשור ברצועות שלך, ספוג ומתפלש ומתגלגל בך, פתאום הכל הופך מעט יותר נסבל, טיפה פחות סתמי ולחיוך פתאום יש משמעות סמויה.

אני אחזור אליך גם הלילה, לטעון את עצמי ליום המחרת. אזדיין אתך, סוכמת את הרגעים ומניחה אותם בצד, מייחלת לאותן דקות ארוכות בהן אתה תנשום ותפעם אלי בשנתך ואני, פיסה אחר פיסה, אעטוף את הימים שלי בך.

הקטע מבוסס על תוצרי העיון שלי בארכיונים הישנים.
מעניין, גם ב 2001 לא הייתה לי תקנה.

יש לי תחושה עמומה שהדברים חומקים מבין אצבעותי. אני מרגישה הכל במטושטש. העולם צבוע בגרדיינט הלא נכון. כולם חולפים על פניי. אף אחד לא עוצר בתחנה שלי. יש ריח של שינוי.

אני צריכה לעשות משהו – אבל לא ברור לי מה. אולי משהו נועז. אולי משהו מטורף. אולי משהו שגרתי. אולי לנסוע לטייל. אולי להקים סטארט אפ. אולי לאבד שליטה.

זו אפילו לא תחושה רעה, התחושה העקומה הזו. רק רשרוש קליל מאחורי הקלעים שמפריע את שלוותה של הפסטורליה הבימתית. זו אפילו לא תחושה רומנטית. אולי אני רעבה למגע, אבל אני לא עיוורת מספיק כדי לא לשים לב שכל הפניות שעשיתי, רק הוליכו אותי במעגל.

אני לא יודעת איך לחמוק. נדמה שאני מתקדמת, אבל רגל אחת נותרת מאחור. כל פעם שנדמה שנמלטתי מהתחושה הזו, היא מפתיעה מחדש. כבר הפסקתי להבחין בתחלופת רגעי הטשטוש הצץ בין רגעי האושר. או להפך.

יש פה משהו לא בסדר, ואני לא יודעת מה.

איפה יש אחד, שידע לקחת את העצב הזה, את היאוש, את השחור המבעבע שבתוכי, את הרקבון ואת המוגלה המצחינה, לתפוס בשתי ידיים ולחבק אותי חזק חזק חזק, עד שכמעט יתפצפצו העצמות ולסחוף אותי בגלל הכל ולמרות הכל לתוך ביצה דביקה של רגש, דמעות, סקס, כאב, סבל ובכי?

אין לי בעיה ללכת לאיבוד, אני רוצה רק אף פעם, פאקינג אף פעם לא להרגיש לבד.

דֶּקָדֶנְס -
כשמבחוץ הכל עדיין נראה מושלם,
אבל מבפנים כבר אי אפשר לנשום.

זה היה בלתי נמנע ועל כן איש לא יכול היה למנוע זאת.

אז בוא ננסה לפרק את החבילה יפה, להניח הכל במקומו, ננסה לשמור על הגרעין. בוא לא נכאיב אחד לשני יותר מדי. שמור על הדמעות שלי. בוא לא נאבד אותנו מהר מדי. בוא נעשה בדיעבד את מה שלא עשינו בזמן – בוא נעשה את זה נכון וכמו שצריך.

אני מקווה שנצליח לעשות את הבלתי אפשרי, למרות שאת הבלתי נמנע לא הצלחנו למנוע. אני רוצה לאבד את בן הזוג שלי מבלי לאבד את החבר הכי טוב שלי. אני רוצה שנצליח להיות שם אחד בשביל השני, למרות שיהיו גם אחרים. אני מקווה שנגדל להיות אנשים דומים וטובים, למרות שהתבניות כבר נשחקו. אני רוצה עדיין להיות הכי חשובה לך בעולם, למרות שאתה כבר לא חייב להקשיב.

אני רוצה שנצליח להיות פתוחים לחוויות ולאנשים חדשים. שנינו צריכים את המים האלה אחרי שיבשנו צחיח אחד את השני. אבל יותר מזה אני מתפללת שנזכור לקטוף אחד לשני מעט מהפרחים שיפרחו.

אור שלי, כמו שכתבתי לך באגרת לשנה החדשה, המקום שלך אצלי בלב, מובטח. בבקשה תנסה לשמור מקום גם בשבילי.

שלך,
פרוזן

numb numb numb
אני לא מרגישה את קצות האצבעות שלי וגם לא את קצה האף.
numb numb numb
ולא אכפת לי בכלל. עכשיו אני יכולה לנעוץ מחטים תחת הציפורניים בלי לסבול או לבהות בדם פורץ כמו מזרקה קטנה בלי כאב להסיח את הדעת.
numb numb
הרעידות שלי בלילה מנסות לפצפץ את היבשת. צונאמי על גבי צומאמי שוטפים אותי בזרמים של זיעה קרה. איפה אני? הלכתי לאיבוד? איך ממשיכים מכאן קדימה? האם התמונה המטושטשת של מה שרציתי להיות היא רק עוד פאטה מורגנה?
numb numb numb
אני כבר לא זוכרת איפה הטיפשה הסוטה הקטנה שחיה בי. חית בית שכמותי. הלבשתי לעצמי את הרסן והנחתי על גבי את העול. לא זוכרת מה זה רעב, צמא, מחסור, פחד – כל הרצונות הקטנים שמניעים אותך קדימה. רוצה רק לנוח ולישון ולהסתובב במעגל.
numb
אולי פשוט בלעתי סבון ואני רק צריכה לשטוף אותו עם המון מים. כי יש לי טעם מר בפה, חמצמצות בבטן ומלח בדמעות. צריך לרצות את מה שיש, לא לרצות את מה שאין ולא לחפש צרות. אז למה עם כל לגימה נוספת מהמים של העולם הזה, נדמה לי שזה רק נהיה מר אפילו יותר?
oh so comfortably numb
אני אתן לעצמי להסחף עם הזרם. אולי הוא יקח אותי מטה, אולי הוא יטלטל אותי החוצה ואל החוף. יש עוד הזדמנויות לחייך, יש עוד הזדמנויות לבכות, לאהוב, להתחנן לכאב, להתפתל בייסורים או בהנאה. אני אתן לעצמי להסחף עם הזרם, בלי להתנגד. גם ככה כרגע אין לי את הכוח.
numb
הדרך עוד ארוכה.