מחול אחרון ופרידה

“You had something to hide
Should have hidden it, shouldn’t you
Now you’re not satisfied
With what you’re being put through.”

האם הייתי צריכה לשתוק, יקירי? או שמא הייתי צריכה לדבר, כמו שביקשת? אז הרגשתי שאני בורחת ממך לתוך עולם אפוף סודות ושתיקה וריחוק קטן. אז החלטתי להגיד את הכל. אז קיוויתי שזה יעזור. אבל עכשיו כשאתה עם כל המגננות למעלה ואני עם כל האקדחים שלופים, אני כבר לא כל כך בטוחה שהיה כדאי לי לפתוח את הפה. הייתה בי תקווה שהאמת תעשה את שלה, אבל בינתיים זה נראה כאילו הצרות רק מכפילות ומשלשות את נפחן.

“It’s just time to pay the price
For not listening to advice
And deciding in your youth
On the policy of truth.”

כנראה שזו הייתה התמימות שלי וכנראה שעכשיו הזמן לשלם את המחיר. האמנתי שבמילים אני יכולה לרפא את הפצעים, אבל במקום, מתוך הרגשות שלך צפה האשליה שתוכל להחליט בשבילי איך לחיות, איך להתמודד עם החיים ואיך לטרוף אותם עד תום. אמנם אני לא חושבת שעשיתי את הדברים הטובים ביותר ואת ההחלטות החכמות ביותר, אבל אני לא חושבת שהשגיאות שלי (ולא שלך לא היו כאלה) מעמידות אותך במצב שבו אתה יכול להחליט בשבילי.

“Things could be so different now
It used to be so civilized
You will always wonder how
It could have been if you’d only lied.”

אני תוהה אם הייתי שומרת את הדברים לעצמי, מתמרנת את עצמי כמו אשה נבונה, במתיקות מהולה בארס, לתוכך, משכנעת אותך שלא קרה שום דבר, שזה אתה שהתרחקת וכלל לא אני. האם אז היית קונה את האשליה? והאם הייתי מרוצה אז? האם הייתי יכולה לדעת שאני חיה בתוך שקר, האם יכולתי לומר לך בכנות שאני באמת אוהבת אותך, ויותר גרוע – האם יכולתי להאמין בזה בעצמי?

“Its too late to change events
Its time to face the consequence
For delivering the proof
In the policy of truth”

עכשיו זה כבר מאוחר מדי, המילים נאמרו והמעשים נעשו. האיומים נשלפו והדמעות הרטיבו את החול. נשאר בי מספיק כוח לעוד שיחה אחת על זה. אני מוכנה להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה, להזהר לא לשוב לנקודה הזו ולשקם את ההריסות. אבל אני לא מוכנה להתעכב על זה עוד. אם אתה רוצה להמשיך לחיות בתוך התסכול הזה, לטבוע בתוך הדרמה הזו, לשוב עוד ועוד לנקודה הזו -  לי זה הספיק. לא הפסקה ולא נעליים, תעצרו את העולם, אני רוצה קצת שקט.

“Now you’re standing there tongue tied
You’d better learn your lesson well
Hide what you have to hide
And tell what you have to tell.”

אני אשתדל ללמוד את השיעור שלי. נקווה שזה יגמר בטוב.

המפתחות לבית חזרו אלי.

לך, הישן, אין יותר שום חלק בחיים שלי.

בצורה כמעט מפתיעה, אני מרגישה עם זה מצויין.

זו הייתה אורגזמה כועסת. זועמת אפשר לומר. היא התפוצצה לי בין היד לשאר הגוף והשאירה אותי עיוורת.

היא כעסה כי גם אני כעסתי, כי לשם שינוי לא חשבתי על הכלום הריק והקליל שלי או על הגוף האדיר שלך ועל האצבעות שמפלסות בי שבילים. היא קצפה כי התנערתי מהתפקיד הפאסיבי שלי והרשתי לתמונה שלך, ילדה יפה שלי, לעלות מן האוב.

האש שאהבתי אותך הרימה את ראשה ושלחה בי זרועות וסימנים, מעבירה רטט בעמוד השדרה ובקצות הנחיריים והאצבעות. המילים שלך, האמונה, הבטחון, הגוף, העיניים, החיבוק, את, על מכלול חלקייך היפים והשבירים מדי, עלית בי כדי שסוף סוף אוכל לומר לך שאהבתי אותך וששברת לי את הלב.

רעדתי כשבגדת בי, כשעזבת אותי, כשנטשת אותי עם שברי הבטחות ואמיתות כוזבות. לקחת את כל מה שהיה לנו והפכת אותו לצלקת שאין דרך למחות. השארת בי חותם מר וכואב, פגעת בי בדרכים שבטח אפילו לא טרחת לדמיין. אני כועסת, ילדונת, כי כמה שניסיתי לטאטא את השברים, גם אחרי שש שנים ארוכות אני עדיין נתקלת ברסיסים שלך ונדקרת, מדממת ובוכה.

לקחתי את התמונה שלך, יפתי, בידיים רעבות, וסתמתי לה את הפה בכדור אדום. קשרתי לה את הידיים בחבלים האדומים ובציפורניים מושחזות ומרוחות ארגמן חרטתי בשולי הגו המקועקע שלה זוויות חדשות בדם. הרוק שלה נזל על הקיר האיום, שהזכיר במקצת את קירות הלב שלי, ובכית דמעות של תנין, כמו שרק את יודעת לבכות.

נעצתי בך ברך ומבט וצחקתי לך, מבין רעידות האורגזמה המשתחררת לה.

עכשיו את נהנית, נהדרת שלי? עכשיו את נהנית, נכון?

בסוף אני אצליח לשכוח אותך.

(מכוון לאתה מהעבר, לא לאתה האהוב מההווה)

נכון לעכשיו אתה לא קיים יותר בכל אמצעי התקשורת שלי. מחקתי אותך מכולם, אחד אחרי השני, כדי להקל על התהליך. בתחילה עוד אתאמץ לשכוח אותך, אבל אחר כך זה יהפך להרגל – לא לצלצל אליך, לא לדבר אתך, לא לראות אותך, לא לדאוג.

יש גבול למה שאני מוכנה לספוג ולמה שאני מוכנה לקחת עליו אחריות. אם אתה מנסה להטיל את האחריות כולה עליי, להוציא אותי הרעה, הכלבה, האשמה היחידה בכל הסיפור ואתה להשאר הצדיק הגמור – אני לא מתכוונת לתת לך.

אני רוצה שתדע שויתרתי עליך אחרי שמיציתי את המאמצים שלי כדי לשמור על הקשר הזה. מהשלב שבו אמרתי לך שאני לא רוצה לשמוע ממך יותר (וקשה להביא אותי לשם), זו היא האמת – אני לא אענה לך, לא אדבר אתך, אם אפגוש אותך ברחוב, אומר לך שלום ואמשיך ללכת. די.

אני לא אוהבת סיפורים עם סוף סגור. אני אוהבת אהבות שנמשכות לחברויות קרובות, לידידויות מלאות סימפטיה ולחשושים חטופים. אתך זה סוף סגור. אני אתך גמרתי.

הלב ערוך והרגליים מוכנות לברוח
עוד לא אמרת לי דבר וכבר הלכתי
הלב נסוג, ברכיים נכנעות
תחת כובדן של לחישות שלא שמעתי

כי הפחדים שלי ממך הם פחד מעצמי
אין בי הכוח להרגיש רק לחייך ולווותר
אין בי הכוח לאהוב לשכוח בלי לגעת

והמילים נופלות על אוזן ערלה
והמילים דופקות על שער אבן
האצבעות חופרות שוחות בבוץ
האצבעות חותרות נגד הזרם

כי הפחדים שלי ממך הם פחד מעצמי
אין בי הכוח להרגיש רק לחייך ולווותר
אין בי הכוח לאהוב לשכוח בלי לגעת

כשנגעת בי, נגעת בי.
כשנגעת בלי, נשברתי.
ואין בי כוח.

התחלתי בכלוב, המשכתי לישראבלוג, נשארתי בבלוגלי כמעט שנה, אבל כמו כל הילדים הגדלים, וכמאמר השיר, הגיע גם זמני לפרוש כפניים ולעוף.

הארגזים האחרונים נסגרים והניילונים מתקלפים מכל רהיט חדש. הבית החדש שלי הוא כאן, ב www.frozenlips.org.

ומי שבא – ברוך הבא

נ.ב.
המעבר היה קל במיוחד.
לכל מי שחשש או חושש מהמעבר לוורדפרס עצמאי – אין סיבה לדאוג.

זה היה בלתי נמנע ועל כן איש לא יכול היה למנוע זאת.

אז בוא ננסה לפרק את החבילה יפה, להניח הכל במקומו, ננסה לשמור על הגרעין. בוא לא נכאיב אחד לשני יותר מדי. שמור על הדמעות שלי. בוא לא נאבד אותנו מהר מדי. בוא נעשה בדיעבד את מה שלא עשינו בזמן – בוא נעשה את זה נכון וכמו שצריך.

אני מקווה שנצליח לעשות את הבלתי אפשרי, למרות שאת הבלתי נמנע לא הצלחנו למנוע. אני רוצה לאבד את בן הזוג שלי מבלי לאבד את החבר הכי טוב שלי. אני רוצה שנצליח להיות שם אחד בשביל השני, למרות שיהיו גם אחרים. אני מקווה שנגדל להיות אנשים דומים וטובים, למרות שהתבניות כבר נשחקו. אני רוצה עדיין להיות הכי חשובה לך בעולם, למרות שאתה כבר לא חייב להקשיב.

אני רוצה שנצליח להיות פתוחים לחוויות ולאנשים חדשים. שנינו צריכים את המים האלה אחרי שיבשנו צחיח אחד את השני. אבל יותר מזה אני מתפללת שנזכור לקטוף אחד לשני מעט מהפרחים שיפרחו.

אור שלי, כמו שכתבתי לך באגרת לשנה החדשה, המקום שלך אצלי בלב, מובטח. בבקשה תנסה לשמור מקום גם בשבילי.

שלך,
פרוזן

אי אפשר להסתיר את הצלקות מהפצעים שכבר נעשו.
גוסס לנו משהו שרעד כבר מזמן, תהרוג אותו כבר.
אני לא רוצה שזה ידמם עד המוות על הרצפה.
ולדעת שאתה לא אהבת אותי אבל אני אהבתי אותך.

יום אחד את הולכת לחדר כושר ובזמן שאת עוסקת בליטוש של השפגט מישהו מנסה להרשים אותך שהוא עושה את זה יותר טוב.

יום אחד את מגלה שהוא באמת עושה את זה יותר טוב ואתם מתחילים לדבר.

יום אחד את פוגשת אותו בדרך לשקם, מחליפה אתו כמה מילים.

יום אחד את יושבת אתו עד 3 בבוקר כי הוא שומר ורוצה לדבר עם מישהו, סתם שלא ישעמם.

יום אחד את מבינה שהשיחה שלכם גולשת לפנים מוזרים, במיוחד בשעות שהן אחרי 2 בלילה.

יום אחד את מבינה שהוא מוצא חן בעינייך, כי יש לו ידיים של מושבניק, ואת הגובה הנכון והחיוך הכנה, את מבינה שיש בו משהו בבחור הזה, שאת כמעט לא מכירה, בחור שיודע לתקן כל דבר שבעולם ובו בזמן להיות מהנדס, יש משהו בגיל שלו – מספיק מבוגר ממך כדי להרגיש קצת קטנה לידו אבל לא מספיק זקן מכדי להרגיש לידו ילדונת. יש משהו בשיחות שלכם במסנג’ר ב 11 בלילה. בהחלט יש שם לפחות איזו קריצה.

יום אחד את מבינה שאת רוצה להשחיל איזה משפט פתיחה. הרי מה יש כבר להפסיד.

יום אחד אתם מדברים על שטויות ובאמת שתפוס לך הצוואר אחרי האימון.

יום אחד את זורקת את זה לשיחה והוא מפתיע אותך.

יום אחד “יש לי שמן עיסוי בדירה” ואת רק עונה לו בסמיילי …

יום אחד הוא נותן לך את הטלפון ו20 דקות לפגוש אותו בכניסה לבסיס.

יום אחד את, שכבר עברת מספיק וראית מספיק, מוצאת את עצמך מורחת איפור קליל בעצבנות שמרעידה את המכחול בידיים.

יום אחד אתם מגיעים אליו, אחרי הליכה מהירה, והוא מכין לך חליטת צמחים שהוא ייבש בעצמו. הוא מוריד חולצה והולך להתקלח. ואת, את קוראת ספר בשלווה מדומה, ולא מצליחה להרגע.

יום אחד הוא מכבה את האור ואומר לך להוריד חולצה, “את החזיה אני אפתח בעצמי”. מורח שמן ומתחיל בעיסוי שמשכיח ממך שבכלל יש “יום אחד”.

יום אחד את עושה עיסוי גם לו, ולמרות שחשבת שאת לא יודעת בכלל איך עושים את זה ובטוח שלא לעומתו, הוא שוכב על הבטן ומגרגר בהנאה.

ויום אחד אתם מתנשקים.

יום אחד אתם פתאום יושבים אחד מול השני, והכל טוב מכדי להיות אמיתי, ואת נזכרת שבכלל רצית להתחיל אתו בעצמך, ועכשיו, יום אחד, את כאן, והוא כאן, והכל נראה כל כך נכון ויפה, במיוחד כשהוא מחזיק אותך והאצבעות שלו, שהעור שלהן טיפה גס, מלטפות לך את השיער.

יום אחד אתם נרדמים בקושי, וקמים בבוקר ולמרות שהאמנת שההרגשה הזאת לא תשוב יותר לעולם, את שוב מרגישה זרות של בוקר. ואז את באים חזרה לבסיס והוא נעלם לכל היום.

יום אחד למרות שנשבעת שלעולם לא תרצי את מי שלא רוצה אותך, את מקללת את מי שברא אותך ואותו ואת העולם.

יום אחד את שולחת לו הודעה בצהריים, כי את רואה שהוא מחובר, ואת עצבנית, לא ממש – אבל קצת על קוצים. את נשבעת לעצמך שלא אכפת לך, אבל אוף – זה לא עובד.

יום אחד את מבינה שאת תתקשרי, כי הרי את לא משחקת משחקים, והוא אומר לך שתבואי אליו לעבודה, הוא בדיוק מרתך משהו, ואת באה ורואה את הגוף היפיפה שלו בסרבל עבודה, והמשייפת מפזרת מפל של כוכבים קטנים על האדמה.

יום אחד את שוב ישנה אצלו, אבל הפעם הוא ישן עם חולצה, ומחבק אותך עם יד אחת אבל תכף עוזב. ולא מנשק. ואתם נרדמים תוך חמש דקות.

יום אחד את שואלת אותו, מה דעתו, האם נשכח את הנשיקה? והוא עונה שהוא לא יודע. את לא תפגעי, את אומרת לו, אם הוא יאמר את האמת. הוא אומר שהוא לא יודע, את אומרת שלך לא משנה. ומסה להחליט שזה אכן כך.

יום אחד הוא צריך לזוז. יום אחד השבוע נגמר והוא חוזר למושב בצפון. יום אחד את מוצאת את עצמך יושבת בבית בתחילת סוף השבוע וחושבת עליו. יום אחד את מבינה שלמרות שהאמנת שאת לא תרצי אדם שלא רוצה אותך, את עדיין רוצה אותו – ועצם העובדה שאין לך תשובה, רק מגבירה את האפקט.

יום אחד את מבינה שאת עדיין יכולה לרצות. ממש ממש. אבל ממש.

יום אחד את פה.

אוף….. אני כל כך כל כך רוצה אותו.
מה אני אעשה….? (הפאתוס… הפאתוס….)

אוהבת (כל עוד יכולה)
אלי(פלט)