מחול אחרון ופרידה

תחושה מוזרה.
כאילו הייתה אמורה זו
להיות אני
וכאילו גם לא.
ובתמונות האלה יש חור
והפנים לא ברורות
ואני שייכת לשם
ולא היא.

“You had something to hide
Should have hidden it, shouldn’t you
Now you’re not satisfied
With what you’re being put through.”

האם הייתי צריכה לשתוק, יקירי? או שמא הייתי צריכה לדבר, כמו שביקשת? אז הרגשתי שאני בורחת ממך לתוך עולם אפוף סודות ושתיקה וריחוק קטן. אז החלטתי להגיד את הכל. אז קיוויתי שזה יעזור. אבל עכשיו כשאתה עם כל המגננות למעלה ואני עם כל האקדחים שלופים, אני כבר לא כל כך בטוחה שהיה כדאי לי לפתוח את הפה. הייתה בי תקווה שהאמת תעשה את שלה, אבל בינתיים זה נראה כאילו הצרות רק מכפילות ומשלשות את נפחן.

“It’s just time to pay the price
For not listening to advice
And deciding in your youth
On the policy of truth.”

כנראה שזו הייתה התמימות שלי וכנראה שעכשיו הזמן לשלם את המחיר. האמנתי שבמילים אני יכולה לרפא את הפצעים, אבל במקום, מתוך הרגשות שלך צפה האשליה שתוכל להחליט בשבילי איך לחיות, איך להתמודד עם החיים ואיך לטרוף אותם עד תום. אמנם אני לא חושבת שעשיתי את הדברים הטובים ביותר ואת ההחלטות החכמות ביותר, אבל אני לא חושבת שהשגיאות שלי (ולא שלך לא היו כאלה) מעמידות אותך במצב שבו אתה יכול להחליט בשבילי.

“Things could be so different now
It used to be so civilized
You will always wonder how
It could have been if you’d only lied.”

אני תוהה אם הייתי שומרת את הדברים לעצמי, מתמרנת את עצמי כמו אשה נבונה, במתיקות מהולה בארס, לתוכך, משכנעת אותך שלא קרה שום דבר, שזה אתה שהתרחקת וכלל לא אני. האם אז היית קונה את האשליה? והאם הייתי מרוצה אז? האם הייתי יכולה לדעת שאני חיה בתוך שקר, האם יכולתי לומר לך בכנות שאני באמת אוהבת אותך, ויותר גרוע – האם יכולתי להאמין בזה בעצמי?

“Its too late to change events
Its time to face the consequence
For delivering the proof
In the policy of truth”

עכשיו זה כבר מאוחר מדי, המילים נאמרו והמעשים נעשו. האיומים נשלפו והדמעות הרטיבו את החול. נשאר בי מספיק כוח לעוד שיחה אחת על זה. אני מוכנה להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה, להזהר לא לשוב לנקודה הזו ולשקם את ההריסות. אבל אני לא מוכנה להתעכב על זה עוד. אם אתה רוצה להמשיך לחיות בתוך התסכול הזה, לטבוע בתוך הדרמה הזו, לשוב עוד ועוד לנקודה הזו -  לי זה הספיק. לא הפסקה ולא נעליים, תעצרו את העולם, אני רוצה קצת שקט.

“Now you’re standing there tongue tied
You’d better learn your lesson well
Hide what you have to hide
And tell what you have to tell.”

אני אשתדל ללמוד את השיעור שלי. נקווה שזה יגמר בטוב.

מפיות, משהו אדום ויד נוברת לי בשיער ומלטפת לי את המח שזקוק, כל כך זקוק, לפינה של שקט. האלכוהול של הערב מסמס אותי לנקודת ההתכה, בה כל ההרגלים הרעים יוצאים לשוטט, הסגריות מציתות את עצמן והלילה מזמין מחשבות חמקמקות.

אתה ואני, אנחנו, חגגנו שנה בפברואר, בפיקניק סוער והמון אהבה, טיילנו ברחובות ההומים, שיחקנו  משחקים אסורים, דיברנו אל תוך הלילה והותכנו עוד ועוד אחד אל תוך השני. מדהים באילו צעדי ענק אנחנו נפתחים אחד אל השני. מרוב שאתה מצליח לדבר אלי, להיות אתי, לחייך אלי, לפעמים נדמה לי שהלב שלך, פועם כמעט בתוך כף היד שלי, והוא יפה, שביר וטוב.

אתה דומה לי כל כך, המלאך הרע שיושב על כתפה של הציפור המכנית. המילים שלך מפיחות עניין בפינות אבֵקוֹתּ, שלא ראו אור כבר זמן מה. אתה כלום ואתה הכל ואתה טס במהירות של 120 קמ”ש רק כדי להזכיר לי שלפעמים לנשום זה קל ממש.

אבל התקופה האחרונה לא קלה לי. אפשר לומר שהיא אפילו קשה. גם בתוך ההרמוניה הזו ניתן לזהות את הכתמים שמלווים אותנו עוד מהתחלה. פחד. אגו. מיניות. אלוהים. רק ארבע מילים, ואלה רק כל אותם דברים שאנחנו רואים בצורה שונה כל כך שלפעמים אני צריכה להלחם עם עצמי כדי לזכור שמותר לנו לא להסכים.

מילים מילים מילים בסמטה יפואית. כמה זמן כבר לא הייתי שם. כמה זמן כבר לא לגמתי אש מכוסות פלסטיק ובחנתי את העולם מחדש מבעד לעיניים אפופות. מילים מילים והמילים שלך כל כך דומות לשלי. יש שם איזה וייב, יש שם איזה מקצב ששכחתי לאחרונה, כמו פעימות של לב.

אני יודעת שאתה צריך אותי עכשיו, ואני אתך ואני שלך ואנחנו ביחד. כשאתה נמס לתוכי, האהבה שלי בוערת אליך, אבל היא גם מכלה אותי. קשה לי לדעת שאני צריכה להזהר במילים, שאני צריכה לרפד את המעשים שלי ולהתרחק מהקצה. אני אוהבת לרקוד על הקצה, ולמרות שאתה לא מסוגל ודאי אפילו לדמיין את זה, אני לא מפחדת ליפול.

אם הייתי רעה יותר, הייתי אומרת לך – קח אותי עכשיו זר שכמותך, עם המילים היפות והגו הארוך. קח אותי, בוא נכנע לחטא הזה. אבל אני אוהבת ואני ריאלית ואני לא שם.

בשבועות האחרונים אנחנו הולכים מכות וזה לא נגמר. אני מטיחה בך ואתה נפגע. הלב שלך דופק כמו תופי-קרב של צבא שלם ואז אתה תוקף אותי ומשאיר בי סימנים של אש. אני דוקרת אותך בנעצים ובקוצים בדיוק כשאתה לא מסתכל. הדם מתחיל לטפטף לנו מהפצעים והוא אדום.

אתה שואל אותי למה ואין לי תשובה טובה בשבילך. אין לי אף תשובה שתספק את הרציונאל. בהתחלה אלה דברים בהם יש מידה של אחריות שלך – איחורים, נימות ודברים. אבל מהר מאוד אני לא מוצאת בך את העוגנים ואני מתחילה להטיל אותם בעצמי – זו הקנאה שלי, זו הבדידות שלי, זה הרעב.

אבל זה לא.

בעיניים מפוקחות אני רואה את עצמי דוחקת אותנו אל סיפה של תהום כדי לבדוק אם ניפול. מותחת שוב ושוב את הגבולות שלנו. מנסה לראות עד לאן תתן לי ללכת ועד לאן תבוא אתי. אני מכאיבה לנו כדי שנצא מזה, אני מכאיבה לעצמי כדי לחייך.

אני יודעת שזה נשמע הרסני אבל כזו אני. חיה על גבולות ההרס העצמי ומרקדת על ספי הכאב בצעדים קלים. אתה מאמין שהכל צריך להיות טוב ואילו אני מאמינה שהכל צריך להיות סביר בממוצע, אבל עם הרבה פסגות ועמקים. אתה רוצה שאני אהיה שמחה תמיד, בעוד שאני רוצה שתאהב את הכאב שלי, את הדמעות ואת היאוש, תחבק אותם ותבער יחד אתי.

איך אני יכולה לגרום לך להבין שחומה של יד ניתזת לעברי, כמו גם הלהט של סכין הננעצת עמוק בלב, מרגשים אותי במידה שאינה ניתנת לביטול? שהכאב עושה לי טוב ועושה לי לאהוב אותך ורק בונה ביננו עוד ועוד גשרים? שאם לא יכאב לי בדרך אחת, יכאב לי בדרך אחרת?

גבר שלי, אהוב שלי, אדם יקר שלי, חתול שלי, אתה מלמד אותי דברים נפלאים על עצמי, אתה משמח אותי, אתה עושה אותי קלה יותר ומאושרת יותר, אתה משכיח ממני את הצלקות ומסלק ממני את השדים. אני רוצה להביא אותך קרוב יותר למקומות אליהם אתה רוצה להגיע.

אני מקווה רק שנצליח לטייל במחוזות של שנינו בלי להכוות יותר מדי.

אני כבר לא יכולה לחכות לסוף השבוע המתקרב לאיטו, בו כמו בכל סוף שבוע בחצי השנה האחרונה והנהדרת, תעטוף אותי בין הידיים שלך כמו סיר שתכולתו חמה או ממתק שרק קצה קצהו נטעם. אנחנו נסתכל אל מעבר למראות העיניים, הירוק שלך ישקע בתכלת שלי, כדי למצוא את אותה נקודת מוצא ממנה אפשר לצלול אל העומק ולשוב שוב ושוב כדי ללגום לגימות אוויר קרות.

כבר חצי שנה אנחנו יחד. יום אחרי שטיילנו בשדה פרגים והחזקנו ידיים. יום אחרי שכתבתי את השיר הזה והפתעתי את עצמי כשחשבתי עליך. מאותו לילה בו התמונות הציתו בנו אש פתאומית, בו הזהרתי אותך משגיאות מסוכנות, ממשחקים באש, ואתה בחרת לקחת את הסיכון. מאותם ימים בהם רעדתי ופחדתי והטלתי ספק ופיתחתי כוח רצון והתגעגעתי. חצי שנה עברה מאז. לא המון, אבל בהחלט לא מעט מאותו הדבר שאין לו שם אחר מלבד אהבה.

אני לא רגילה להיות פרחונית כל כך. כתמי ורדים פשטו בנשמה השחורה שלי ופצחו במסע טיהור אלים. פתאום מותר לי לומר שאני אוהבת אותך, מותר לי לתקוע מבטים נוגים. מותר לי להיות נקבה שמאלצית שמביאה לך ארנבונים. לפעמים זה קצת מוזר, אבל באופן מפתיע למדי, בשורה התחתונה אני דווקא די מרוצה.

1. זה לא מוריד מערכך בעיניי

הנטייה הטבעית שלי היא לקטלג אותך באופן מיידי מתחתיי, אבל קל לי לראות עכשיו שאין שוני גדול בשיטות ההתמודדות שלנו. בשורה התחתונה מה שחשוב הוא ששנינו מתמודדים עם הבעיות שלנו ולא בורחים מהן. אין שום סיבה שבעולם להמעיט בערכך בעיניי רק בגלל שהדרך שלך שונה מהדרך שלי. אין לי אלא להעריך אותך על הדרך שאתה בוחר ללכת בה, על האומץ ועל הכנות, על העובדה שאתה שוקל את ההחלטות שלך, על הקלות והקשות שבהן, על ההתמודדות המודעת שלך ועל הכוחות שאתה מפגין. זה לא עושה אותך פחות גבר, זה רק עושה אותך יותר.

2. החששות לא הולכים לשום מקום

אני מפחדת ואני מודה בזה. אני מפחדת מהתהליכים שעוברים עליך ודואגת מההשלכות שלהם עליך, עלי ועל הקשר היפה שלנו. החששות שלי משינויים שכאלה הם אמיתיים ואני מקווה שאתה מבין את המניעים והגורמים שלהם. אבל מכיוון שאתה מודה בחולשה הזו ואני מודה בחולשה שלי, יש לנו מקום להתמודד עם זה יחד. שתף אותי, דבר אתי, אני אדבר אתך, לכל היותר נפחד קצת ביחד.

3. גם אני לא מתכננת ללכת על ביצים

זה מה שאמרת לי אתה, וזה מה שאני אומרת עכשיו בתורי. אין לי טבואים וגם לא יהיו לי. מבחינתי אתה יכול לדבר אתי על הכל וגם אני אשאל אותך שאלות, אשתף אותך בפחדים שלי, אבל גם בו זמנית לא אתן לזה יותר מדי משמעות ולא אהיה עדינה יותר או פחות ממה שהייתי קודם. הכל בסדר וזה מה שחשוב.

4. אני אוהבת אותך

אני אוהבת אותך

(מכוון לאתה מהעבר, לא לאתה האהוב מההווה)

נכון לעכשיו אתה לא קיים יותר בכל אמצעי התקשורת שלי. מחקתי אותך מכולם, אחד אחרי השני, כדי להקל על התהליך. בתחילה עוד אתאמץ לשכוח אותך, אבל אחר כך זה יהפך להרגל – לא לצלצל אליך, לא לדבר אתך, לא לראות אותך, לא לדאוג.

יש גבול למה שאני מוכנה לספוג ולמה שאני מוכנה לקחת עליו אחריות. אם אתה מנסה להטיל את האחריות כולה עליי, להוציא אותי הרעה, הכלבה, האשמה היחידה בכל הסיפור ואתה להשאר הצדיק הגמור – אני לא מתכוונת לתת לך.

אני רוצה שתדע שויתרתי עליך אחרי שמיציתי את המאמצים שלי כדי לשמור על הקשר הזה. מהשלב שבו אמרתי לך שאני לא רוצה לשמוע ממך יותר (וקשה להביא אותי לשם), זו היא האמת – אני לא אענה לך, לא אדבר אתך, אם אפגוש אותך ברחוב, אומר לך שלום ואמשיך ללכת. די.

אני לא אוהבת סיפורים עם סוף סגור. אני אוהבת אהבות שנמשכות לחברויות קרובות, לידידויות מלאות סימפטיה ולחשושים חטופים. אתך זה סוף סגור. אני אתך גמרתי.

כשאני אתך
אני שוכחת אותי
ולא בא לי להזכר
איך חתכו לי בלב
ואיך צילקו את העור
ואיך שכאב לי
יום אחרי יום
עם סכינים בגב
ובין הצלעות

כשאני אתך
הפצעים נרפאים
ונדמה שמאז
שהייתי זחל
גם הייתי פרפר
והקלילות הופכת
לטבע שני
והחיוך
לטבע ראשון.

אמרת שאתה מפחד לומר לי שאתה שאתה אוהב אותי, ופתאום הבנת שהנה – אמרת. לעולם לא תדע כמה רסיסי זכוכית התעופפו וננעצו לי במאחורה של העיניים עם המילים האלו. קורעים דרכם דרך שכבות רבות של ריפוד גס, שנתחב בכל רווח דק בכדי לחסוך ממני במהלך השנים טלטלות מיותרות.

במחי יד, בלי שכלל שמת לב, סילקת מעלי עננה אפורה שכיתרה אותי זה מכבר. המילים היפות שלך כאילו בקסם, טיטאו את האבק מהפינות הרקומות קורי עכביש כסופים וסילקו את הכדרוריות המתגלגלות תחת משבי רוח קלים החודרים בין מסגרות החלון אל הזכוכית.

מי היה מאמין שככה, בתנופה אחת, יפלו החומות שלי אל יסודותיהן. אני תוהה אם ככה הרגישה גם נפילת החומות בברלין, כמו התחלה של עידן חדש ואוטופי. ואם גם אני כמוהם, אצליח להגיע להשלמה עם הגרסה הריאלית של המציאות, מבלי לבנות קירות חדשים.

לדעת שהאדם מולך רוצה בטובתך
ולכשיפסיק, יהיה בו הכבוד כלפיך להזהיר אותך