מחול אחרון ופרידה

מפיות, משהו אדום ויד נוברת לי בשיער ומלטפת לי את המח שזקוק, כל כך זקוק, לפינה של שקט. האלכוהול של הערב מסמס אותי לנקודת ההתכה, בה כל ההרגלים הרעים יוצאים לשוטט, הסגריות מציתות את עצמן והלילה מזמין מחשבות חמקמקות.

אתה ואני, אנחנו, חגגנו שנה בפברואר, בפיקניק סוער והמון אהבה, טיילנו ברחובות ההומים, שיחקנו  משחקים אסורים, דיברנו אל תוך הלילה והותכנו עוד ועוד אחד אל תוך השני. מדהים באילו צעדי ענק אנחנו נפתחים אחד אל השני. מרוב שאתה מצליח לדבר אלי, להיות אתי, לחייך אלי, לפעמים נדמה לי שהלב שלך, פועם כמעט בתוך כף היד שלי, והוא יפה, שביר וטוב.

אתה דומה לי כל כך, המלאך הרע שיושב על כתפה של הציפור המכנית. המילים שלך מפיחות עניין בפינות אבֵקוֹתּ, שלא ראו אור כבר זמן מה. אתה כלום ואתה הכל ואתה טס במהירות של 120 קמ”ש רק כדי להזכיר לי שלפעמים לנשום זה קל ממש.

אבל התקופה האחרונה לא קלה לי. אפשר לומר שהיא אפילו קשה. גם בתוך ההרמוניה הזו ניתן לזהות את הכתמים שמלווים אותנו עוד מהתחלה. פחד. אגו. מיניות. אלוהים. רק ארבע מילים, ואלה רק כל אותם דברים שאנחנו רואים בצורה שונה כל כך שלפעמים אני צריכה להלחם עם עצמי כדי לזכור שמותר לנו לא להסכים.

מילים מילים מילים בסמטה יפואית. כמה זמן כבר לא הייתי שם. כמה זמן כבר לא לגמתי אש מכוסות פלסטיק ובחנתי את העולם מחדש מבעד לעיניים אפופות. מילים מילים והמילים שלך כל כך דומות לשלי. יש שם איזה וייב, יש שם איזה מקצב ששכחתי לאחרונה, כמו פעימות של לב.

אני יודעת שאתה צריך אותי עכשיו, ואני אתך ואני שלך ואנחנו ביחד. כשאתה נמס לתוכי, האהבה שלי בוערת אליך, אבל היא גם מכלה אותי. קשה לי לדעת שאני צריכה להזהר במילים, שאני צריכה לרפד את המעשים שלי ולהתרחק מהקצה. אני אוהבת לרקוד על הקצה, ולמרות שאתה לא מסוגל ודאי אפילו לדמיין את זה, אני לא מפחדת ליפול.

אם הייתי רעה יותר, הייתי אומרת לך – קח אותי עכשיו זר שכמותך, עם המילים היפות והגו הארוך. קח אותי, בוא נכנע לחטא הזה. אבל אני אוהבת ואני ריאלית ואני לא שם.

זו הייתה אורגזמה כועסת. זועמת אפשר לומר. היא התפוצצה לי בין היד לשאר הגוף והשאירה אותי עיוורת.

היא כעסה כי גם אני כעסתי, כי לשם שינוי לא חשבתי על הכלום הריק והקליל שלי או על הגוף האדיר שלך ועל האצבעות שמפלסות בי שבילים. היא קצפה כי התנערתי מהתפקיד הפאסיבי שלי והרשתי לתמונה שלך, ילדה יפה שלי, לעלות מן האוב.

האש שאהבתי אותך הרימה את ראשה ושלחה בי זרועות וסימנים, מעבירה רטט בעמוד השדרה ובקצות הנחיריים והאצבעות. המילים שלך, האמונה, הבטחון, הגוף, העיניים, החיבוק, את, על מכלול חלקייך היפים והשבירים מדי, עלית בי כדי שסוף סוף אוכל לומר לך שאהבתי אותך וששברת לי את הלב.

רעדתי כשבגדת בי, כשעזבת אותי, כשנטשת אותי עם שברי הבטחות ואמיתות כוזבות. לקחת את כל מה שהיה לנו והפכת אותו לצלקת שאין דרך למחות. השארת בי חותם מר וכואב, פגעת בי בדרכים שבטח אפילו לא טרחת לדמיין. אני כועסת, ילדונת, כי כמה שניסיתי לטאטא את השברים, גם אחרי שש שנים ארוכות אני עדיין נתקלת ברסיסים שלך ונדקרת, מדממת ובוכה.

לקחתי את התמונה שלך, יפתי, בידיים רעבות, וסתמתי לה את הפה בכדור אדום. קשרתי לה את הידיים בחבלים האדומים ובציפורניים מושחזות ומרוחות ארגמן חרטתי בשולי הגו המקועקע שלה זוויות חדשות בדם. הרוק שלה נזל על הקיר האיום, שהזכיר במקצת את קירות הלב שלי, ובכית דמעות של תנין, כמו שרק את יודעת לבכות.

נעצתי בך ברך ומבט וצחקתי לך, מבין רעידות האורגזמה המשתחררת לה.

עכשיו את נהנית, נהדרת שלי? עכשיו את נהנית, נכון?

בסוף אני אצליח לשכוח אותך.

אני כבר לא יכולה לחכות לסוף השבוע המתקרב לאיטו, בו כמו בכל סוף שבוע בחצי השנה האחרונה והנהדרת, תעטוף אותי בין הידיים שלך כמו סיר שתכולתו חמה או ממתק שרק קצה קצהו נטעם. אנחנו נסתכל אל מעבר למראות העיניים, הירוק שלך ישקע בתכלת שלי, כדי למצוא את אותה נקודת מוצא ממנה אפשר לצלול אל העומק ולשוב שוב ושוב כדי ללגום לגימות אוויר קרות.

כבר חצי שנה אנחנו יחד. יום אחרי שטיילנו בשדה פרגים והחזקנו ידיים. יום אחרי שכתבתי את השיר הזה והפתעתי את עצמי כשחשבתי עליך. מאותו לילה בו התמונות הציתו בנו אש פתאומית, בו הזהרתי אותך משגיאות מסוכנות, ממשחקים באש, ואתה בחרת לקחת את הסיכון. מאותם ימים בהם רעדתי ופחדתי והטלתי ספק ופיתחתי כוח רצון והתגעגעתי. חצי שנה עברה מאז. לא המון, אבל בהחלט לא מעט מאותו הדבר שאין לו שם אחר מלבד אהבה.

אני לא רגילה להיות פרחונית כל כך. כתמי ורדים פשטו בנשמה השחורה שלי ופצחו במסע טיהור אלים. פתאום מותר לי לומר שאני אוהבת אותך, מותר לי לתקוע מבטים נוגים. מותר לי להיות נקבה שמאלצית שמביאה לך ארנבונים. לפעמים זה קצת מוזר, אבל באופן מפתיע למדי, בשורה התחתונה אני דווקא די מרוצה.

כאילו אני עומדת להתפקע
מרוב אהבה
להשפריץ על הקיר
ועל זגוגיות המשקפיים
מיצים ורדרדים מסוכר

כאילו אין בי מקום
מרוב אהבה
המפלס מטפס ועולה
והמים עולים וחומקים
מבין תריסי העיניים

כאילו באמת חתכו
אותנו באמצע
הלכנו לאיבוד בעולם
ונמצאנו בניגוד לתכנית
לנסות ולחזור אחד בשני

הנוכחות שלך בדירה שלי מפתיעה אותי כמו פטריות אחרי הגשם. אני מטיילת בחלקת ארבעים המטרים הרבועים שלי, כמו ביערות האירופיים העבותים שלא ראיתי מאז ימי ילדותי, ומחפשת אותך. יש שתי מברשות שיניים ליד הכיור וגופייה נוספת בארון, הכוסות שלך בכיור ותיון מיותם ננטש על השיש, המגבת שלך תלויה באמבטיה וכולם קורצים אלי בשובבות חורפית – מזכירים לי אותך בא אלי ובתוכי שוב ושוב.

אני מחבקת את הכרית בלילה והיא ספוגה בריח דק משיערך, תערובת של סבון ואנחנו. הקולר מונח על השידה, בין המשקפיים והעגילים החדשים, והצוואר עדיין נמשך אליך ברצועה המאולתרת מחגורה כרוכה ברצון. אתה לא פה, אבל אני מרגישה את החלקים שלך נאספים מכל פינות החדר אל המיטה שלי, מסתחררים סביבי בואלס שדים מכושף ומשלחים אותי לעולם של שינה מחוייכת.

אתה מזחיל אותי אל המקלחת על הברכיים. שוטף את השיער שלי ומחייך אלי, עם העיניים הירוקות-ירוקות שלך, חיוך אמיתי. בזמן שהמים שוטפים את הפנים, הזין שלך מוצא את דרכו אל הפה שלי, מתמקם בטבעיות. היד שלך נחה על העורף שלי ואני מתמסרת לקצב הנוח, מציצה מדי פעם לראות אותך, עומד רטוב, נאנח בשקט אל אריחי הקרמיקה הלבנים.

אני מניחה שהיה שם איזה ברק נבזי, שעבר בעיניים שלך, שפספסתי. כי פתאום אתה נדחף עמוק יותר, וכשאני פוקחת את העיניים, זרם מים חמים מונע ממני לראות. המים שוטפים אותי, שוטפים ממני את פערי הנסיון, את היוהרה שלי. פתאום אנחנו לא משתעשעים במקלחת, אלא זו אני שעומדת על הברכיים לרגליך, נשטפת, המים עוצמים אותי, ואתה פשוט משרת את התשוקה שלך בי. פשוט.

רפיון פושט בי. לא בגפיים, היכן שניתן לצפות לו, אלא בסרעפת. שם הנשימות הופכות קלות יותר, שטוחות יותר, מרוות יותר עם כל לגימת מים. אני נכנעת ואתה מסיט את הידיים שלי אל מאחורי הגב, ממשיך לחצוב את דרכך אל הנבכים שלי, ממשיך לשטוף אותי מכל אמירה צינית שיכולתי לומר. זה נראה לי טבעי כל כך, לכרוע, לנשום, עם הלשון בחוץ והנוזלים המתערבבים, שאני אפילו לא מקדישה לזה שום מחשבה.

אתה סותם את האף שלי, ודוחק את עצמך פנימה למקום שבו גם אם תרפה, לא יהיה לי סיכוי לנשום. המים מסלקים את הדמעה לפני שאתה שם אליה לב, ואני משתנקת. אתה עוזב, ומחדש את האחיזה המהודקת שלך שוב, תחת זרם המים. כל פעם מחדש נדמה לי שאני עוצרת , נאטמת בך מכל הכיוונים, כמו שפכטל או מסטיק בין מרצפות חדשות, הופכת למשטח חלק, והכל זורם ממני, פלגים-פלגים, אל הביוב.

אני משתנקת שוב ואתה גומר. המים בפה מתערבבים במתיקות מוכרת, ואני קורסת אל הרגל שלך. עכשיו סוף סוף, אני יכולה לראות שאתה עדיין מחייך אלי, עם העיניים הנהדרות שלך, נושם אותי, שוטף אותי, מנשק, מחזיק, וכן, לבסוף מקים אותי אליך, לחיבוק

ולסיבון יסודי מאחורי האזניים.

אני תוחבת את האף
לבית השחי שלך
ויש שם ריח של זיעה
מתוק וחם.

מדגדג לי באף ובלב
לנשום את האוויר
ספוג בריח של אתה
ובעיקר להיות.

אני נתחבת בינך ובין
עצמי אל הכרית
ושמש בוקר מעירה בי
חשק וחיוך.

מעולם לא ירדתי על ארבע מתוך חולשה. המבטים הצמאים של הקהל תמיד הרימו אותי מעלה. תחת כל פיסת בד שהושלכה הצידה, נחשף עור שהלהיט את הרוחות. תמיד כרעתי על ברכיי, חזקה ונערצת, מביטה מעלה או עוצמת את עיניי בהתעמרות שאומרת כולה שליטה עצמית ושלווה.

אבל כשהורדת אותי על ארבע על הרצפה הקרה שבדירה שלי, לא היו עיניים מלבד שלך להנעץ בגבי, והבדידות הזו הייתה גדולה ומאיימת. עם כל בגד שנטף ממני, רק הרגשתי ערומה יותר וצמרמורות פשטו בחלקות החשופות.

שמעתי אותך לוגם מהתה שלך, ואז נוגע בי. בלי מחיאות הכפיים, הערות הקהל או מי שיפלוש למרחב האישי, רק הידיים שלך והידיים שלי והעיניים שלך והעיניים שלי וכאב מעודן שביום טוב אפילו לא הייתי מרגישה, אבל על הרצפה הקרה שבדירה שלי, גרם לי לרעוד כמו ציפור חורפית אפורה וקטנה.

בסופו של דבר אחד ולפני תחילתו אחר, שכבתי, כשרק אתה והסוודר שלך מפרידים ביני לבין המרצפות הגדולות. נרעדתי, ואתה שאלת אותי איך, או שמא מה, אני מרגישה. נשפתי אליך את המילה “פגיעה”, ואילו אתה הנהנת, ליטפת ונדמה שאמרת לי שאין סיבה לפחד.

אני מקווה ששמעתי נכון.

זו אפיזודה חולפת: חמישה ימי עבודה, יומיים טיול, שיחות שמפליגות אל העומק, אינטימיות שנבנית מעצמה. המילים מתערבלות בפה, אבל מסרבות להתחבר למשפטים שיתארו את הפרק הקצר הזה, שקראתי בו בשקיקה שבוע שלם. רק ביטויים פזורים נרקמים לאריג דקיק, שקוף כמעט, שנדמה כאילו יפרם במשב הרוח הראשון.

השער שלו אסוף במיליון גומיות, הכביש מתפתל בין ההרים החשוכים ואנחנו אתו. הצלילים של פינק פלויד מלטפים את הלילה, אבל בשאר הזמן הוא מדבר על עצים כרותים, ראפטינג סוער, פעילות חברתית, הגנה על הסביבה, משטרה דורסנית, אי צדק ושינוי – כאילו היה בן עשרים, כאילו היה משלנו, כאילו יש לו מטרה אמיתית. המילים שלו מציתות אש באמונות הקבורות שלי ומעירות שתיל בגרון שמתחיל לשלוח בי שורשים. למה אני צריכה לחיות את חיי הנוחות שלי ולהסחף עם הזרם? זה מוזר לדעת שלא אראה אותו שוב.

הגב שלו לבן וזרוע בנקודות חן קטנות שמבצבצות גם בחושך. העיניים שלו כחולות כמו שלי והזקנקן שלו מדגדג לי את הבטן. הוא עדין והעדינות שלו מכניעה אותי. אני שוכחת לנשוך ומתמסרת לגוף שלו, שדובק בעיקשות בשלי בערב, בערב שאחרי וגם בבוקר שאחריו. זה סוג אחר של תשוקה, הסוג הזה שסופו ידוע מראש. זו תשוקה שחייבים להאיץ בה לבעור, אפילו אם רוצים שתתחמם לה לאט.

הוא הולך ונעלם, הופך למילים ומתאדה, מהר משצפיתי. רק הבוקר הוא שקע בי, וכבר הידיים שלו נשרכות בין השורות, הקרסוליים שלו נשפכים על האדמה ונספגים, המילים שלו נעלמות בי ומתחפרות בעמדות. הוא הולך והופך למה שנשאר לי לומר – לזכרון, לגעגוע, לתמונה.

אני לא יודעת מה אני מנסה לומר, הרי אין כאן כלום. סתם שני זרים משני צידי העולם, שהחיים הביאו לאותה נקודת מקום וזמן קטנה וסופית, שמצאו את עצמם מסתחררים במחול לרגעים בודדים, ללגימות בודדות, ששמעו יחד את השקט המשכר של המדבר. אני לא יודעת מה אני מנסה לומר, כי הרי זה טבעם של דברים יפים לדעוך. יש בי מידה של שמחה ומידה של עצב ומידה של געגוע נעים. היש הגדרה טובה מזו לזמניות?

סקס לא הביא אותי רחוק. אמנם היה כיף ונעים, ואפילו סימפטי, להתגלגל בין מיטות למיטות, אחוזה בתשוקות ליליות מזמנות, אבל מעולם לא הצלחתי להשאר שוות נפש מספיק, לקום בבוקר וללכת, נטולת מטענים ועכבות, כדי להמשיך עם זה לאורך שנים.

לאהוב לא למדתי עד עכשיו. מתאבדת כולי על אנשים, עוזבת באותה מהירות בהתנגשות עם הקיר הראשון. מנהלת פנקסים וחשבונות וחשבוניות ודוחות סוף שנה, ותמיד מגלה שהפסדתי, נתתי הרבה ולא קיבלתי דבר.

נמאס לי לצוד ולהיות נצודה. עייפתי לחפש דבר מה שכנראה כבר איננו קיים. כמה אצבעות סקרניות כבר שלחתי לגווים תמירים? בכמה עיניים יפות התבוננתי וקיוויתי לשקוע? בין כמה ידיים חיפשתי מפלט? יותר מדי. יותר מדי.

יותר מדי פעמים כבר הייתי שם, אפילו (ואולי במיוחד?) בגילי הזעום. אני בחורה אמפירית, וכל האמוציונל שבעולם, מתקשה לסתור את הרציונל הברור – אם זה לא עובד, כדאי להשקיע במשהו אחר. חברים, עבודה , דירה, לימודים – כל הדברים החומריים האלה שאנשים נוטים לזלזל בהם ברגע שהאהבה מציצה מעבר לפינה.

אני יודעת שיהיה נאיבי מצדי לומר שאני מוותרת. בפעם הבאה שתגיח לה איזו פרסונה ראוייה לשמה, שוב אפול בפח. אבל אני יכולה לומר בכנות, וזה מה שמטריד אותי בכל הסיפור, שכבר מפסיק להיות אכפת לי מתי, אם בכלל, זה יקרה.