מחול אחרון ופרידה

לב חדש מעטר את פרק היד שלי כדי שלא אשכח לאהוב. עכשיו, אחרי שלמדתי בדרך הקשה, אני לא רוצה לשכוח לעולם.

זה לקח ממני המון זמן, סבלנות ורצון טוב. זה עלה לי בכאב, בדמעות ובלקיחת סיכונים. אבל עכשיו, כשהלב שלי פתוח, כשהאהבה שלי זורמת, כשהגוף שלי גמיש וחי – אני לא הייתי חוזרת אחורה בעד שום הון שבעולם. אני מרגישה כל חלק שלי מלא בחינניות של האהבה שלך, למרות שזו האחרונה כבר נמוגה מזמן. כאילו ההוויה שבנינו לנו בארבע ידייים, בטרם נהרסה, הספיקה להטמע בכל תא בגוף, בכל פיסת דנא טובה, ועכשיו היא רק משכפלת את עצמה שוב ושוב – כי זה הוא טבעם של דברים.

אני מסתכלת על גברים חדשים בעיניים חדשות. לא עוד גווים חשופים, לא רק עורות בוהקים מזעה ריחנית – אלא לבבות פועמים, רגשות, פחד, כאב. אז עכשיו אני מחפשת לי מישהו שיהיה ראוי ללב שלי, ואתו אל הגוף. אני רוצה גבר לצדי שיופרה על ידי הצד הנשי שבי. על ידי המהות הנשית. שיוכל להריח אותי כמו פרח אפל וקסום.

אני לא הולכת לבנות את החומות האלה חזרה, פשוט כי אין בי את היכולת לבנות אותם שוב. יש לי את הלב על פרק היד כדי להזכיר לי יום יום.

תחושה מוזרה.
כאילו הייתה אמורה זו
להיות אני
וכאילו גם לא.
ובתמונות האלה יש חור
והפנים לא ברורות
ואני שייכת לשם
ולא היא.

“You had something to hide
Should have hidden it, shouldn’t you
Now you’re not satisfied
With what you’re being put through.”

האם הייתי צריכה לשתוק, יקירי? או שמא הייתי צריכה לדבר, כמו שביקשת? אז הרגשתי שאני בורחת ממך לתוך עולם אפוף סודות ושתיקה וריחוק קטן. אז החלטתי להגיד את הכל. אז קיוויתי שזה יעזור. אבל עכשיו כשאתה עם כל המגננות למעלה ואני עם כל האקדחים שלופים, אני כבר לא כל כך בטוחה שהיה כדאי לי לפתוח את הפה. הייתה בי תקווה שהאמת תעשה את שלה, אבל בינתיים זה נראה כאילו הצרות רק מכפילות ומשלשות את נפחן.

“It’s just time to pay the price
For not listening to advice
And deciding in your youth
On the policy of truth.”

כנראה שזו הייתה התמימות שלי וכנראה שעכשיו הזמן לשלם את המחיר. האמנתי שבמילים אני יכולה לרפא את הפצעים, אבל במקום, מתוך הרגשות שלך צפה האשליה שתוכל להחליט בשבילי איך לחיות, איך להתמודד עם החיים ואיך לטרוף אותם עד תום. אמנם אני לא חושבת שעשיתי את הדברים הטובים ביותר ואת ההחלטות החכמות ביותר, אבל אני לא חושבת שהשגיאות שלי (ולא שלך לא היו כאלה) מעמידות אותך במצב שבו אתה יכול להחליט בשבילי.

“Things could be so different now
It used to be so civilized
You will always wonder how
It could have been if you’d only lied.”

אני תוהה אם הייתי שומרת את הדברים לעצמי, מתמרנת את עצמי כמו אשה נבונה, במתיקות מהולה בארס, לתוכך, משכנעת אותך שלא קרה שום דבר, שזה אתה שהתרחקת וכלל לא אני. האם אז היית קונה את האשליה? והאם הייתי מרוצה אז? האם הייתי יכולה לדעת שאני חיה בתוך שקר, האם יכולתי לומר לך בכנות שאני באמת אוהבת אותך, ויותר גרוע – האם יכולתי להאמין בזה בעצמי?

“Its too late to change events
Its time to face the consequence
For delivering the proof
In the policy of truth”

עכשיו זה כבר מאוחר מדי, המילים נאמרו והמעשים נעשו. האיומים נשלפו והדמעות הרטיבו את החול. נשאר בי מספיק כוח לעוד שיחה אחת על זה. אני מוכנה להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה, להזהר לא לשוב לנקודה הזו ולשקם את ההריסות. אבל אני לא מוכנה להתעכב על זה עוד. אם אתה רוצה להמשיך לחיות בתוך התסכול הזה, לטבוע בתוך הדרמה הזו, לשוב עוד ועוד לנקודה הזו -  לי זה הספיק. לא הפסקה ולא נעליים, תעצרו את העולם, אני רוצה קצת שקט.

“Now you’re standing there tongue tied
You’d better learn your lesson well
Hide what you have to hide
And tell what you have to tell.”

אני אשתדל ללמוד את השיעור שלי. נקווה שזה יגמר בטוב.

מפיות, משהו אדום ויד נוברת לי בשיער ומלטפת לי את המח שזקוק, כל כך זקוק, לפינה של שקט. האלכוהול של הערב מסמס אותי לנקודת ההתכה, בה כל ההרגלים הרעים יוצאים לשוטט, הסגריות מציתות את עצמן והלילה מזמין מחשבות חמקמקות.

אתה ואני, אנחנו, חגגנו שנה בפברואר, בפיקניק סוער והמון אהבה, טיילנו ברחובות ההומים, שיחקנו  משחקים אסורים, דיברנו אל תוך הלילה והותכנו עוד ועוד אחד אל תוך השני. מדהים באילו צעדי ענק אנחנו נפתחים אחד אל השני. מרוב שאתה מצליח לדבר אלי, להיות אתי, לחייך אלי, לפעמים נדמה לי שהלב שלך, פועם כמעט בתוך כף היד שלי, והוא יפה, שביר וטוב.

אתה דומה לי כל כך, המלאך הרע שיושב על כתפה של הציפור המכנית. המילים שלך מפיחות עניין בפינות אבֵקוֹתּ, שלא ראו אור כבר זמן מה. אתה כלום ואתה הכל ואתה טס במהירות של 120 קמ”ש רק כדי להזכיר לי שלפעמים לנשום זה קל ממש.

אבל התקופה האחרונה לא קלה לי. אפשר לומר שהיא אפילו קשה. גם בתוך ההרמוניה הזו ניתן לזהות את הכתמים שמלווים אותנו עוד מהתחלה. פחד. אגו. מיניות. אלוהים. רק ארבע מילים, ואלה רק כל אותם דברים שאנחנו רואים בצורה שונה כל כך שלפעמים אני צריכה להלחם עם עצמי כדי לזכור שמותר לנו לא להסכים.

מילים מילים מילים בסמטה יפואית. כמה זמן כבר לא הייתי שם. כמה זמן כבר לא לגמתי אש מכוסות פלסטיק ובחנתי את העולם מחדש מבעד לעיניים אפופות. מילים מילים והמילים שלך כל כך דומות לשלי. יש שם איזה וייב, יש שם איזה מקצב ששכחתי לאחרונה, כמו פעימות של לב.

אני יודעת שאתה צריך אותי עכשיו, ואני אתך ואני שלך ואנחנו ביחד. כשאתה נמס לתוכי, האהבה שלי בוערת אליך, אבל היא גם מכלה אותי. קשה לי לדעת שאני צריכה להזהר במילים, שאני צריכה לרפד את המעשים שלי ולהתרחק מהקצה. אני אוהבת לרקוד על הקצה, ולמרות שאתה לא מסוגל ודאי אפילו לדמיין את זה, אני לא מפחדת ליפול.

אם הייתי רעה יותר, הייתי אומרת לך – קח אותי עכשיו זר שכמותך, עם המילים היפות והגו הארוך. קח אותי, בוא נכנע לחטא הזה. אבל אני אוהבת ואני ריאלית ואני לא שם.

אני מברכת לשלום את השומר שודאי בירכת בוקר בוקר בברכת שלום ומרגישה את חום ידך משתהה על הידית. המרצפות ודאי עדיין זוכרות אותך ואפילו בעיניה של המזכירה אני מצליחה למצוא שביב מפניך החולפים. התמונות מן הקירות מחבקות אותי כמוך והמקום כולו נועם נועם. אולי זו הסיבה שאני מרגישה שם כל כך נוח.

אולי זו גם הסיבה שהסכמתי לבוא לראיון הזה ואולי זה עניין מקצועי גרידא. אבל גם היום, ממעמקיה של אהבה גדולה מזו שמעולם לא הייתה לנו, אני עדיין נהנית להתלטף בשם שלך, בחיוך, בנסיון. רטט קטן עובר בי אפילו עכשיו, כשאני מדמיינת שיחות טלפון ששמעתי במיטה שהגיעו אל החדרים האלה. מתוק כמו פלפל חריף. מחרמן כמו סכין על פני עור חשוף.

אני מדמיינת שעות עבודה מאוחרת, בעוד הצל שלך מהלך בין החדרים. ודאי הייתי שולחת מן המקלדת ידיים רעבות אל מקומות רטובים ונטרפת מהמחשבה האסורה ומהמעשים המגונים תחת השולחן. הדפים היו שותקים והמסך היה עוצם את עיניו, בלילות ארוכים במשרד, בשעות עבודה מרתקות.

אלה רק דמיונות בהקיץ, חזיונות ללא אב ואם. אני אוהבת ואוהבת ואוהבת. יש בי כל כך הרבה אהבה, עד כי אין מקום להכיל והיא משפריצה לי מהאזניים ומלכלכלת הקירות. אבל השגיונות האלה, יחד עם הקול שלך, עדיין רפרפו סביבי במסדרונות. כמו פנטזיה לילית. כמו זכרונות עבר.

1. זה לא מוריד מערכך בעיניי

הנטייה הטבעית שלי היא לקטלג אותך באופן מיידי מתחתיי, אבל קל לי לראות עכשיו שאין שוני גדול בשיטות ההתמודדות שלנו. בשורה התחתונה מה שחשוב הוא ששנינו מתמודדים עם הבעיות שלנו ולא בורחים מהן. אין שום סיבה שבעולם להמעיט בערכך בעיניי רק בגלל שהדרך שלך שונה מהדרך שלי. אין לי אלא להעריך אותך על הדרך שאתה בוחר ללכת בה, על האומץ ועל הכנות, על העובדה שאתה שוקל את ההחלטות שלך, על הקלות והקשות שבהן, על ההתמודדות המודעת שלך ועל הכוחות שאתה מפגין. זה לא עושה אותך פחות גבר, זה רק עושה אותך יותר.

2. החששות לא הולכים לשום מקום

אני מפחדת ואני מודה בזה. אני מפחדת מהתהליכים שעוברים עליך ודואגת מההשלכות שלהם עליך, עלי ועל הקשר היפה שלנו. החששות שלי משינויים שכאלה הם אמיתיים ואני מקווה שאתה מבין את המניעים והגורמים שלהם. אבל מכיוון שאתה מודה בחולשה הזו ואני מודה בחולשה שלי, יש לנו מקום להתמודד עם זה יחד. שתף אותי, דבר אתי, אני אדבר אתך, לכל היותר נפחד קצת ביחד.

3. גם אני לא מתכננת ללכת על ביצים

זה מה שאמרת לי אתה, וזה מה שאני אומרת עכשיו בתורי. אין לי טבואים וגם לא יהיו לי. מבחינתי אתה יכול לדבר אתי על הכל וגם אני אשאל אותך שאלות, אשתף אותך בפחדים שלי, אבל גם בו זמנית לא אתן לזה יותר מדי משמעות ולא אהיה עדינה יותר או פחות ממה שהייתי קודם. הכל בסדר וזה מה שחשוב.

4. אני אוהבת אותך

אני אוהבת אותך

יש רגעים בהם דבר מה נאמר וכובש אותך לחלוטין – כאילו רק לאמירה הזו חיכית שתאמר. בדיוק אותם דברים הם שמתגלגלים אחר כך מעליות הגג ומהמרתפים ומהפינות החשוכות של מרחבי הזכרון, באחרי-צהריים שמשיים, כשהבריזה מייבשת את העורף והגלידה מתנזלת אל השולחן, כשהמבט קפוא על פריים בודד של חיים שלמים.

מילים כאלה, משפטים כאלה, נאמרים מעט. לפעמים זו שיחה בין חברות נטולות דאגות, שכובות על גג סורר, סתם אמירה שנאמרת בהיסח הדעת והמשמעות מתבהרת רק בדיעבד, מילים שמרימות את ראשן בויכוח מכוער ומרססות את הלב על הרצפה, אפילו שיר שמתנגן שוב ושוב באוזן. ולפעמים-לפעמים זה סרט, שמצליח לקלוע את עצמו אל תוך עולם ההמושגים שלי מילה אחר מילה, ולהאיר אותי מחדש באור אמיתי ובמילים שחדותן ברורה רק כשהן נאמרות.

אז אם יש לכם איזה שעה וחצי פנויות לטיול על פני פריס בסרט פיקנטי, סרקסטי עם סוף עצוב-משמח בצורה הכי אנושית שיש, צפו ב 2 Days In Paris. יש בו משהו. ואפילו יש בו יותר מזה.

“It always fascinated me how people go from loving you madly to nothing at all, nothing. It hurts so much. When I feel someone is going to leave me, I have a tendency to break up first before I get to hear the whole thing. Here it is. One more, one less. Another wasted love story. I really love this one.”

הסתכל על נשים אחרות מטיילות, התבונן
בשפתיהן הטוות לך רשתות דבק רכות.
אני מבטיחה להסתכל על גברים אחרים,
אבל לעולם-לעולם לא בהם.

כשאני מסתכלת בך, בין חריצי התריסים
מחייך אלי שֶׁקט שאני רק מתחילה להכיר
ותחושה של אדם שמקבל את עצמו ואותי
חולץ מנימיי פקקים של בקבוקי יין ריקים.

הסתכל על נשים אחרות ברחוב, חולפות
וּבְּשׂמֵיהֵן מתפתלים בעננה חיכנית.
אני מבטיחה לך שאציץ בגֵוִוים אחרים,
את אצבעותיי החומדות אשמור לעצמי.

כי כשאצבע נתקלת בַשקע שבין הצוואר לכתף
היא מוצאת דרכה אל השקע שבין הצלעות והלב
הפעימות השקטות שלך, שעוד לא סיימתי לזכור
ממיסות בי סלעים שנדמה והיו שם תמיד.

מעולם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי.
לעולם לא אדע אם לה – תאמר.

צלקות מצויירות בדיו רכות מצלקות תחומות בדם.
לעולם לא אדע – לעולם לא אשאל.

ואחרי כל הג’אז הזה, אתה ואני התנשקנו באיזו פינה יפואית קטנה.
על ספות קשות ואוויר מעושן, עם גינס קטנה וצ’אי גדול,
כשהמוזיקה ואתה מחבקים את השמלה השחורה שלי,
שקענו אל תוך הבוקר, אל השיחה ואחד אל תוך השני
והיה לי טוב והיה לי חיוך והיה לי חם, רך ונעים.

בינתיים טוב לי להתעורר אתך בבוקר וללכת לים.
בוא נתחפר בחול, נסתתר בקונכיה ולא נדאג משום כלום.