כאילו אני עומדת להתפקע
מרוב אהבה
להשפריץ על הקיר
ועל זגוגיות המשקפיים
מיצים ורדרדים מסוכר
כאילו אין בי מקום
מרוב אהבה
המפלס מטפס ועולה
והמים עולים וחומקים
מבין תריסי העיניים
כאילו באמת חתכו
אותנו באמצע
הלכנו לאיבוד בעולם
ונמצאנו בניגוד לתכנית
לנסות ולחזור אחד בשני
1. זה לא מוריד מערכך בעיניי
הנטייה הטבעית שלי היא לקטלג אותך באופן מיידי מתחתיי, אבל קל לי לראות עכשיו שאין שוני גדול בשיטות ההתמודדות שלנו. בשורה התחתונה מה שחשוב הוא ששנינו מתמודדים עם הבעיות שלנו ולא בורחים מהן. אין שום סיבה שבעולם להמעיט בערכך בעיניי רק בגלל שהדרך שלך שונה מהדרך שלי. אין לי אלא להעריך אותך על הדרך שאתה בוחר ללכת בה, על האומץ ועל הכנות, על העובדה שאתה שוקל את ההחלטות שלך, על הקלות והקשות שבהן, על ההתמודדות המודעת שלך ועל הכוחות שאתה מפגין. זה לא עושה אותך פחות גבר, זה רק עושה אותך יותר.
2. החששות לא הולכים לשום מקום
אני מפחדת ואני מודה בזה. אני מפחדת מהתהליכים שעוברים עליך ודואגת מההשלכות שלהם עליך, עלי ועל הקשר היפה שלנו. החששות שלי משינויים שכאלה הם אמיתיים ואני מקווה שאתה מבין את המניעים והגורמים שלהם. אבל מכיוון שאתה מודה בחולשה הזו ואני מודה בחולשה שלי, יש לנו מקום להתמודד עם זה יחד. שתף אותי, דבר אתי, אני אדבר אתך, לכל היותר נפחד קצת ביחד.
3. גם אני לא מתכננת ללכת על ביצים
זה מה שאמרת לי אתה, וזה מה שאני אומרת עכשיו בתורי. אין לי טבואים וגם לא יהיו לי. מבחינתי אתה יכול לדבר אתי על הכל וגם אני אשאל אותך שאלות, אשתף אותך בפחדים שלי, אבל גם בו זמנית לא אתן לזה יותר מדי משמעות ולא אהיה עדינה יותר או פחות ממה שהייתי קודם. הכל בסדר וזה מה שחשוב.
4. אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
(מכוון לאתה מהעבר, לא לאתה האהוב מההווה)
נכון לעכשיו אתה לא קיים יותר בכל אמצעי התקשורת שלי. מחקתי אותך מכולם, אחד אחרי השני, כדי להקל על התהליך. בתחילה עוד אתאמץ לשכוח אותך, אבל אחר כך זה יהפך להרגל - לא לצלצל אליך, לא לדבר אתך, לא לראות אותך, לא לדאוג.
יש גבול למה שאני מוכנה לספוג ולמה שאני מוכנה לקחת עליו אחריות. אם אתה מנסה להטיל את האחריות כולה עליי, להוציא אותי הרעה, הכלבה, האשמה היחידה בכל הסיפור ואתה להשאר הצדיק הגמור - אני לא מתכוונת לתת לך.
אני רוצה שתדע שויתרתי עליך אחרי שמיציתי את המאמצים שלי כדי לשמור על הקשר הזה. מהשלב שבו אמרתי לך שאני לא רוצה לשמוע ממך יותר (וקשה להביא אותי לשם), זו היא האמת - אני לא אענה לך, לא אדבר אתך, אם אפגוש אותך ברחוב, אומר לך שלום ואמשיך ללכת. די.
אני לא אוהבת סיפורים עם סוף סגור. אני אוהבת אהבות שנמשכות לחברויות קרובות, לידידויות מלאות סימפטיה ולחשושים חטופים. אתך זה סוף סגור. אני אתך גמרתי.
כשאני אתך
אני שוכחת אותי
ולא בא לי להזכר
איך חתכו לי בלב
ואיך צילקו את העור
ואיך שכאב לי
יום אחרי יום
עם סכינים בגב
ובין הצלעות
כשאני אתך
הפצעים נרפאים
ונדמה שמאז
שהייתי זחל
גם הייתי פרפר
והקלילות הופכת
לטבע שני
והחיוך
לטבע ראשון.
יש רגעים בהם דבר מה נאמר וכובש אותך לחלוטין - כאילו רק לאמירה הזו חיכית שתאמר. בדיוק אותם דברים הם שמתגלגלים אחר כך מעליות הגג ומהמרתפים ומהפינות החשוכות של מרחבי הזכרון, באחרי-צהריים שמשיים, כשהבריזה מייבשת את העורף והגלידה מתנזלת אל השולחן, כשהמבט קפוא על פריים בודד של חיים שלמים.
מילים כאלה, משפטים כאלה, נאמרים מעט. לפעמים זו שיחה בין חברות נטולות דאגות, שכובות על גג סורר, סתם אמירה שנאמרת בהיסח הדעת והמשמעות מתבהרת רק בדיעבד, מילים שמרימות את ראשן בויכוח מכוער ומרססות את הלב על הרצפה, אפילו שיר שמתנגן שוב ושוב באוזן. ולפעמים-לפעמים זה סרט, שמצליח לקלוע את עצמו אל תוך עולם ההמושגים שלי מילה אחר מילה, ולהאיר אותי מחדש באור אמיתי ובמילים שחדותן ברורה רק כשהן נאמרות.
אז אם יש לכם איזה שעה וחצי פנויות לטיול על פני פריס בסרט פיקנטי, סרקסטי עם סוף עצוב-משמח בצורה הכי אנושית שיש, צפו ב 2 Days In Paris. יש בו משהו. ואפילו יש בו יותר מזה.
“It always fascinated me how people go from loving you madly to nothing at all, nothing. It hurts so much. When I feel someone is going to leave me, I have a tendency to break up first before I get to hear the whole thing. Here it is. One more, one less. Another wasted love story. I really love this one.”
אמרת שאתה מפחד לומר לי שאתה שאתה אוהב אותי, ופתאום הבנת שהנה - אמרת. לעולם לא תדע כמה רסיסי זכוכית התעופפו וננעצו לי במאחורה של העיניים עם המילים האלו. קורעים דרכם דרך שכבות רבות של ריפוד גס, שנתחב בכל רווח דק בכדי לחסוך ממני במהלך השנים טלטלות מיותרות.
במחי יד, בלי שכלל שמת לב, סילקת מעלי עננה אפורה שכיתרה אותי זה מכבר. המילים היפות שלך כאילו בקסם, טיטאו את האבק מהפינות הרקומות קורי עכביש כסופים וסילקו את הכדרוריות המתגלגלות תחת משבי רוח קלים החודרים בין מסגרות החלון אל הזכוכית.
מי היה מאמין שככה, בתנופה אחת, יפלו החומות שלי אל יסודותיהן. אני תוהה אם ככה הרגישה גם נפילת החומות בברלין, כמו התחלה של עידן חדש ואוטופי. ואם גם אני כמוהם, אצליח להגיע להשלמה עם הגרסה הריאלית של המציאות, מבלי לבנות קירות חדשים.
לדעת שהאדם מולך רוצה בטובתך
ולכשיפסיק, יהיה בו הכבוד כלפיך להזהיר אותך
כשאני לא צריכה להיות אמא שלך
לדאוג לראיונות עבודה
להציק לך שתלך לרופא
לוודא שזכרת לעבור בבנק
לתת לך עצות לניהול זמן נכון
לגלות ששכחת את הדברים בבית
להזכיר שתצלצל אלי כשאתה מסיים
לקוות שתזכור את מה שדברנו עליו אתמול
או לנגב את האבק מהמדפים שלך באצבע זריזה
אני יכולה להתפנות
כדי להיות מה שאני באמת -
חתולה מפונקת
כלבה מיוחמת
לטאה נמה בשמש
חיית מחמד קטנה
שרק רוצה לעשות אותך מאושר.
אני לא שואלת אם אני יפה
אבל אני שואלת אותך.
אתה אומר לי שכן.
בעודי נוברת אחר האישור
במעמקי עין ימין.
אתה מתחיל לומר לי
מילים עדינות בקול חרישי
שנלכדות במלכודות האזניים.
אתה אומר לי
מותק, את בסדר גמור
והכל בסדר.
הנוכחות שלך בדירה שלי מפתיעה אותי כמו פטריות אחרי הגשם. אני מטיילת בחלקת ארבעים המטרים הרבועים שלי, כמו ביערות האירופיים העבותים שלא ראיתי מאז ימי ילדותי, ומחפשת אותך. יש שתי מברשות שיניים ליד הכיור וגופייה נוספת בארון, הכוסות שלך בכיור ותיון מיותם ננטש על השיש, המגבת שלך תלויה באמבטיה וכולם קורצים אלי בשובבות חורפית - מזכירים לי אותך בא אלי ובתוכי שוב ושוב.
אני מחבקת את הכרית בלילה והיא ספוגה בריח דק משיערך, תערובת של סבון ואנחנו. הקולר מונח על השידה, בין המשקפיים והעגילים החדשים, והצוואר עדיין נמשך אליך ברצועה המאולתרת מחגורה כרוכה ברצון. אתה לא פה, אבל אני מרגישה את החלקים שלך נאספים מכל פינות החדר אל המיטה שלי, מסתחררים סביבי בואלס שדים מכושף ומשלחים אותי לעולם של שינה מחוייכת.
